בני ברק: טיול קרוב רחוק מעבר להרי החושך

רחוב אחד מפריד בין רמת גן לבני ברק וכשחוצים אותו העולם משתנה מקצה לקצה. רותם בר כהן, שגרה ברמת גן, מצאה את עצמה מטיילת ברחובות בני ברק, בין המון אדם, חנויות עם שמות כמו מזמור לדוד וצ'יפסלה, קופות צדקה על כל קיר וגדר וריחות משכרים של מאפים טריים

רותם בר כהן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רחוב רבי עקיבא בבני ברק עמוס בנשים עם עגלות ילדים
בני ברק בצהריים. בשעה שהרחוב שבו אני גרה ריק מאדם, כאן כמות מסחררת של אנשים ובעיקר ילדים ממלאים את המדרכותצילום: אייל טואג

18 דקות הליכה (מדודות על השעון) מפרידות בין הדירה הרמת גנית שלי לרחוב רבי עקיבא בבני ברק. 18 דקות שביניהן פעורה תהום שאין דרך למדוד אותה. זה מתחיל בדבר שהכי בולט לעין: בשעת אחר הצהריים מוקדמת באמצע השבוע המדרכות בשכונה הרמת גנית שלי ריקות מאדם. בכבישים התנועה זוחלת, אבל אף אחד לא הולך ברגל. עוד מעט ייגמרו הצהרונים בגני הילדים ואז אפשר יהיה לראות פה ושם ילדון נגרר אחרי אבא או אמא, הקטן מבין השניים מייבב מעייפות, רעב  ותסכול, המבוגר שבהם נראה כאילו היה שמח לייבב, אילו זה רק היה מקובל חברתית. כולם רק רוצים לחזור הביתה. הייתי שמחה לחשוב שאל "התה והלימון והספרים הישנים", אבל מן הסתם אל הקולה, הביסלי והמסכים החדשים.

בני ברק. רחוב הומה ילדים ונשים
בני ברק בצהריים צילום: רותם בר כהן

מקץ עשר דקות הליכה במדרכות ריקות אני פונה ימינה לרחוב ירושלים (לא לבלבל עם שדרות ירושלים הרמת גניות) והעולם משתנה באחת. קודם כל, מתחילה עלייה די תלולה. מדהים איך הרחוב הרמת גני שטוח לגמרי, ואילו כאן, בגבול שבין שתי הערים, הטופוגרפיה משתנה באופן פתאומי. מתנשמת אני מתחילה לטפס במעלה הרחוב ולהסתכל סביבי. זאת לא הפעם הראשונה שלי בבני ברק, ברור שלא. סיוון מווייז, הקול המועדף עלי, מרבה לכוון אותי דרך רחובות וסמטאות בני ברק, כך שכמעט בכל פעם שאני רוצה להגיע מ או אל צומת גהה אני מוצאת את עצמי חולפת ברחובות עם שמות של רבנים וגדולים בתורה. בזמן הנהיגה, אני בעיקר מתפעלת משמות החנויות, שמות שמקפלים בחובם את מהות המקום: פינת הזול, כל פרפיום, שמיז אופנת בסיס. יום יבוא וארד מהרכב לטובת שיטוט רגלי, אני מבטיחה לעצמי ויודעת שזה לא יקרה, כי לפעמים קל לי יותר להגיע ל, ל או ל מאשר לחצות את הררי החושך המפחידים שמעבר לפינה.

קופות צדקה
בני ברק. כל קופה או עמוד שכזה מעוטרים בשלט של ארגון אחר, וכל אחד מהם מבטיח 100% צדקהצילום: רותם בר כהן

נסיבות שלא כאן המקום לפרטן גרמו לי להגיע לבני ברק ברגל, ולא סתם, אלא ממש הצריכו ביקור בבניין מסוים ברחוב רבי עקיבא, רחוב הקניות הראשי של העיר. התחלתי בטיפוס במעלה רחוב ירושלים, שבשלב מסוים הפך לירידה ושוב התחלף לעלייה. גבעות, אני רושמת לעצמי. ואנשים. כמה אנשים ברחובות! כאילו בעצם חציית הגבול בין שתי הערים חציתי עולמות של ממש. בשעה שהרחוב בו אני גרה ריק מאדם, כאן כמות מסחררת של אנשים ובעיקר ילדים ממלאים את המדרכות. לא ערכתי סקר וגם לא שאלתי את ההולכים והשבים, אבל ממראה עיניים ברור למדי שילדים קטנים, פעוטות של ממש, חוזרים הביתה ממוסדות החינוך בעצמם, ללא ליווי הורי. לרוב הם הולכים בחבורות גדולות ועליזות, לפעמים בקבוצות קטנות, כנראה כמה אחים ואחיות. הם הולכים לגמרי לבד, חוצים רחובות כאילו אין מחר, לפעמים יורדים מהמדרכה והולכים על שפת הרחוב. לפעמים, כשאין רמזור ונראה שלעולם לא יצליחו לחצות בשלום את הכביש, מישהו דואג לעזור להם גם מבלי שיבקשו. כך, למשל, ראיתי אישה צעירה עם עגלת תאומים ועוד שני ילדים קטנים שהולכים לצדה, משאירה את כל הכבודה הזאת לצד מעבר חצייה, מעבירה שלושה זאטוטים את הכביש וחוזרת אל ילדיה. והכל, בלי לומר מילה. כי ברור שאיפה שאפשר, עוזרים.  

חנות ביציים ובגדים
בני ברקצילום: רותם בר כהן

אני מטפסת על הגבעה ויורדת ממנה, מסוחררת מכמות האנשים הממלאים את הרחובות. ואז אני שמה לב לעוד משהו: האדם היחיד שמסתכל בסקרנות על האחרים זו אני. עלי איש אינו מביט, ודאי שלא מעיר או זורק מילה לא במקום. אני, חילונית גמורה, בג'ינס ושיער סורר שדי ברור שהוא שלי ולא פיאה, לא מעוררת סקרנות או כעס ואפילו לא טיפת עניין. שזה באמת מקסים בעיני וככה הייתי שמחה להתנהל גם בצד השני של הגבול בין שתי הערים. אפילו ילדים בני שנתיים או שלוש לא נועצים בי עיניים. אז או שאני נראית יותר דתייה ממה שחשבתי או שאנשי בני ברק עסוקים בשלהם וממש אין להם עניין בחילונית שהגיעה לעירם. כך או כך, שלווה גדולה נופלת עלי ואני מפנה את תשומת הלב לחנויות מסביבי.

חנות מכולת בין חצרות בניינים
בני ברק. חנות מכולת בין חצרות בניינים צילום: רותם בר כהן

גם כאן ההבדל בין עיר מגוריי לבני ברק ניכר לעין: אצלנו, בקצה הרחוב, יש שתי חנויות, פיצרייה ובית מרקחת, כל השאר הם בנייני מגורים. ברחוב ירושלים חנות נושקת לחנות. מוכר הביצים, שבפתח חנותו ניצב שולחן עם בגדי ילדים, צמוד לצ'יפסלה, שם, בדלפק, יושבים שני גברים בגיל העמידה ואוכלים פלאפל בפיתה, ככל הנראה עם צ'יפס. בחנות ליד – ירקן, ומיד אחריו מכולת קטנה שבה מוכרים גם פופוקורן מוכן. ולא רק כאן, אני מגלה. פופוקורן מוכן הוא מצרך מבוקש למדי בבני ברק ובפתחן של לא מעט חנויות תלוי פתק בכתב יד שמציין שכאן מוכרים פופוקורן מוכן במחיר נוח במיוחד. מסקרנת מכולן היא חנות נטולת חלון ראווה, רק קיר אפור ושלט "מבצע מטורף 1 + 1 דגמים נבחרים עד גמר המלאי" מעיד כי משהו מסעיר מתרחש מעבר לקיר האטום (הצצה בחלון צר בגובה המדרכה מגלה כמה זוגות נעליים מסודרות על מדף). ויש גם גלידות מזמור לדוד וג'ורג' החייט ולא רחוק ממנו אופנת דוד החייט בגדי גברים. 

שלט על גן ילדים
בני ברק. שלט על גן ילדים צילום: רותם בר כהן

והריחות. מאז ימי ילדותי בבאר שבע, לפני יותר שנים מכפי שאני מוכנה להודות, לא הרחתי ריחות מפתים כל כך ברחוב. ריחות של מאפים טריים, שגורמים לי לסחרחורת קלה מרוב תשוקה, של תבלינים, של פיצוחים שזה עתה יצאו מהקלייה. כל כך התרגלנו לחנויות עם דלתות שנסגרות היטב, משאירות את החוץ בחוץ ואת הפנים בפנים, והנה פה – הכל פתוח, הכל ברחוב, הכל ריחני וצפוף ומלא פעילות.

 חנות כיסויי ראש
בני ברק. חנות לכיסויי ראש צילום: רותם בר כהן

ברחוב רבי עקיבא רבים משמות החנויות בלועזית, כנראה כדי להגביר את התחושה הבינלאומית: לטס גו, הבחירה של בחורי הישיבות; Elegante Paris (כך במקור); Chemise בגדי נשים; Mekimi; ZOYA ועוד. לפעמים הזרות שלי מקבלת משנה תוקף, כמו למשל מול השלט המכריז כי כאן מוכרים "ויטרינה פינתית לפמוט שבת, חזית עגולה בצבע כסף".  

חנות בגדים
בני ברק. חנות בגדי נשיםצילום: רותם בר כהן

בדרך חזרה הביתה אני כבר מספיק רגילה למראות, לריחות וכמעט אמרתי לצבעים, אילו השחור והלבן לא שלטו כאן, כדי לשים לב לעוד דבר זר ומוזר לעולמי: אינספור, ממש אינספור, קופות צדקה – על הקירות, על הגדרות, בשולי המדרכות, אפילו בתוך עמודים שנראים כמו עמודי הפרדה נגד חנייה על המדרכה וכאן קוראים להם עמודי צדקה. כל קופה או עמוד שכזה מעוטרים בשלט של ארגון אחר, וכל אחד מהם מבטיח 100% צדקה – לילדים רעבים, למשפחות עניות, למי שאמא הבטיחה לו עוף לשבת ובעזרתכם ההבטחה תתגשם.  

עוד כמה דקות הליכה ואני שוב בתחומי רמת גן, ברחוב שומם מאדם וכמעט ריק מחנויות, עם פקקי תנועה ולילה חורפי שיורד מוקדם ואינו טומן בחובו שום הפתעות מיוחדות.

________

רותם בר כהן היא מטיילת ותיקה, עיתונאית טיולים ועורכת אתר "מסע אחר". בבלוג - "" היא חוזרת למקומות, למפגשים ולרגעים מיוחדים שהיו לה בדרכים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ