גם מסע של 100 מטר מהבית מתחיל בצעד אחד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פריחה ליד הבניין
היום אני מקנאה באנשים שמאה מטרים מפתח הבית שלהם יש שדות חקלאיים או חורשה אפלולית או גבעה מוריקה. אבל כיוון שאני גרה בלב עיר, במרכז גוש דן הצפוף והבנוי, אני מסתפקת בפריחות קטנותצילום: רותם בר כהן
רותם בר כהן
רותם בר כהן

לאו דזה, אבי תורת הטאואיזם, אמר ככל הנראה משפטים עמוקים רבים, מהסוג שנהוג לייחס ל"חכם סיני זקן" וגם כאלה שמופעים על כרטיסי ברכה. אחד מהם הוא המשפט המפורסם - "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן". ואכן, המסעות שלי תמיד מתחילים בצעד אחד קטן, הצעד הזה שבו אני גוררת את המזוודה אל מעבר למפתן הדלת והלב מחסיר פעימה מהתרגשות. מכאן – כל העולם פתוח לפני. אבל מה עושים כשהעולם סגור? מסתפקים בצעד אחד קטן. או ליתר דיוק, 100 צעדים, וזהו.

צילום: רותם בר כהן

אני זוכרת איך הרגשתי בפעם הראשונה שרגלי דרכה על אדמת מזרח אסיה. עצירה בת חמש שעות בנמל התעופה של הונג קונג, בדרך ליעד מזרחי עוד יותר. המראה של נשות הביטחון בנמל התעופה, כולן עם מסכות שכיסו חצי פנים וכפפות על הידיים, גרם לי לחרדה קלה. אילו סכנות נושא בחובו האוויר שאני נושמת ככה סתם, בלי הגנה או חציצה? בהמשך, כמובן, התרגלתי. המראה של אנשים עם מסכות בד הוא דבר שבשגרה בדרום-מזרח אסיה, במיוחד ביפן אבל גם במדינות נוספות. וכשהסבירו לי שהמסכות נועדו למנוע הדבקה של הסובבים במחלת צינון קלה, הבנתי שזה לא אני, זה הם, ונרגעתי.

צילום: רותם בר כהן

המראה של ישראלים צועדים ברחובות עם מסכות הוא רק אחד הדברים יוצאי הדופן של התקופה. הצעד הקטן, שהוא בעצם המסע כולו, הוא אפילו יותר יוצא דופן, ודאי בעולמי שהיה מורכב עד לאחרונה ממסעות קטנים וגדולים, בארץ ובעולם, כחלק מהעבודה וגם כהנאה צרופה.

צילום: רותם בר כהן

אם העולם כולו הפך לצר מאוד (אין גשרים בשכונה שלי), אין ברירה אלא להביט בו בעיניים בוחנות. אני ממש לא חסידה של אמירות שנפוצות בימים אלו ברשתות חברתיות, כמו "מה למדתי מהקורונה?" או בגרסה קצת יותר רחבה – "מה הקורונה באה ללמד אותנו?". אותי הקורונה לא באה ללמד דבר. היא פשוט פה ואני צריכה להתמודד עם המגבלות שבאות בעקבותיה. לא פיתחתי מודעות מוגברת, אני לא רואה דברים בעיניים אחרות לגמרי, אני בעיקר מתגעגעת לכל מי ומה  שחסר כעת, אבל גם מהגעגועים האלה לא צומחות תובנות חדשות.

צילום: רותם בר כהן

אומרים (בתקופה שבה הטווחים הצטמצמו כל כך, עושים מעט ואומרים הרבה) שעכשיו, כשהאדם מסתגר בבית, הטבע חזר לשלוט. זה אולי נכון במקומות אחרים, בשכונה שלי, וליתר דיוק במאה מטרים מהבית שלי, הטבע לא השתלט על שום דבר. מדרכות הבטון, הכבישים הסלולים, חצרות הבתים המשותפים נותרו כשהיו, אולי רק פחות נקיים ומטופחים. טרם ראיתי זאב או תן חומקים במורד הרחוב, לא פגשתי חזיר בר או צבי ארצישראלי משוטטים על המדרכה ממול, ציפורים אקזוטיות לא מתעופפות להן בין ענפי הפיקוס, שממשיך להשיר את פירותיו ולהכתים מכוניות החונות מתחת, מבלי לזוז כבר שבוע או שבועיים או שלושה. לתחושתי, יש אפילו פחות עטלפי פירות על העצים שנושקים לאחד מחלונות דירתי, לפחות אני שומעת פחות את הציוצים המצווחים שלהם בלילות. אבל אולי אני טועה.

צילום: רותם בר כהן

מה שכן, כשכל העולם מתמקד בטווח של מאה מטרים, כשהיציאה הגדולה של היום, ואף היא לא מתרחשת בכל יום, היא למכולת השכונתית, במרחק שני רחובות מהבית, החושים מתחדדים. פתאום אני שמה לב לאזדרכת שפורחת ועוצרת להריח את ריחה הענוג. אני עוקבת אחרי הפריחה העונתית בגינה של השכנים, שמתקדמת מחמציצים, לפרגים, לחרציות. אני מגלה לראשונה שבבית בקצה הרחוב יש גדר עץ קטנה שמעליה תלויים ענפי עץ תפוז. אחרי כמה ימים של מאה מטרים ואני מתחילה לשים לב לדברים קטנים עוד יותר – לעשבים שגדלים בחרכי הקירות, לא בגלל שהאדם פינה מקום לטבע, אלא בגלל שגשמי החורף הרטיבו את פירורי האדמה בחרכי הקירות והפכו אותם לקרקע פורייה.

צילום: רותם בר כהן

ואני מקנאה. לאו דווקא באנשים שגרים בפתחו של פיורד באי הדרומי בניו זילנד או בעמק ירוק מוקף בפסגות משוננות בשווייץ או מעל חוף מפורץ בקליפורניה. בהם קינאתי בחיים הקודמים ומן הסתם אחזור ואקנא שוב עם בוא השגרה. היום אני מקנאה באנשים שמאה מטרים מפתח הבית שלהם יש שדות חקלאיים או חורשה אפלולית או גבעה מוריקה. הייתי שמחה אם אלו היו המראות במסעות היום יומיים הקטנטנים שלי, אבל כיוון שאני גרה בלב עיר, במרכז גוש דן הצפוף והבנוי, אני מסתפקת בפריחות קטנות, בעשבים זעירים, בצמד צופיות שנראו לרגע בגינה המוזנחת שלנו ומיד התעופפו הלאה. ועד שאפשר יהיה לצאת למסע של אלף מילין, הנה כמה דברים שתוכלו לעשות 100 מטר מהבית:

צילום: רותם בר כהן

רואים כוכבים. ליוצאים להליכת מאה מטרים לילית, אם יש לכם אייפון, הורידו את האפליקציה SkyView ותגלו את כל המי ומי בשמיים.

מוזיקה מצוינת. אם אתם, כמוני, חייבים מוזיקה בזמן ההליכה, התחברו לאולם הקונצרטים הווירטואלי של הפילרמונית של ברלין. הכי קלאסי, בכל המובנים.

צילום: רותם בר כהן

שירת העשבים. ככל שהעולם מצטמצם, כך קטנים האובייקטים הראויים לצילום. התחילו בפריחות ליד הבית – בוגנוויליה, עץ לימון, ורד בגינה, ומשם התקדמו לדברים קטנים יותר. אפילו עשבים שגדלים סביב חור ניקוז יכולים לספק עניין צילומי.

צילום: רותם בר כהן

מרפסת מול מרפסת. גם אם אתם לא בעניין של לשיר או לנגן במרפסת, כשאתם יוצאים להליכה היומית, הרימו עיניים למרפסות ברחוב שלכם, ובכלל לבניינים השכנים. באוהאוס? ברוטליסטי? אקלקטי? נחמד לשייך את מה שתמיד לקחתם כמובן מאליו לסגנון ספציפי.

צילום: רותם בר כהן

ליילל בשמונה. לא בטוח שהשכנים יתלהבו מהיוזמה הזאת, והאמת – נדרשת מידה לא מבוטלת של חוסר מודעות עצמית, אבל היי, זמנים מופרעים לפעמים דורשים התנהגות מופרעת. קבוצת פייסבוק בשם Go Outside and Howl at 8pm קוראת לחבריה לצאת כל ערב בשעה 20:00 (באזור הזמן שלהם) וליילל... ולפני שאתם מבטלים את העניין, כדאי שתדעו שיש בה מעל לחצי מיליון חברים - אף אחד מהם לא חבר שלי, אבל זה עוד יכול לקרות.

________

רותם בר כהן היא מטיילת ותיקה, עיתונאית טיולים ועורכת אתר "מסע אחר". בבלוג - "עיר זרה" היא חוזרת למקומות, למפגשים ולרגעים מיוחדים שהיו לה בדרכים.

רותם בר כהן

מאז שעמדה על דעתה רותם בר כהן כותבת ונוסעת, נוסעת וכותבת. חייתה 11 שנים בארצות הברית, במהלכן למדה תקשורת באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, כתבה כתבות בנושאים חברתיים למגזין סוף השבוע של הפילדפיה אינקוויירר ונסעה ללא הרף. כיום עורכת את אתר מסע אחר אונליין, כותבת בלוג טיולים, "עיר זרה", במדור הטיולים של הארץ ואת "אנשי האוכל" במדור האוכל של הארץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ