טוקיו: שבוע בעיר הנפלאה בעולם

כמה עשרות שנים אחרי ההתאהבות הילדותית ביפן, בעקבות הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן", רותם בר כהן דרכה סוף סוף על אדמת טוקיו וגילתה את אחת הערים הנפלאות בעולם. אם לא הנפלאה מכולן

רותם בר כהן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נערה עם קימונו בפארק
חלמתי להיות נוריקו סאן: לישון על הרצפה, ללבוש קימונו, לאכול עם צ'ופ סטיקס. הכי רחוק מסופות האבק של הנגבצילום: Guitar photographer / Shutterst

על טוקיו אני חולמת בערך מגיל ארבע. לספרייה של גן תמר הגיע הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן", חנה'לה הגננת הקריאה לנו אותו ואני התאהבתי עד כלות. חלמתי להיות נוריקו סאן: לישון על הרצפה, ללבוש קימונו, לאכול עם צ'ופ סטיקס. הכי רחוק מסופות האבק של הנגב.

עברו כמה עשרות שנים. אני יושבת במחלקה השנייה ברכבת המהירה, השינקנסן, מקיוטו לטוקיו. העיניים דבוקות לשמשת החלון, הלב דופק בהתרגשות. שמרתי את טוקיו לסוף הטיול, הממתק הכי טעים ששומרים כביס אחרון כדי שיישאר טעם טוב בפה. זה לא שהטיול כולו היה פחות ממדהים. ההרים הצבועים בצבעי שלכת צבטו את הלב מרוב יופי, המקדשים השלווים, הגנים המעוצבים, השווקים מלאי ההפתעות – תפוחי אדמה בצורה ובגודל של זרוע אנושית, אפרסמונים בטעם גן עדן ואינספור סוגי פטריות. והאוכל? אם אתחיל לתאר את המורכבות, עומק הטעמים והמושלמות של כל ביס - אמלא כרכים שלמים. אבל טוקיו. טוקיו היא לא סתם עיר, היא משאת נפש. נוריקו סאן, אני בדרך אליך.  

ברכבת המהירה. הר פיג'י ברקע
מחכים לרכבת המהירה

המזל עומד לצדי והר פוג'י מופיע בצד שלי של הקרון. כמו פיל ענק ואפור, עם פלומת שלג לבנה בקצה הקודקוד, הוא רובץ מולי במלוא הדרו. הכי יפן מהחלומות. אני עוקבת אחריו במבט עד שהוא נעלם והרכבת ממשיכה לדהור במהירות, ביעילות ובשקט. דיילת בחליפה מחויטת חוצה את הקרון, עוצרת ליד הדלת, מסתובבת וקדה קידה לעבר הנוסעים. נראה שמלבדי איש לא הבחין בה, כולם שקועים בריכוז תהומי בטלפונים שלהם.

התחנה הבאה טוקיו סטיישן, הכרוז מודיע ביפנית ובאנגלית וממשיך בסדרת הוראות ארוכה לנוסעים: הדלת תיפתח מהצד הזה, רדו בזהירות, ודאו שלא שכחתם דבר, מהתחנה הזאת אפשר להגיע ל... ול... אני מפסיקה להקשיב, הלב מגביר את פעימותיו. אני בטוקיו.

tokyo station

טוקיו גדולה, לא נגמרת. היא גם נפלאה כמו שרק עיר שהיא סוג של מרכז עולם יכולה להיות. בימים הבאים אני עולה על הרכבת התחתית ויורדת ממנה, לפעמים בתחנות מתוכננות, לפעמים סתם כי השם נשמע לי מעניין או כי המוני נוסעים יורדים ואני פשוט הולכת כעיוורת אחריהם. על המקומות המומלצים במדריכים אני מסמנת וי זריז וממשיכה הלאה. לא מעניינים אותי הרחובות העייפים משהו של קבוקיצ'ו, אזור הבילויים של שינג'וקו, או מעבר החצייה המפורסם של שיבויה. אוקיי, ראיתי. לא ביג דיל אם תשאלו אותי.

טוקיו

אז מה כן, ואיפה נתחיל? אולי באזור המלון שלי. למרות שאני נוסעת לא מעט, הפעם זה היה שונה. לא הפסקתי להתלבט איפה להתמקם. קראתי, התייעצתי, בדקתי, בחרתי מלון, הזמנתי, התחרטתי, ביטלתי וחוזר חלילה. בסוף, בדקה ה-99, יממה לפני שעליתי לרכבת לטוקיו, הפור נפל: מלון עסקים קטן שקיבלתי עליו המלצה עוד לפני הטיסה ומשום מה החלטתי שהוא לא בשבילי. מה לי ולעסקים? מה לי ולמינאטו (Minato), שכונה שלא נראתה לי קרובה לשום מקום שרציתי להיות בו?

מעבר חצייה בטוקיו

רק בזמן אמת הבנתי שהאזור שבו תתמקמו באמת לא קריטי. טוקיו כל כך גדולה ולא נגמרת, שבכל מקרה לא תוכלו ללכת ברגל לכל מקום. הכי חשוב לבחור מלון ליד תחנת רכבת או תחנת מטרו. באופן אישי, האפשרות השנייה התאימה לי יותר. הרכבת התחתית של טוקיו יעילה, נקייה, בטוחה גם בלילה ומאוד קלה להתמצאות (אל תאמינו לסיפורים על המון אדם ששועט אל הקרון וממנו ואתם לא תצליחו להידחס ביניהם, או על כך שהשילוט רק ביפנית - הכול התברר כלא נכון). העובדה שהמלון שלי (בבניין קטן במושגים מקומיים, מצוחצח ונעים להפליא) היה ממוקם במרחק שלוש דקות הליכה מתחנת מטרו שבה עוצרים שני קווים מרכזיים, M ו-G, היתה הצלחה גדולה.  

טוקיו בלילה
טוקיו

ועוד דבר נפלא גיליתי ברחובות שמקיפים את המלון: המון מסעדות קטנות ופשוטות, כאלה שיושבים בהן לצד בר צר, לעיתים מעט מרופט, מציצים ימינה ושמאלה לקערות של הסועדים האחרים, מזמינים מה שנראה הכי מושך, מקבלים את המנה ומתחילים לשאוב אטריות בקולי קולות, ממש כמו השכנים על הבר. בחלק מהמסעדות האלה מזמינים את האוכל במכונה אוטומטית ששולחת את ההזמנה לטבחים שעומדים מאחורי הבר ובוחשים בסירים. בפעם הראשונה שנתקלתי במקום כזה, אחד העובדים ראה את מבוכתי ומיהר לעזור: "את רעבה?", שאל באנגלית בסיסית. "ככה-ככה", סימנתי עם כף היד והוא הצביע על כפתור של מנה קטנה. "כמה למנה גדולה?", התעניינתי בגרגרנות. "אותו מחיר", הוא אמר, "כל הגדלים באותו מחיר, מזמינים גודל לפי הרעב". עוד סיבה לאהבה.   

מנות אוכל בטוקיו

כמה דברים נפלאים לעשות בטוקיו:

צ'יודה
אמנות או נמות. שוב נסחפתי אחרי ההמון: התכוונתי ללכת למוזיאון אחד והגעתי לאחר, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, MOMAT. וכך גיליתי את רובע צ'יודה (Chiyoda) - מצד אחד גורדי שחקים, אינספור חנויות ורחובות מודרניים, מנגד - תעלות מים פסטורליות ופארק עצום שמקיף את הארמון האימפריאלי, כשאחת הכניסות אליו היא דרך שער אבן מדהים. האוסף הקבוע של המוזיאון מרתק: זוהי הזדמנות פז להכיר אמנים יפנים מראשית המאה ה-20 ועד ימינו, כולל אמנות מגויסת מתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה כזכור יפן חברה לגרמניה הנאצית. בזמן הביקור שלי, בכל קומה במוזיאון הוצג חלק ממיצג מוזר ומהפנט של שני אמנים צעירים בני ימינו, שנסעו מטוקיו לקיוטו, עצרו בדרך ועסקו בפעילויות ספורטיביות תמוהות, שמתקשרת לשירה יפנית וולגרית. כתובת המוזיאון: 3-1 Kitanomaru-koen, Chiyoda-ku, Tokyo,פרטים נוספים באתר אינטרנט.

אחרי המוזיאון, אני משוטטת בפארק היפהפה, שביום סתווי סגרירי עומד כמעט כולו רק לרשותי, עם שבילים שמתפתלים בין חורשות ירוקות ועצים בשלכת ומסביב לאגם יפהפה. את ארוחת הצהריים אני אוכלת בבר שכונתי זעיר ונטול שם (על השלט כתוב רק BAR): נתח בשר פרוס לפרוסות עבות, במידת עשייה רייר עד נוטף דם, פירה חלק כמו משי של ירק שאני לא מזהה וקערת אורז.

טוקיו

שיבויה ושוטו
מעבר החצייה המפורסם שלפני תחנת הרכבת של שיבויה פחות הרשים מהמצופה, אולי כי הגעתי אליו למודת ניסיון במעברי חצייה יפניים - ארוכים, מורכבים ורבי זוויות. אני צועדת ברחובות הרחבים ועמוסי החנויות היוקרתיות של שיבויה (Shibuya), מסוחררת משהו. מרמקולים בלתי נראים נשמע קול נשי שמסביר על השכונה, או שאולי אני מדמיינת? רחוב רחב מוביל אותי אל אי קטן של שלווה בלב ההמולה. שוטו (Shōtō) היא שכונה קטנה ומקסימה בדרום שיבויה, עם רחובות צרים ותלולים, בתי דירות נמוכים ומוזיאון קטן במבנה יוצא דופן שבו מוצגות תערוכות מתחלפות. בזמן הביקור שלי הוצגה בו תערוכה מרהיבה של איורים יפנים מהמאות ה-12-14, מעיזבונו של תעשיין טקסטיל אמיד (The Shoto Musuem of Art, כתובת: 2-14-14 Shoto, Shibuya-ku, Tokyo, אתר אינטרנט https://shoto-museum.jp/en/).

שיובה

בדרכי חזרה להמולה של שיבויה אני מציצה דרך חלון של מסעדה זעירה שבזעירות ורואה אנשים אוכלים אטריות מקערות מצוירות. אטריות ולא אכנס? ודאי שאכנס. בעלת הבית מתרגשת. היא מתרוצצת הנה והנה, ממלמלת ספק לעצמה ספק אלי: "אינגליש, אינגליש". בסוף היא לוקחת אותי ביד אל המטבח ומצביעה על המרכיבים השונים: אטריות סובה או אטריות אודון? אני בוחרת באודון. ירקות או בשר או גם וגם? היא מצביעה. אני בוחרת פטריות, רק פטריות מהמון סוגים. ועוד החלטה אחת: "הוט או קולד?", היא שואלת. "הוט", אני עונה. התוצאה: מנה מהחלומות.  

מנת האודון

אופנת רחוב
לא חייבים לשוטט דווקא בהרג'וקו בסופי שבוע כדי להתאהב באופנת הרחוב של טוקיו. נכון שרק שם תראו צעירים בלבוש ובמראה ססגוני כל כך, אבל כל מדרכה בטוקיו היא חגיגה בעיני. הנשים היפניות, עד שהן מזדקנות ממש, נראות לי בנות בלי גיל. 30? 40? 60? לך תדע. עור חלק, שיער מבריק, גב ישר, הליכה קפיצית. בעיקר אני אוהבת את הנונשלנטיות שבה הן מתלבשות, משהו בסגנון "זרקתי על עצמי שמלה שחורה גדולה ויצאתי לרחוב". והנערות הצעירות, בחצאיות בלון קצרצרות, גרביים עד הברכיים וחולצות סגורות. זה לא השיק האירופאי, זה לא הבלינג-בלינג האמריקאי, זה משהו אחר לגמרי וזה מקסים באופן שאין לתאר.  

אופנת רחוב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ