אוכל הוא חלק בלתי נפרד מהמסע, לא חשוב לאן נוסעים

דים סאם מושלמים בהונג קונג, סוקה שתובלה בהמון פלפל שחור בשוק של אנטיב, גיוזה בדוכן זעיר בטוקיו - אם אי אפשר לטעום את הדבר האמיתי, רותם בר כהן חוזרת אל הסרטים, הספרים ותכניות טלוויזיה שהביאו אוכל מהעולם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ארוחה בשדה התעופה של טוקיו
ארוחה בשדה התעופה של טוקיו. כל ארוחה שאכלתי ביפן, ולו הצנועה ביותר, היתה חגיגה של טעמיםצילום: רותם בר כהן
רותם בר כהן
רותם בר כהן

בשדה התעופה האנדה, הסמוך לטוקיו, אני הולכת הלוך ושוב כמה פעמים לאורך הטרמינל הגדול, בוחנת את אופציות האוכל השונות. השעה עוד לא 12:00 בצהריים ורק לפני זמן קצר אכלתי ארוחת בוקר אחרונה בבית הקפה הצמוד למלון שלי – הגרסה שלהם לארוחת בוקר מערבית: ביצה קשה בתוך מתקן קטן שמיועד לביצה רכה, פרוסה עבה להפליא של לחם לבן קלוי קלות במרקם של צמר גפן, גביע קטן של יוגורט בטעמי פירות יער ופלחי תפוח עץ ירוק לקינוח. אני לא באמת רעבה ומן הסתם עוד אוכל בשתי הטיסות שמצפות לי במהלך היממה הקרובה, שלא לדבר על שש השעות בין כל אחת מהן, שאז ודאי אחפש לי משהו נחמד לנשנש.

אבל טוקיו זה סיפור אחר. כל ארוחה שאכלתי ביפן, ולו הצנועה ביותר, היתה חגיגה של טעמים, ותמיד נשבעתי לזכור כל אחד מהם לפרטי פרטים, עד שהארוחה הבאה הציגה טעמים חדשים והשאירה מהקודמים רק הד של זיכרון. לכן, כך החלטתי, הארוחה האחרונה על אדמת יפן, בשדה התעופה, צריכה להיות מיוחדת במינה. לא סושי, לא ראמן. את אלה אמצא בגרסאות שונות גם במקומות אחרים בעולם. משהו מיוחד, שייחרט בזיכרון. אחרי התלבטות, כשהשעון הראה שעוד מעט תתחיל העלייה למטוס, הפור נפל על קערה עם שרימפס ענקיים בטמפורה ולצדם ביצה חלקלקה, כמעט חיה, שאת החלמון שנזל מתוכה ערבבתי ברוטב הנוזלי ליצירת טעם עמוק ועשיר.  

ארוחת בוקר בהונג קונג. בימים אלו, כשמסעות למחוזות רחוקים נמנעים מאיתנו, רובנו מבשלים הרבה יותר מאשר בימי שגרהצילום: רותם בר כהן

אני מניחה שאני לא מיוחדת בכך שאוכל מתחבר אצלי באופן מוחלט לחוויות הטיול, ומכל מסע אני לוקחת איתי זיכרון קולינרי אחד לפחות. הדים סאם הנהדרים שאכלתי בהונג קונג, מנת האטריות בציר מצומצם של פטריות בטוקיו, כיסוני הגיוזה המופלאים בדוכן זעיר בקיוטו, סוקה, מעין פנקייק מקמח חומוס, שיצאה זה עתה מתנור לבנים ותובלה בהרבה פלפל שחור בשוק המקסים של אנטיב, הביצה המושלמת בבריסל, הבאגט הטרי שקניתי בדרך לדירה בה שהיתי שבועיים בפריז וחיסלתי את רובו תוך כדי הליכה, פשוט ככה, בלי שום תוספת.

בימים אלו, כשמסעות למחוזות רחוקים נמנעים מאיתנו, רובנו מבשלים הרבה יותר מאשר בימי שגרה, וגם אני מחייה מתכונים ישנים ומכינה כל יום משהו חדש-ישן לארוחת צהרים. אבל הגעגועים לטעמים חדשים, רחוקים, לא מוכרים - לא שוככים. אז בינתיים אני מסתפקת בספרים, תוכניות טלוויזיה וסרטים שעניינם אוכל מרחבי העולם. מוזמנים להצטרף:

לאנצ'בוקס. במאי ריטש באטרה, הודו, 2013. סרט הודי מקסים מאין כמותו המתרחש במומביי וחושף, מלבד אינספור מאכלים מסקרנים ומגרים, גם שיטה מופלאה שיכולה להתקיים רק בהודו: דאבאוולה. זהו מערך משלוחים מורכב וסבוך, הכולל שינוע יומיומי של מאות אלפי קופסאות אוכל, לאנצ'בוקס, עם אוכל שנשים בישלו לבעליהן לארוחת צהרים במקומות העבודה. באופן פלאי ולא מוסבר, (כמעט) כל קופסה מגיעה ליעדה במקום הנכון ובדיוק בזמן להפסקת הצהרים. ברקע כל האוכל הזה, המתנייד מהבתים למשרדים והכלים הריקים שעושים את דרכם חזרה לבתים, נרקמים יחסים נוגעים ללב בין פקיד מבוגר וערירי לאישה צעירה שמנסה לשווא להחזיר אליה את תשומת לבו של בעלה.  

לאנצ'בוקס

שוקולד. במאי לאסה הלסטרם, ארצות הברית, 2000. אישה צעירה (ז'ולייט בינוש המהממת) מגיעה לעיירה צרפתית שלווה ופותחת בה חנות שוקולד, דבר המעורר התנגדות עזה מצד התושבים השמרנים, שחוששים – ובצדק, יש לומר – מהקשר בין שוקולד לשבירת המסורת והאיפוק המיני. את הסרט הזה חייבים לראות עם הררי שוקולד מעולה (שוקולד פרה לא יספיק במקרה הזה), כדי לספק את התאווה למתוק שמתעוררת שוב ושוב. תענוג.

שוקולד

אוכל שתייה גבר אישה. במאי אנג לי, טאיוואן, 1994. טאיוואן, כך יודע כל מי שטייל בה, היא לא רק מדינה יפהפייה להפליא, עם רכס הרים עוצר נשימה שחוצה אותה מצפון לדרום, היא גם מתהדרת באחד המטבחים הטובים בדרום-מזרח אסיה. ועד שתוכלו לטייל ולאכול שם, מומלץ מאוד לראות את סרטו של הבמאי המהולל, זוכה פרסי אוסקר על סרטיו המאוחרים יותר - נמר דרקון והר ברוקבק. זהו סיפורו של שף נחשב ושלושת בנותיו הרווקות, שלצערו בחרו להיפרד מהמסורת הנוקשה. את היחסים הסבוכים בתוך המשפחה מלוות ארוחות נפלאות, שיריצו אתכם שוב ושוב למקרר או אולי לתפריט המשלוחים של מסעדה אסייתית אהובה, לחפש נחמה. 

אוכל שתיה גבר אישה

מסע של מאה צעדים. על הסרט הזה, שאף אותו ביים לאסה הלסטרם, הבמאי של שוקולד, אני מתקשה להמליץ, במיוחד כי הספר שממנו הוא עובד עולה עליו פי כמה וכמה. הספר, שכתב ריצ'רד מוראייס (ויצא בעברית בהוצאת ידיעות ספרים) מספר על נער שנולד במומביי, עזב את הודו עם משפחתו לאחר שפקד אותם אסון, ועבר איתם ללונדון ומשם לשווייץ ולצרפת. בצרפת, המשפחה פותחת מסעדה הודית בעיירה קטנה, סמוך למסעדה צרפתית נחשבת. אם בסרט סכסוכים נפתרים חיש קל, בחן ובנעימים, הרי שהספר מביא בהרחבה את הקונפליקט הקשה, כמעט עקוב מדם, בין השפים העובדים בשני מטבחים שונים כל כך, ההודי והצרפתי, ובין המסורות הקולינריות המנוגדות.

מסע של מאה צעדים

ולסיום, ממתק אמיתי: השולחן האחרון. תחרות בישול טלוויזיונית (נטפליקס) השונה לחלוטין מתחרויות הבישול המוכרות לנו מהטלוויזיה הישראלית המסחרית. 24 שפים בעלי שם מרחבי העולם מצוותים ל-12 זוגות, עם קשר כלשהו בין כל אחד מבני הזוג (קולגות לשעבר, מנטור וחניך, בעלי תפיסות קולינריות דומות וכן הלאה). לחלק מהמתמודדים יש מסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן, אחרים זכו בעיטורים קולינריים מכובדים או עבדו במסעדות נחשבות, וכולם בעלי ניסיון וידע מעוררים הערכה. בכל פרק המתחרים נדרשים לבשל מנת דגל ממטבח אחר – צרפתי, מקסיקני, יפני, אנגלי ועוד, והשופטים הם ידוענים, מבקרי מסעדות ושפים אייקוניים מאותה מדינה. אין פה סיפורים קורעי לב על יתמות בגיל צעיר, הקציצות של סבתא, הורה מתנכר, סמים או מחלה קשה וגם אין ריבים מתוקשרים. המתמודדים באו לתת עבודה, ואיזו עבודה הם נותנים! ללקק את האצבעות ולקוות שעד שנחזור לשגרה יישאר לנו מספיק כסף לא רק לטוס לרחבי תבל, אלא גם לאכול במסעדות של כמה מהמתמודדים האלה, שלא לומר של אחד או שניים מהשופטים הקשוחים.    

השולחן האחרון

רותם בר כהן

מאז שעמדה על דעתה רותם בר כהן כותבת ונוסעת, נוסעת וכותבת. חייתה 11 שנים בארצות הברית, במהלכן למדה תקשורת באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, כתבה כתבות בנושאים חברתיים למגזין סוף השבוע של הפילדפיה אינקוויירר ונסעה ללא הרף. כיום עורכת את אתר מסע אחר אונליין, כותבת בלוג טיולים, "עיר זרה", במדור הטיולים של הארץ ואת "אנשי האוכל" במדור האוכל של הארץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ