חצי שעה מהבית: להיות תיירת ביפו

מלון בוטיק עם מגע וינטג'י, שווקים אותנטיים, אמנות רחוב ססגונית, ים כחול ואינספור מסעדות וברים. רותם בר כהן בילתה יומיים כתיירת ביפו, חצי שעה מהבית, ולרגע או שניים אפילו תהתה מה יש לה לחפש בחו"ל

נמל יפו
נמל יפו. הכל יש לנו בארץצילום: רותם בר כהן
רותם בר כהן
רותם בר כהן

בכל פעם שיצר הנדודים גבר עלי היה אבי המנוח נוהג להגיד: "הכל יש לנו בארץ, מה יש לך לחפש בחו"ל?" הוא נולד בארץ ולא יצא את גבולותיה עד גיל 50 וכשיצא, הפסיק לשאול. נזכרתי במשפט הזה כשצעדתי לאורך חומת הים, כשיצאתי מכיכר השעון לכיוון נמל יפו. ריח של עצי תאנה התערבב בריח ים - שילוב מקומי אופייני כל כך. רוח קלה הפיגה את הלחות של תחילת הקיץ, שמש בהקה בשמיים מעוטרים בכמה עננים לבנים. מתחתיי, על הסלעים, דיג בודד ושתי יונים, על הגבעה משמאל צריח של כנסייה, ומתחתיה – צריח של מסגד. בגבי, רבי הקומות של תל אביב ממסגרים בצפיפות את החוף. אני נזכרת שוב במשפט של אבא שלי, ויודעת שבמקום הזה ובזמן הזה, יש את כל מה שהלב מחפש.

בייבי סטפס, קוראים לזה באנגלית. צעדים קטנים, ראשונים. כששמעתי שהצימרים והמלונות מתחילים להיפתח ברחבי הארץ, החלטתי שאני לא ממהרת לשום מקום. השמיים עוד ייפתחו, במוקדם או במאוחר, המסעות לערים זרות בניכר ישובו. בינתיים, בייבי סטפס. אני מתחילה את החזרה לשגרה בגוש דן, 20 דקות מהבית. 30 גג. יומיים ביפו. להיות תיירת בארצי שלי.

נמל יפו צילום: רותם בר כהן

בשגרה, זאת שידענו לפני שנכנסה לחיינו השגרה החדשה, סביר להניח שביקור ביפו היה ממלא אותי ברגשות מעורבים, כולל זעם על ההזנחה, האפליה, העוולות. אבל הפעם באתי כתיירת, הרכבתי את המשקפיים הכי ורודים שלי ויצאתי לשוטט לאורך הים ובשווקים, התלהבתי כמו ילדה מציורי הקיר, אכלתי מצוין ושתיתי טוב. תיירת.

אמנות רחוב וכתובות קיר ביפו צילום: רותם בר כהן
אמנות רחוב וכתובות קיר ביפו צילום: רותם בר כהן

כמה דברים שראיתי ביפו:

מלון בוטיק. לפני הכל, עצירה קטנה כדי להשאיר את התיק שלי במלון שבו אבלה את הלילה, בפאתי שוק הפשפשים. נתעכב רגע על המלון, מרקט האוס, שהוא בהחלט חלק מהחוויה המקומית. זהו מלון בוטיק עירוני מהסוג הנעים ביותר, במבנה משופץ בן כ-200 שנה. החדרים לא גדולים, אבל הם מאובזרים בפרטי מעצבים ומצוידים במאוורר תקרה מעץ, כמו פעם (יש גם מיזוג, אל חשש), מכונת אספרסו ושאר הפתעות נחמדות. המרפסת הקטנה, בגודל מושלם לשני אנשים שמחבבים מאוד זה את זה, משקיפה על הרחוב השוקק. הלובי עמוס ברהיטי וינטג' מגובבים ברישול נעים, תפאורה מושלמת להאפי-אוור, כל יום בין 17:00 ל-19:00, אז אפשר ללגום יין, בירה או משקה קל, לצד צלוחית של ירקות חתוכים וקערית בוטנים, והכל בחינם. האורחים יכולים לקחת, ללא תשלום, אופניים מהלובי, לבקש בקבלה מגבות לים ובקבוק של מים מינרליים, ולצאת לסיור רכוב בעיר, כולל עצירה מתבקשת בחוף. זהו בדיוק סוג המלונות שאני אוהבת לשהות בהם, באמסטרדם, בבריסל, בלונדון או בברלין. וכאן, באופן מוזר, כתושבת רבת שנים בגוש דן, אני מרגישה לא רק בלב העיר, אלא גם קצת כאילו הגעתי לצימר, שזה נחמד שבעתיים. המחיר: החל מ-680 שקל לזוג באמצע השבוע. כתובת: בית אשל 5, יפו. 

הנוף ממרפסת חדר במרקט האוס צילום: רותם בר כהן

שוק הפשפשים. כמה צעדים מהמלון מובילים ללבו של שוק הפשפשים. השוק, שבשנים האחרונות הפך מוקד לבילויים ליליים, ועד לפני כמה חודשים בסופי שבוע אי אפשר היה למצוא בו פינה שקטה אחת לרפואה, עמד שומם לאורך תקופת הקורונה. בימים אלו הוא מתחיל לחזור לעצמו, עדיין לא כל מקומות האוכל מלאים ושוקקים, במיוחד כשהתיירים לא כאן, אבל כבר יש תחושה של המולה נעימה, עוד לא צפוף מדי, כבר לא ריק לחלוטין.

שוק הפשפשים צילום: רותם בר כהן

בימים הסיפור קצת שונה. באמצע השבוע החנויות לא הומות ובסמטאות המקורות המוכרים, שראו ימים רבים ללא פרנסה, מנסים לפתות את המבקרים המעטים לבחון את הסחורה: מכנסי שרוואל, חולצות לבנות אווריריות, צעיפים דקיקים, כובעי קש (מפלסטיק, ככל הנראה), ויש גם שטיחים מהוהים, שאולי נארגו ביד ואולי פשוט התבלו מרוב שנים. נוגע ללב בימים אלו (כאמור, באמצע השבוע) הוא השוק הפתוח, שמעליו גג, שם נערמים על הרצפה חפצים משומשים שמזמן עברו את שיא פריחתם. חזיות מרופדות, גרבי תינוקות, חגורות לגברים ("בלי חורים, רק תוקעים את הצ'ופצ'יק איפה שרוצים", מסביר המוכר לקונה פוטנציאלי), מברגים וברגים, שעונים שעמדו מלכת, מטענים לטלפונים ניידים שנעלמו מהחנויות לפני עשור או יותר, בובות ברבי במיטב האופנה של שנות השמונים. "עשר שקל, הכל בעשר שקל", מנסה אחד המוכרים לשכנע אותי לקנות סט של צלחות פרחוניות, שהגיעו, כך נראה, מעבר לים.

שוק הפשפשים צילום: רותם בר כהן

ולצד אלה, חנויות של רהיטים עתיקים משופצים, בגדי מעצבים, אמנות רחוב מהסוג שתמצאו בלב ערים אירופאיות מעודכנות. קל להרגיש כמו תייר, בין אם אתם מחפשים מציאות בשקל או שניים או מעדיפים לקנות שמלת מעצבים במאות שקלים. ובאמצע הקניות אפשר להתאושש עם משהו מתוק, למשל כנאפה או ופל בלגי, שאת שניהם תמצאו כאן בנקל, וכוס לימונדה או מיץ גזר.  

שוק הפשפשים צילום: רותם בר כהן

אם אתם רוצים מישהו שיוביל אתכם בנבכי השוק, יכיר לכם פינות נסתרות ויציג בפניכם אנשים שבהחלט ראויים להיקרא "טיפוסים יפואיים", כדאי לכם לקבוע עם גיל פנטו, ידען גדול ואספן נלהב, שגר באזור השוק ומוביל בו סיורים מודרכים. הסיור מסתיים בביקור בביתו, שהפך למוזיאון פרטי לנוסטלגיה מקומית. פרטים נוספים באתר של גיל

אמנות רחוב ביפו צילום: רותם בר כהן
אמנות רחוב ביפו צילום: רותם בר כהן

לאכול ולשתות בשוק. בטיול בשוק הפשפשים לא תדעו רעב או צמא. בערב, כשהשוק נסגר והמסעדות והברים מדליקים נרות על השולחנות שבחוץ, הבעיה היא לא איפה לאכול, אלא איך לבחור בין כל המקומות מסביב. הנה כמה המלצות, ההחלטה תלויה בתקציב ובטעמכם האישי.     

ג'ופאה. שילוב של מזרח תיכון עם נגיעות מהמזרח הרחוק. בין השאר תמצאו כאן סופלקי טלה, נקניקיות עגל, נתח קצבים או צלחת של דגים קטנים מטוגנים, בהתאם למה שעלה מהים באותו יום. אני בחרתי בשיפודים של צורי הדייג – קוביות דג פריכות משופדות על שיפודי עץ קטנים ומוגשות לצד סלט חמצמץ-מתקתק של פאפיה ירוקה. כתובת: רבי פנחס 9, יפו.

פועה. פועה היא כבר הרבה מעבר לבית קפה בשוק הפשפשים. היא מוסד. מעבר לזה, כל מה שאתם רואים פה, מהכיסא שעליו אתם יושבים ועד לתמונות על הקירות, הכל למכירה. בקיצור, מוסד שהוא גם חגיגה לחובבי וינטג'. בתפריט – מגוון ארוחות בוקר שמוגשות כל היום (בוקר טורקי, בוקר קיבוץ, בוקר ים ואחרות), כריכים, סלטים וגם מנות של ממש, כמו קציצות בקר ברוטב עגבניות על אורז או קבב בורי על מג'דרה. כשהמסעדות ובתי הקפה נפתחו, רבים חזרו לפועה, ועכשיו גם באמצע השבוע כבר קשה למצוא כאן שולחן פנוי. כתובת: רבי יוחנן 8, יפו. 

קפה פועה צילום: רותם בר כהן

אונזה. מסעדה מבית היוצר של קבוצת משייה, עם שני שפים צעירים ובר מדליק. התפריט נטוע חזק בטורקיה עם קריצות מקומיות. לחמעג'ון מהטאבון, שווארמה דג, קלמרי צרוב עם זוקיני ויוגורט שמיר. כיף ללוות את האוכל עם כוסית של אוזו וקרח או אחד הקוקטיילים הייחודיים (נסו את המרגריטה שמן זית, אם אתם מרגישים אמיצים). עם הפתיחה המחודשת, אחרי הקורונה, הימים והשעות השתנו, כדאי לבדוק (ובאותה הזדמנות להזמין שולחן). כתובת: רבי חנינא 3, יפו. 

מסעדת אונזה צילום: דודו בכר

קפה יפו. המסעדה החלבית הוותיקה נפתחה מחדש בעידן שאחרי הקורונה כמסעדה בשרית (ובדרך גם ויתרה על תעודת הכשרות). עצרו פה לארוחת צהרים או ארוחת ערב קזואלית, עם מנות כמו עראייס יפואי או המבורגר (יש כמה סוגים, כולל המבורגר טבעוני). כתובת: עולי ציון 11, יפו. 

המבורגר בקפה יפו צילום: רותם בר כהן

לצפות בשקיעה. תיירת או לא, על שקיעה מול הים אני לא מוותרת. קפה ויסטה הוא המקום המושלם להשקיף על הים בכל שעות היום, מהכי קרוב שאפשר. ואם הגעתם בשקיעה, אשריכם. זה מקום פשוט-פשוט, בלי שום גינונים, ועם זווית מושלמת על קו החוף התל אביבי. קבלו את השקיעה עם כוס יין, מוחיטו, קפה קר או אפילו סתם בקבוק של מים מינרליים. הנוף הוא העיקר. כתובת: רציף העלייה השנייה, בכניסה לנמל יפו.

יפו לקראת השקיעה צילום: רותם בר כהן

בדרך הביתה, בקו התפר בין יפו לתל אביב, רציתי למתוח עוד קצת את תחושת החופש. המקום הכי נעים להרגיש בחופש, גם באמצע יום עבודה עמוס, נמצא ממש כאן: מנטה ריי, אחת המסעדות האהובות עלי בארץ, ובכלל. במרפסת מול הים, עם צלחת של קלמרי צרובים וכוס של סוביניון בלאן אדמה, חשבתי - באמת, מה יש לחפש בחו"ל? אבל כמו שאני מכירה את עצמי, כשהשמיים יפתחו, אדע בדיוק את התשובה. כתובת: חוף עלמה ביץ, נחום גולדמן 4

מנטה רייצילום: רותם בר כהן

רותם בר כהן

מאז שעמדתי על דעתי אני כותבת ונוסעת, נוסעת וכותבת. חייתי 11 שנים בארצות הברית, במהלכן למדתי תקשורת באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, כתבתי כתבות בנושאים חברתיים למגזין סוף השבוע של הפילדפיה אינקוויירר ונסעתי ללא הרף. אחרי עוד חצי שנה בניכר, הפעם בקליפורניה, חזרתי סופית (בינתיים) לישראל, כאן אני עובדת כעורכת מסע אחר אונליין, כותבת בעיקר בנושאי תיירות, חולמת לנסוע כל הזמן ולפעמים מצליחה להגשים את החלום. הבלוג שלי יחזור למקומות, למפגשים ולרגעים מיוחדים שהיו לי בדרכים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ