סולדים מאילת בקיץ? זוהי בדיוק הסיבה לבקר בה עכשיו

אחרי חודשים ליד הבית, הגיע הזמן לעשות מעשה: רותם בר כהן עלתה על מטוס ונחתה כעבור פחות מחצי שעה בקצה הכי דרומי של ישראל. רגע לפני שאתם מעקמים את האף, כדאי שתדעו שאילת של קיץ 2020 שונה לגמרי מכל מה שחשבתם

אילת חוף הים
הכל שונה בקיץ הזה באילת, שקט יותר, מאופק יותר, רחוק מהדימוי של פעםצילום: רותם בר כהן
רותם בר כהן
רותם בר כהן

אני יושבת על קו המים, גלים קטנים מכים על כפות רגלי, באופק נמתחים הרי אדום, שבשעת צהרים קיצית נראים ורדרדים על רקע השמיים הכחולים, נטולי העננים. עוד מעט אתנתק מהמראה המהפנט, אצעד בזהירות ברגלים יחפות לאורך גשר העץ החדש שנבנה בחוף האלמוגים וארד אל המים שצבעם משתנה מתכלכל בהיר לכחול עמוק. השקט מסביב לא אופייני לתחילת החופש הגדול. כיסאות חוף רבים ריקים, במים הרדודים משתכשכים רק שניים-שלושה אנשים. אילת בקיץ, התאמינו?

מכל היישובים בארץ, אילת ספגה את המכה הכלכלית הקשה ביותר בעקבות הקורונה, והיא רק מתחילה להרים ראש, בתקווה שהגל השני לא יטביע אותה מחדש. ולא שחסרים גלים מאיימים: לא רק הגבלות חדשות-ישנות, ששבו לחיינו, גם קו התעופה היחיד המחבר בינה לבין המרכז עומד בסכנת הפסקה. מה יהיה? איש אינו יודע. בינתיים, באילת מקווים לטוב ומנסים לאושש את התיירות.

אילת צילום: Noa City Eliyahu
אילת צילום: Noa City Eliyahu

אילת של קיץ 2020 שונה מאוד מזאת של קיצים קודמים. לא תראו גדודים של בני נוער שמציפים את הטיילת, איש לא קופץ מהגשר, בארוחת הבוקר במלון חסל סדר הבופה, שבו כולם מפשפשים ונוגעים, מערימים ערמות אינסופיות של אוכל, שרובו יישאר בסופו של דבר על הצלחת. בנוהל החדש, עובדי המלון מחלקים את המנות מאחורי מחיצות פלסטיק שקופות, ואיש לא מעז לבקש תשע חביתות ירק, חמש כוסות מיץ, אחת מכל סוג – שיהיה, או עשרים קרואסונים קטנים, כי אולי נרצה נהיה רעבים אחר כך. תחושת אי הנעימות הזאת הופכת את חדר האוכל במלון למקום הרבה יותר שפוי. וכך גם שאר הדברים. הכל שונה בקיץ הזה באילת, שקט יותר, מאופק יותר, רחוק מהדימוי של פעם.

צילום: רותם בר כהן

אבל נחזור להתחלה. אחרי הצעדים הקטנים והמהוססים בסופו של הגל הראשון, לקחתי צעד אחד ענק, הכי גדול שאפשר בימים אלה – נתב"ג. בחודשים שעברו מאז שהייתי כאן לאחרונה נתב"ג הפך למקום של רוחות רפאים. בשבע בבוקר  כל דלפקי הצ'ק אין בקומת הטיסות הממריאות סגורים. כולם. אין עובדים, אין נוסעים. כלום. רק חבלים מסמנים איפה פעם נהגנו להצטופף מלאי תקווה וחלומות על ההרפתקאות שמחכות לנו כמה שעות מכאן. 

כדי להגיע לטיסה לאילת צריך לרדת לקומה התחתונה של טרמינל 3, קומת הנחיתות. המראה כאן סוריאליסטי לא פחות מזה שבקומת ההמראות: המקום שבו עמדו מקבלי הפנים הנרגשים, חלקם אוחזים בבלונים או בזר פרחים, ריק. ריק. ריק. הדלתות הכפולות, שדרכן עברו השבים מהניכר, סגורות. אין בא ואין יוצא, אין ממריא ואין נוחת.

נמל התעופה בן גוריון שומם צילום: רותם בר כהן

הדלפק של ישראייר, החברה היחידה שטסה בימים אלו לאילת, וגם זה ככל הנראה עומד להסתיים, הוא דלפק הצ'ק אין היחיד שפתוח בכל הקומה. הלב כבד, וגם השאלה שכבר כל כך חיכיתי לה, "ארזת לבד?", לא מעוררת את ההתרגשות הרצויה. על כרטיס העלייה למטוס שאני מקבלת כתוב באנגלית - משדה התעופה הבינלאומי בן גוריון לשדה התעופה הבינלאומי רמון. כאילו שכל הבינלאומיות הזאת תשרה נופך של חגיגות על האירוע.

בתוך המטוס מוזר אפילו יותר. הצוות לבוש בחליפות חלל לבנות, מכוסה מכף רגל ועד ראש, כולל מסכות פנים. תחשבו צ'רנוביל, ותבינו איך זה נראה. האנשים בלבן, שקשה להבחין מי מהם דייל ומי דיילת, נשארים לעמוד בחזית המטוס בזמן שהנוסעים מתיישבים – כל הכיסאות מתמלאים, לא הוקצו כיסאות פנויים לריחוק חברתי. אחרי הדגמה של יציאות החירום בנוהל הרגיל, אם אפשר לקרוא לחליפות החלל האלה נוהל רגיל, דייל בעל קול מרגיע מבהיר שלא רק שלא יהיה שירות אוכל או שתייה בטיסה, הצוות לא יסתובב במטוס. וכמובן, הנוסעים חייבים להישאר לאורך כל הטיסה עם מסכה.

צ'רנוביל זה כאן. מי מסתתר מאחורי המסיכה? דייל בטיסת ישראייר לאילתצילום: רותם בר כהן

זאת הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת אנשים מוחים כפיים בהמראה, כנראה מרוב שמחה על שהתנתקו סוף סוף מהקרקע, גם אם לזמן קצר כל כך. לקראת הנחיתה הדייל בעל הקול הרגוע מסביר את סדר הירידה מהמטוס: רק אחרי שכל האנשים מהשורה לפניך ירדו, אפשר לקום, לאסוף את תיק היד ולרדת. באופן מפתיע, הכל מתקתק כמו שעון. הירידה מהמטוס עוברת הרבה יותר חלק ונעים מבעבר, כשכולם נדחקו במעבר בניסיון נואש לצאת מהר. הנה דבר אחד שאפשר לאמץ מהתקופה הנוכחית.   

למרות התלונות ששמעתי, המרחק של שדה התעופה רמון מהעיר אילת דווקא נעים לי. מחלון האוטובוס אפשר לראות את הנוף המדברי שאני כל כך אוהבת, פיצוי על כל אותם חודשים שבהם המדבר היה רחוק ממני מרחק שנות אור. ואז אילת. כאמור, לא העיר שזכרתי משנים של חופשות עם הילדים, כשהיו צעירים. הטיילת כמעט ריקה מאנשים, הדוכנים של פעם נעלמו זה מכבר, אבל אני לא הייתי באילת הרבה שנים, אז המראה חדש לי. החופים מול המלונות הגדולים ריקים. מעט סירות מנקדות את המים ומצנח ים יחיד מתרומם מעל המפרץ אחת לכמה דקות ארוכות. נסו לדמיין את זה, או טוב יותר - נצלו את ההזדמנות כדי ליהנות מכל זה, כל עוד אפשר.

הנוף בדרך לעיר אילתצילום: רותם בר כהן
אילת. הטיילת צילום: Noa City Eliyahu

ומה עושים באילת של קיץ 2020? הנה כמה דברים:

ים. לפני שנים אחדות, חוף קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון), שהיה אסור בכניסה, נפתח בפני הציבור. המיקום שלו, סמוך לנמל אילת, ורציף המשאבות הכעור, עזרו לשמור עליו כחוף סודי, כזה שמוכר בעיקר למקומיים. זהו חוף עם טעם של פעם (אם מתעלמים מהמשאבות), בלי שירותי חוף, בלי מוזיקה רועשת, בלי קפטריה, בלי חנות להשכרת ציוד. רק ים ובתוך הים - שונית אלמוגים. מדי פעם, בשעות הבוקר המוקדמות, הדולפינים מריף הדולפינים הסמוך קופצים לביקור ואפשר לשחות לצדם, שזה בכלל נהדר. והכל בחינם.

צילום: רותם בר כהן
שונית האלמוגים צילום: רותם בר כהן

עיריית אילת, שקיבלה לידיה לאחרונה גם את חוף החשמל, מהצד השני של הנמל, מתכננת להכשיר את שני החופים האלה ולהפוך אותם לחופים אקולוגיים ונגישים. בעתיד היותר רחוק מתוכננת להיבנות טיילת דרומית, שתחבר בין מסוף טאבה לקניון מול הים.

יבשה. אפשר לרבוץ בחופי אילת שעות ארוכות, אבל חום הקיץ יבריח אתכם מתישהו לחפש מיזוג, עדיף במקום שבו אפשר לאכול טוב. נעבור אם כן לאזור התעשייה של אילת, מקום מאובק ולגמרי לא נוצץ, שמציע כמה מקומות קולינריים מפתיעים. המבשלה, כשמה כן היא – מבשלת הבירה הכי דרומית בארץ. לצד המבשלה יש פאב-מסעדה שבו אפשר לשתות בירות מתוצרת עצמית ולאכול  מנות שהולכות טוב עם הבירה: כנפיים, שרימפס מוקפצים או פיש אנד צ'יפס. כתובת: האורגים 2, אזור התעשייה אילת, אתר

אילת קיץ 2020 צילום: אלכס ליבק

עוד מקום שמערב אלכוהול, אוכל וכיף הוא יינות אילת – חנות יין, עם מבחר גדול מאוד של יינות מקומיים ובינלאומיים (במחירים ללא מע"מ). העיצוב חמים ומושך, ומלבד החנות יש גם דלפק בר וכמה שולחנות. בחדר פרטי מאחור, אם תזמינו מראש, אפשר ליהנות מארוחת טעימות המורכבת מסלטים יצירתיים, גבינות, מטבלים ולחמים חלומיים (שתכף תדעו מה מקורם). בימי שישי בין 11:00 ל-16:00 נערכות בבר טעימות יין בלוויית טאפאס – הזדמנות טובה להתיידד עם תושבי אילת והאזור, שמתחילים פה את סוף השבוע שלהם. בימים כתיקונם, גם במבשלה וגם ביינות אילת נערכות הופעות חיות, בימים פחות תקינים, כדאי לברר מראש מה קורה ומתי, בהתאם להגבלות המשתנות. כתובת: הבורסקאי 17, אזור התעשייה אילת, אתר

יינות אילת צילום: רותם בר כהן
יינות אילת צילום: רותם בר כהן

אם אתם צריכים קצת מתוק בפה ובנשמה, קונדיטוריית אלימי תספק לכם את הצורך. אבי אלימי, שף קונדיטור שגדל בצרפת, מציע את כל סוגי המתוקים – מעוגות שמרים פשוטות, דרך עוגות קרם עשירות ועד בריושים, קרואסונים ומאפים מלוחים. כתובת: האורגים 5, אזור התעשיה אילת, אתר

וחזרה ללחמים המצוינים שטעמתי ביינות אילת (טעמתי זאת מילה קצת מכובסת למה שבאמת התחולל שם). אפה אותם יובל זיו, שהיה פעם מדריך צלילה לפני שחזר למקורות המשפחתיים והקים את לחם ברויטמן, מאפיית בוטיק שעומדת בכבוד רב בתחרות מול מאפיות מפורסמות מהמרכז. כל הלחמים הם לחמי מחמצת, ללא תוספות כמו סוכר או צבעי מאכל, חלק מהקמחים נטחנים במקום באבן ריחיים. יש לחמים עם אגוזים, עם עגבניות מיובשות, עם זיתי קלמטה ואחרים. אפשר לקנות כיכר לנשנוש בחוף או במרפסת המלון. אבל למה למהר, כשאפשר לשבת בגינה הנעימה, בין עצים וצמחי תבלין, ולאכול את אחד הכריכים הטעימים (נסו סלט ביצים או אולי גבינת ברי ואגסים). לפני שאתם עוזבים, אל תשכחו לקנות כיכר או שתיים להמשך היום. כתובת: אלמוגים 17, אתר

רותם בר כהן

מאז שעמדה על דעתה רותם בר כהן כותבת ונוסעת, נוסעת וכותבת. חייתה 11 שנים בארצות הברית, במהלכן למדה תקשורת באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, כתבה כתבות בנושאים חברתיים למגזין סוף השבוע של הפילדפיה אינקוויירר ונסעה ללא הרף. כיום עורכת את אתר מסע אחר אונליין, כותבת בלוג טיולים, "עיר זרה", במדור הטיולים של הארץ ואת "אנשי האוכל" במדור האוכל של הארץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ