אינדונזיה - סיפור אהבה בהמשכים

מסע קולינרי בלתי נשכח באינדונזיה, יעד שראוי להשיג דרכון זר בשבילו

שוק
באלי, אינדונזיה צילום: sihasakprachum / Getty Images /
מיכל מילרד
מיכל מילרד

מהרגע הראשון שקיבלתי את הדרכון הפולני (והרבה לפני שאפשר היה להיכנס עם דרכון ישראלי) ידעתי שאני חייבת להגשים חלום - דווקא בצד השני של העולם - מסע קולינרי באינדונזיה.

הנחיתה בשדה התעופה בבאלי היתה הכי קלה שיש. ביקורת הדרכונים עברה די חלק ומהר. כישראלית תמיד יש בי את החשש הזה שכשאת מגיעה למדינה, שאין עמה הסכמים דיפלומטיים ועם הדרכון הישראלי לא ניתן להיכנס בקלות. החשש הזה נעלם כשנציג ביקורת הדרכונים קיבל את הנכנסים בחיוך ובנועם, שאל מספר שאלות לגיטימיות ואיחל טיול מהנה.

משדה התעופה בדנספר יצאנו לנסיעה של שעה וחצי שהביאה אותי היישר לאובוד (Ubud), מעין עיירה במדיטציה תמידית, שכשנכנסתי אליה הרגשתי מיד איך נחה עליי באחת אווירת רוגע, כמו שלא מרגישים באף עיר אחרת. אנשים מתעוררים בשעה שש בבוקר ליוגה, אוכלים בריא וחיים בשלווה. היא ידועה גם בטרסות האורז שלה, באוכל נטול בשר בקר, שפע תבלינים והשפעות רבות מהמטבח ההודי.

טרסות האורז באובוד (Ubud)צילום: SERGEI MUGASHEV / Getty Images/i

הזמנתי חדר במלון במרכז העיר - Puri Garden Hotel ושוב גיליתי שהמחירים באינדונזיה כל כך נמוכים, לא רק כתושבת רומא וכישראלית, אלא אבסולוטית. 24 יורו לשני לילות כולל ארוחת בוקר, אלו מחירים שבמערב ואפילו בתאילנד לא מכירים.

את הערב הראשון שלי העברתי במסעדה שנקראת Locavore שמדורגת ברשימה הידועה של סאן פלגרינו - 50 המסעדות הטובות של אסיה - במקום ה-21. איזו התחלה מעוררת חושים לערב הראשון בבאלי. הקו הסגנוני דוגל במקומיות באפס קילומטר, כלומר חומרי גלם מהחווה הסמוכה לצלחת ואפילו כלי ההגשה הם מתוצרת מקומית, ממפעל קטן לא רחוק מהעיר. הזמנתי מקום כמה חודשים מראש לארוחה של תפריט הטעימות, שכולל שבע מנות עיקריות, כשכל אחת מלווה בקוקטייל שהותאם במיוחד לה. כמו כן, הוגשו עוד חמש מנות קטנות ושני קינוחים. כל זה במחיר של 100 יורו. כולל הכל ומעל ומעבר.

המסעדה המעוצבת כוללת מטבח פתוח שסועדים סקרנים כמוני יכולים להסתכל על הסדר והארגון, הסינכרון בין הצוות, הרכבת המנות המיוחדות, הכלים הייחודיים וכמובן האוכל. הו, האוכל. כל ביס מעורר לתחייה את בלוטות הטעם מחדש. שילוב של חומרי גלם מקומיים בהם כאלה שלא עלה בדעתי אי פעם לטעום. מנות שמאפיינות את אזור אובוד או כמו שכתוב בתפריט בתמציתיות מדויקת: "כל מה שחי, צומח ושוחה בתוך או מסביב לטרסות האורז".

אז כך למשל, קיבלתי מנת דייסת אורז מקומית שעליה הונח חלמון ברווז בטמפרטורה של 64 מעלות, חלזונות מיובשים, בשר רגלי צפרדעים ואצות. התפריט משתנה בהתאם לחומרי הגלם העונתיים. המקום מציע גם בר מגניב של קוקטיילים ואוכל יותר פשוט לא רחוק מהמסעדה עצמה. מאושרת, מבושמת ועם קיבה מלאה, התגלגלתי לשנת ישרים.

Restaurant Locavore

היום הראשון של הטיול הוקדש לביקור בחווה מקומית. התחלנו את הבוקר בשוק הקטן שממוקם בין טראסות האורז מחוץ לעיר. שוק שבו עדיין שוקלים פירות וירקות על מאזניים ואת התרנגולים מוכרים חיים ולפי משקל, לשחיטה ביתית. משם המשכנו לסדנת בישול בחווה שנמצאת במעמקי הג'ונגלים. עם הגיענו, יצאנו ללקט עלים, צמחי תבלין, שורשים והתחלנו בהכנות. הסדנה עסקה בלימוד רזי המטבח האינדונזי והבאלינזי בפרט. תושבי האי באלי הם ברובם הינדים ועל כן המטבח המקומי בו מושפע רבות מהמטבח ההודי המתובל. אם אפשר לתמצת זאת בקצרה, אסכם ואומר שמדובר בחוויה קולינרית מהשורה הראשונה.

שוק אוכל בבאליצילום: TimArbaev / Getty Images / iStoc
שןק אוכל בבאלי צילום: tang90246 / Getty Images / iStoc

היום השני הוקדש לביקור בחוות גידול הלואק  החיה היחידה בעולם שהצואה שלה שווה המון כסף. היא נראית כמו איזו תערובת בין נמר לחתול שחור; אוכלת רק פירות ופולי קפה מזן ערביקה. אחרי האכילה ובאופן בלתי נמנע, היא מוציאה את פולי הקפה שהתערבבו עם מיצי הקיבה בגלליה. אנשי החווה יוצאים כל יום ואוספים את צואת הלואק שנראית בעצמה כמו פולי קפה מחוברים אחד לשני. מנקים אותם, קולים אותם וטוחנים לקפה יוקרתי.

מעבדים את צואת הלואקצילום: JRP Studio / Shutterstock.com
אוספים את צואת הלואק שנראת כמו פולי קפה מחוברים אחד לשני. מנקים אותם, קולים אותם וטוחנים לקפה יוקרתיצילום: מיכל מילרד

שלושה ימים באובוד טסו להם במהירות הבזק וכבר צריכים להמשיך הלאה. מאובוד ממשיכים לקוטה, רצועת החוף של באלי. בנקודת הזאת הווידוי מתבקש: על אף החלום, הגעתי לאינדונזיה עם חששות כבדים. בעיקר על המשמעות של להיות אשה שמטיילת לבדה במדינה המוסלמית הגדולה בעולם. בנקודה הזאת אני חייבת להודות, אני פשוט מאוהבת. תושבי האי הם אנשי עבודה. אנשים שלמרות הקושי מחייכים, אדיבים ומסבירי פנים לתייר. חלקם מעולם לא יצא מהאי באלי עצמו לאיים מסביב, שלא נדבר על מחוץ לאינדונזיה עצמה.

שכרתי לי קטנוע לשלושה ימים. באלי היא לא המקום לעלות בו בפעם הראשונה על רכב דו גלגלי ממונע, ולכן למי שלא רכבו על קטנוע בעבר, אל תנסו זאת דווקא כאן. אבל היי, ברומא התנהג כרומאי, וכך גם בבאלי. אם כולם על קטנועים, גם אני.

ביום הראשון הסתובבתי בעיר באלי כדי להכיר מעט את האזור. חיפשתי מקומות לאכול בהם ואיכשהו מכל האוכל שיש לה להציע התחשק לי דווקא המבורגר, כמו של מקדונלד'ס אבל לא באמת שלהם. רציתי המבורגר עסיסי, סליזי, שכשנותנים בו ביס והכל נוזל על הידיים - כזה. חיפשתי חיפשתי ומצאתי אותו במקום שנקרא Johnny Rockets Bali, המבורגרייה כמו שהמבורגרייה צריכה להיות: תפריט עמוס בקציצות עם אפשרויות מפתות להרכבה עצמית. הרכבתי לעצמי אחד והכנסתי לתוכו את כל המנצ'יז שהתרכז לו במסע הקולינרי שלי אל תוך המטבח האינדונזי. לצד ההמבורגר הזמנתי צ'יפס מתפוח אדמה מתוק. יש לחדד, זאת לא בטטה, אלא זן של תפוחי אדמה קטנים ומתוקים, והשילוב שלהם עם החריף של ההמבורגר היה אדיר.

Johnny Rockets Bali

הסצינה הקולינרית בבאלי חזקה. מעבר למסעדות פועלים ואוכל רחוב בכמויות משוגעות, יש כאן מגוון רחב של מסעדות שף ומקומות טרנדיים ומגניבים שמשלבים את חומרי הגלם של המטבח המקומי עם המטבח המודרני. פיוז'ן אינדונזי, אם תרצו.

ביום הבא עליתי על הקטנוע לכיוון Seminyak. את ארוחת הבוקר פתחתי במקום המדובר ביותר בבאלי שנקרא Sisterfields Cafe - הגעתי לשם ב-9:00 בבוקר והמקום כבר היה עמוס עד אפס מקום. הזמנתי קפה לואק (כן, אותו חרא של קפה מהלואק) וסמות'יז של מנגו, פאפאיה, ג'ינג'ר וכורכום. לאלו צירפתי מנת טוסט אבוקדו מלחם מלא ומעליו ממרח אבוקדו גס, עגבניות שרי חצי מיובשות, צלפים מסוכרים, גבינת פטה, מלח ים וליים. על קיבה מלאה ונפוחה יצאתי צפונה לכיוון מקדש Tanah Lot - "אדמה בים". המקדש ששוכן על אי סלעי בחוף המערבי של באלי וניתן להגיע אליו רק בשעות שפל.

Sisterfields Cafe

שעה וחצי רכיבה על הקטנוע בין מקומיים גרמה לי להבין דבר אחד: פה בוחרים כלי תחבורה לפי חוזק הצופר שלו. תרבות הצפירה באינדונזיה נועדה לתקשורת בין נהגים על הכביש. מעוניינים לעקוף רכב שנוסע לאט מידי? צפצפו לו. הוא יאט את קצב הנסיעה וייתן לעבור; רוצים לפנות באמצע כביש מהיר? צפצפו. זה שיגיע ממול ישתדל לתת זכות קדימה, אם לא הוא, זה שאחריו. תרבות הנהיגה בבאלי הדהימה אותי. אם חשבתי שברומא נוהגים כמו משוגעים ותמרורים הם בגדר המלצה, טעיתי. אינדונזיה מנצחת.

אחרי ביקור במקדש התחלתי להדרים ולעבור בין החופים. המשכתי דרומה עד לחוף Dreamland Beach, חוף ששמו כן הוא: חלומי. חול לבן, מים צלולים וגלים שמנגנים להם צליל מרגיע ושלו. בחוף הזה נערכים קורסים של גלישת גלים, וניתן לקחת קורס שכזה בו במקום. התיישבתי מול הנוף והזמנתי מש פירות טריים שמוגשים קרים על מצע קרח.

Dreamland Beachצילום: Dudarev Mikhail / Shutterstock.c
Dreamland Beachצילום: מיכל מילרד

מחוף אחד לאחר. המשכתי לחוף הגולשים הידוע - Suluban Uluwatu Beach - קצת לשטוף את העיניים. רצה הגורל והגעתי היישר לתחרות גלישה. המקום היה מפוצץ בגולשים שזופים ובלא מעט חובבי גלישת גלים מושבעים שהגיעו מכל העולם כדי לצפות בתחרות. זרמתי עם ההמון. ישבתי לבירה וחוויתי איתם את החוויה. מי ניצח? אני לא באמת יודעת, מה לי ולגלישת גלים? תנו לי לאכול.

אחרי שעת השקיעה, חזרתי לעיר Kuta לארוחת ערב מסורתית ב-Poppies Restaurant, הזמנתי את המנה המסורתית שנקראת נאסי גורנג (nasi goreng) שמורכבת מאורז מוקפץ על מחבת שמגיע עם מגוון מטבלים ליד. לצדו הגיע מנגל קטן על גחלים ועליו שלושה שיפודי סטאי (satay) שמוגשים עם רוטב בוטנים וצלחת מסתובבת שעליה מעין צלוחיות שבכל אחת תבשיל אחר. לחגיגה הצבעונית ומלאת הטעמים הזאת שידכתי משקה פינה קולדה שמגיע פה בתוך אגוז קוקוס מפוסל בצורת פנים. שרופה מהשמש, עייפה מהרכיבה ושבעה מארוחה שיכלה להאכיל חמישה סועדים רעבים, התגלגלתי למיטה ולישון.

Poppies Restaurant
משקה הפינה קולדה שמגיע פה בתוך אגוז קוקוס מפוסל בצורת פניםצילום: מיכל מילרד

ביום שלמחרת המשכתי לכיוון איי גילי'ס. דמיינו קבוצת איים קטנים באמצע שום מקום. אין כבישים, אין מדרכות ובכדי להגיע לרצועת החוף צריך לרדת מסירת המנוע וללכת בתוך המים. האוכל בקבוצת האיים מבוסס ברובו על דגים ופירות ים. לא תמצאו בשר חזיר באי הזה, מכיוון שכל תושביו מוסלמים. האי עצמו פחות חזק בהיצע קולינרי שלו, ומרבית התיירים רואים בו כיעד נהדר לבטן גב, אלכוהול ומסיבות. באין אוכל מיוחד, לא נותר לי כעת אלא להתמכר לשקיעות. אחרי הכל הן ידועות כהכי יפות בעולם.

____

מיכל מילרד היא שף קונדיטורית, יוצרת סיורים קולינריים באיטליה וברומא בפרט, ומנחה סדנאות בישול איטלקי עם שפים מקומיים

מיכל מילרד

מיכל מילרד היא שף קונדיטורית ישראלית המתגוררת ברומא ומדריכה סדנאות בישול וטיולים באיטליה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ