כל מה שכדאי לעשות בקרואטיה

נסיעה באוטובוס מקרטע בין איטליה ליוגוסלביה, רגע לפני שהתפרקה למדינות שונות, מחזירה לימים בהם הדלק חולק במשורה והתיירים המעטים התקבלו במאור פנים. היום קרואטיה שונה ומתוירת, ועדיין אטרקטיבית מאוד

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זאדאר
זאדארצילום: xbrchx / Shutterstock
רותם בר כהן
רותם בר כהן

הימים ימי יוגוסלביה, בשלהי קיומה. טיול של חודשיים, שבמהלכם חצינו את איטליה מדרום לצפון, הסתיים באופן לא צפוי במסעדת פועלים קטנה בטרייסטה, עם קערה של מעדן מקומי שהומלץ בחום על ידי בעלת המקום – רצועות חלקלקות של מעי פרה שוחות בים רוטב עגבניות. המנה, כמעט היחידה לאורך הטיול, העציבה אותי כל כך עד שהרגשתי שאני חייבת לצאת מאיטליה, לשנות אווירה, להחליף נופים וטעמים. וכך, בו במקום התקבלה החלטה: נוסעים ליוגוסלביה. שני צעירים, ישראלית ואמריקאי, בלי כסף, בלי דאגות, עם כל הזמן שבעולם. יוגוסלביה, אנחנו באים.

המושבים באוטובוס התמלאו במהירות, וכל הקלישאות התממשו: גברים משופמים בכובעים דהויים ונשים בשמלות שחורות ומטפחות ראש, כולם דחפו מעל הספסלים וביניהם מזוודות חומות קשורות בחבלים וסלים מלאים בירקות, כשמעל ערמות תפוחי האדמה וצרורות התבלינים כמה תרנגולות, שרגליהן קשורות, מפרפרות ומקרקרות, מעיפות עננים קטנים של נוצות באוויר. הנהג סגר את דלתות האוטובוס והתחיל לצאת מהתחנה, כשלפתע הגיע בריצה זוג צעיר והחל להלום בטפיחות עזות על הדלת. הנהג היסס לרגע, אבל הנוסעים החלו לקרוא לעברו והוא פתח את הדלתות. בני הזוג, שנראו בני 16 לכל היותר, עלו במהירות, תפסו את מקומם וצעקו משהו לעבר הנהג. הנוסעים הצטרפו לקריאות והאוטובוס יצא לדרכו.

הימים, כאמור, היו ימי סופה של יוגוסלביה, הכל היה בצמצום ובמשורה, וכך גם הדלק, שהוזרם לתחנות רק בימים מסוימים ורק בשעות ספציפיות. אחרי כשעה נסיעה, בנופים ירוקים כמו חלום, הנהג תמרן את האוטובוס לתחנת דלק, למרות מחאות נרגזות מצד הנוסעים. תנועת הידיים שלו הבהירה: אין ברירה, היום יום שלישי ובשעות הקרובות יש דלק. עוד מעט לא יהיה, חייבים לנצל את ההזדמנות.

פתאום נשמעו צעקות מחוץ לאוטובוס. כל הנוסעים הפנו מבט לכיוון ממנו הן בקעו: חבורה של גברים צעירים משופמים, בבגדים כהים, מקלות בידיהם, יצאו ממכונית מקרטעת ורצו לעבר האוטובוס. הזוג הצעיר פצח בצווחות אימים; הגברים הצעירים הניפו את המקלות וצעקו מן העבר השני של הדלת. הנוסעים, שמן הסתם הבינו את חומרת המצב, התחילו לצעוק לנהג. ובתווך, אנחנו, שני זרים לבנבנים, היחידים שלא מבינים את השפה ולא יודעים לפענח את האירוע. רצינו לשנות אווירה, חשבתי. הנה, קיבלנו אווירה שונה.

הנהג הצליח לחמוק מחבורת הגברים, ויתר על מילוי הדלק והמשיך בנסיעה, כשהנוסעים משוחחים בהתרגשות ובקולות רמים עם בני הזוג הצעירים, ככל הנראה מייעצים להם מה לעשות ואיך לנהוג. אחרי עוד שעה או שעתיים, הגענו לתחנת דלק נוספת. אין ברירה, חייבים למלא את המכל המתרוקן. דקה אחרי שעצרנו, שוב צעקות, גברים מנופפים במקלות, הזוג צווח בבהלה, הנוסעים מורים לנהג להמשיך לנסוע. וכך, במהלך נסיעה שארכה חמש או שש שעות, בכל פעם שעצרנו, אם כדי להוריד נוסע, להפסקת שירותים או כדי לנסות למלא דלק, המחזה חזר על עצמו. בשלב מסוים, אולי בעצת הנוסעים המבוגרים, הזוג הצעיר ירד מהאוטובוס ופצח בוויכוח סוער עם חבורת הגברים. המשכנו בנסיעה, משאירים אותם מאחור. האם יישברו ויוותרו על אהבתם הצעירה? האם יצליחו לשכנע את קרובי המשפחה שהם נועדו זו לזה? מי יודע?

כשהגענו ליעדנו, העיר זאדאר, שמיד התאהבתי בה עד כלות, ירדנו גם אנחנו מהאוטובוס, שהמשיך לקרטע בדרכו דרומה לאורך החוף. את השבועות הבאים בילינו בערים עתיקות ובכפרים נידחים, שאפילו לא הופיעו במפה. טיילנו ברגל לאורך חופים יפהפיים, שהיו אז ריקים מאדם והיום תיירים רבים מגיעים אליהם. ישנו בחדרים נזיריים, חשופי רצפות וכמעט נטולי רהיטים בבתים של מקומיים, שלעולם לא ויתרו לנו על שתיית כוסית של ליקר שרקחו במו ידיהם בשעות אחר הצהריים. באותם ימים רחוקים נראה היה שאין איש או אישה שלא שמחו לארח בביתם תיירים נדירים בתמורה לכמה פרוטות. ואם אפשר לשתות ביחד כוסית של ליקר דובדבנים או שזיפים, מה טוב. אל איטליה נחזור בסופו של דבר במעבורת חסרת חן שיצאה מהנמל של דוברובניק אל הנמל של בארי, אבל זה כבר סיפור אחר.

מאז חזרתי פעמים רבות לאזור, למדינות יוגוסלביה השונות שהתפרקו ונלחמו זו בזו ואחרי שהמלחמות נרגעו, הן הפכו ליעדי תיירות נחשקים. לפעמים אני נזכרת בנער והנערה הצעירים שנמלטו יחד איתנו באוטובוס מאיטליה ותוהה איפה הם היום ומה עלה בגורלם.

ואם הגענו עד הלום, הנה כמה מקומות נחמדים בקרואטיה:

* הטיילת של אופטיה – כבר יותר מ-100 שנה שהטיילת הזאת קיימת והיא לחלוטין אינה בגדר תגלית סודית, אבל כמה נעים ללכת בשביל המתפתל לאורך קו החוף המפורץ מאופטיה (Opatija) ללוברן (lovran). המראות שבדרך משמחים את הלב ואת העין, עם ים שמנוקד בסירות מפרש ובאיים זעירים, ומהצד של היבשה - עצים מחטניים עצומים ושיחים פורחים. אחרי שהלכתם יותר משישה קילומטרים, הרשו לעצמכם פינוק קטן: גביע של גלידה ב- Gelateria Lučica בלוברן.

* שמורת פקלניצה – אם אתם מחפשים משהו יותר מאתגר מאשר הליכה נינוחה לאורך טיילת, קניון פקלניצה (Paklenica), כ-40 ק"מ מזאדאר, מספק שלל מסלולי הליכה והמון אפשרויות של טיפוס על סלעים בנופים מהפנטים, מהסוג שהאזור הזה יודע לספק בשפע. ואם טיפוס סלעים הוא לא בדיוק הקטע שלכם, תוכלו פשוט להסתכל בהשתאות על המטפסים שנתלים על קירות הקניון התלולים ולהחזיק אצבעות שאיש מהם לא ינשור ממרומים.

* האי מילייט יותר מאלף איים פרושים בים האדריאטי לאורך חופי קרואטיה, ואי אפשר לבחור באי אחד, יחיד ומיוחד, שדווקא אליו כדאי לשוט. הסיבה שבחרתי במילייט (Mljet) פשוטה: הוא יפה, קרוב לדוברובניק וקל להגיע אליו בשייט קצר יחסית. רוב שטחו של האי הוכרז כשמורת טבע, כך שהוא מוגן מבנייה ומהרס הצמחייה וניחן בעוד תכונה נאה: יש בו אגם גדול, שנוצר בעקבות חפירה של תעלה מהים, ובמרכזו של האגם, כמו בבובת בבושקה, יש אי קטן ועליו מנזר.

* השקיעות הכי יפות – אם אתם כמוני, שקיעות מול הים ממיסות את לבכם כל פעם מחדש. ואם אתם מאמינים לתושבי זאדאר, את השקיעות הכי יפות בקרואטיה תמצאו בעיר שלהם, מול הים. וגם אם זה לא נכון, מי אנחנו שנעלה תהיות לגבי אנשים שמתגאים בשקיעות שלהם? לשקיעות הכתומות של זאדאר מתווספים הצלילים של "אורגן הגלים", ליצירת רגע סכריני מושלם.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ