בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורם של תושבי אי צרפתי שאמרו לא לנאצים

בקיץ 1940, בעוד צרפת נכנעת לנאצים, תושביו של אי צרפתי קטן לקחו את גורלם בידיהם. הגברים באי נענו לקריאתו של גנרל אלמוני והפליגו לבריטניה, שם הניחו את אבן הפינה לצבא "צרפת החופשית" של דה-גול. סיפורם של גיבורים

תגובות
 האי סן בצרפת ile de Sein
AFP

מרחוק, נראה רק פס דק באופק. ואז, ככל שהספינה מתקרבת, מצטיירת צלליתו של מגדל פעמונים. האדמה שטוחה כל כך שנראה כאילו הבתים ניצבים על המים. זהו האי סן Ile de Sein. סלע ששטחו חצי קילומטר מרובע המתנשא לגובה מטר וחצי, לא רחוק מחופי חבל ברטאן (בריטאני). כמאה בתים, כנסייה ומגדלור, מוקפים שדות בור.

בסוף יוני 1940, כשהכל נראה אבוד, יצאו מכאן יותר ממאה ימאים שנענו לקריאתו של גנרל אלמוני. הם היו בין הראשונים שהגיעו ללונדון, שעה שהמדינה כולה, משותקת, התפרקה מנשקה. האודיסיאה שלהם היא שיר הלל לימיה הראשונים של "צרפת החופשית".

אבל קודם כל נציב את התפאורה. אל האי, חלק ממחסום שוניות מאיים בקצה נתיבו של הסן, אפשר להגיע בספינה המפליגה מדי יום מנמל אודיירן. עוגנים ליד רציף שסביבו בתים צבעוניים ומטופחים, צמודים זה לזה. פנים הכפר הוא מבוך. אין כאן בתי פאר וגנים מהודרים. האי סן הוא עולם של שוויון. יש כאן רק בתים קטנים המופרדים אלה מאלה בשבילים צרים - ובעיקר מפותלים, כדי לעצור את מתקפות הרוח. מובן שאין כאן מכוניות. ועם היציאה מהכפר, השדות הנטושים, מוקפים גדרות אבן שרק בדרך נס עומדות במקומן, בחופי חול ואבנים ובתחושה מוזרה של סוף עולם.

אי סחוף רוחות, חשוף לסערות קשות - נתיבי הים הסמוכים נחשבים המסוכנים באירופה - ומוגן בסכרים שנראים שבריריים. האי סן נראה כמקום שאיום היעלמות תמידי מרחף מעליו. אין כאן עצים או שיחים גבוהים. דבר לא צומח כאן למעט שעורה ותפוחי אדמה. הים הוא שפירנס את התושבים מאות בשנים. באי זוכרים שהעוני הנורא בו גרם למלך לואי ה-14 לפטור את תושביו מתשלום מסים, משום ש"הטלת מס על האי סן, שכורע תחת מסי הטבע, תהיה כמו לדרוש מס מהים, מהסערות ומהסלעים". לפטור זה, מורשת המשטר הישן, עדיין יש עקבות. אף שהם כפופים כיום לחוקי מס ההכנסה, תושבי האי פטורים ממסי רכוש ומקרקעין. זו הקהילה היחידה בצרפת שאינה חייבת ברישום קרקעות.

בחורף חיים בסן כ-150 איש. קשה להאמין שלפני 70 שנים, יותר מ-1,200 נפש הוציאו פה את פרנסתם מהים, ושבאי הומה האדם פעלו אז 21 בתי קפה שהתכנסו בהם התושבים בימי סערה. בבית הספר הפרטי לבנים למדו 84 ילדים, וכך גם בבית הספר לבנות. למורה שבא מהיבשה והיה אחראי לחינוך החילוני היה תלמיד אחד בלבד. ראש העירייה לואי גילשר, בעל עיטור גבורה במלחמת העולם הראשונה, מילא אז את תפקידו זה כעשור, בתיאום מלא עם הכומר המקומי, לואי גיירם. היה זה תור הזהב של סן.

עשן סמיך

פרנסואה ארווי היה אז בן 15, נצר לאחד מראשי האי בימי המשטר הישן (המלוכני). בן הדייג, שהיה במהלך חייו קצין צבא ומפקד ספינת ההצלה של האי, חי מאז יציאתו לגמלאות באודיירן וזוכר היטב את הימים הדרמטיים שבהם התהפך העולם.

ארווי, שלמד אז בתיכון, לא חזר ללימודים בסתיו 1939. "המלחמה פרצה. ביקשו מהילדים להביא אוכל, בגלל הצנע. אבל לא היה לנו מספיק וזה לא היה אפשרי". הוא גויס להיות אחראי בבית הספר לבנים, שם לימדה אחותו מרגריט, שסיימה זה לא כבר את לימודי ההוראה, והכומר.

הגברים בגיל הגיוס עזבו ויחידה מעורבת של אנשי חילות היבשה והים הוצבה באי. מספינות רבות פורק הציוד והכלכלה עברה להילוך אטי. השפעת המלחמה על חיי היום-יום הורגשה גם בדברים הקדושים ביותר. בחג המולד בוטלה מיסת חצות, בגלל ההאפלה.

כיצד קיבלו התושבים מידע על האירועים? הקשר בין האי ליבשה נשמר בעזרת הספינה "אר-זנית", שפעמיים בשבוע הפליגה לאודיירן והביאה עיתונים. מכשירי טלפון ספורים פעלו בכמה חנויות. בנוסף להם היה מכשיר קשר אלחוטי, שימלא בעתיד תפקיד חשוב. באי היו ארבעה מכשירים, שלושה בכפר ואחד במגדלור. כולם פעלו היטב מאז נחנכה תחנת כוח, שאיפשרה את הטענתם.

התושבים עקבו בהתמדה אחר פלישת הגרמנים וקריסת הצבא הצרפתי. ב-11 ביוני 1940, במזג אוויר נפלא, נחת עליהם האסון, כחורבן. "זה התחיל בהפגזת אוניית מטען ליד האי, ולאחר כמה שעות ראינו עשן סמיך ושחור. פני הים היו מכוסים דלק ונאלצנו לסגור את הדלתות והחלונות", מספר ארווי. זיהום האוויר הגיע מהמזח בעיר ברסט. כדי שמאגר הדלק שם לא ייפול בידי הגרמנים, הציתו אותו הימאים. הזיהום הקדים את הפלישה. "הסלעים היו מוכתמים במשך שנים", נזכר הקשיש.

נאום מלונדון

הקרב היה אבוד, אבל האויב טרם הגיע. ביום שלישי, 18 ביוני, הפליגה אר-זנית למסעה הרגיל. חזרתה, למחרת, היתה מלווה במחזה לא רגיל. "זו מסורת. כולם נדחקים על המזח לקראת הגעת הדואר", נזכר ארווי, "באותו היום ראינו את אר-זנית מגיעה כשעל סיפונה כמאה אנשים, אזרחים וחיילים. היו שם אפילו אנשים מיחידת האלפיניסטים. גולשי סקי בסן... זה נראה באמת כאילו העולם התהפך".

במהרה התברר שרב החובל של אר-זנית, ז'אן-מארי מנו, נשלח עם רדת החשיכה להביא חיילים מהאי ווסאן, שטרם נפל בידי הגרמנים ושבו מנסים "לאסוף את כל מה ששט". רב החובל, בעברו לוחם בחיל הים, ציית לפקודות. אבל מכיוון שלא קיבל הוראות מדויקות לגבי 32 האזרחים שעלו על ספינתו באודיירן, ושרצו להפליג לאנגליה, הוא סירב להתחייב להוביל אותם.

ראש העירייה החליט להפקיע למענם את "ולדה", סירת אספקה למגדלורים ששייטה באזור ווסאן, ושתי הספינות הפליגו לפנות ערב. למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות, העניינים הסתבכו. ולדה חזרה לבד, ורב החובל שלה הודיע לראש העירייה כי אר-זנית הופקעה על ידי הצבא ויצאה לכיוון הנמל האנגלי פליימות. רב החובל שלה, שיצא לנסיעה של לילה אחד, חזר רק כעבור חמש שנים. האי סן נותק מהיבשה.

עד אותו זמן, איש באי לא שמע על נאום 18 ביוני (נאומו של דה-גול מלונדון נגד כניעת ארצו, שבו הודיע על התנגדות נחרצת לכניעה לנאצים). השמועה החלה להתפשט רק ב-21 ביוני בערב, כשהאחראי על המגדלור סיפר שאיזה גנרל דיבר ברדיו האנגלי ושהוא ידבר פעם נוספת למחרת. האירוע המכריע, שהונצח על לוח זיכרון מוזהב בחזית מלון "אוקיינוס", ברציף הצרפתים החופשים באי, התרחש ב-22 ביוני בשעה 11:00. עשרות תושבים התקהלו על הרציף. כדי שכולם ישמעו היטב, הציב הבעלים את המכשיר על אדן החלון. דבריו של דה-גול נשמעו בדממה דתית.

"בהתחלה, איש לא הגיב", נזכר ארווי, "רק אחר הצהריים התכנסו הצעירים ושוחחו". המידע התפשט אט-אט. "אומרים: גם לנו יש ספינות". באותו הערב הכומר עדיין היסס. הוא לא היה מוכן לאשר את היציאה בפזיזות. הוא ידע שבכל מקרה, איש לא ייצא ללא הסכמתו.

ללא דמעות

למחרת, 23 ביוני, הופצו החדשות על חתימת הסכם הפסקת האש והדברים החלו להתגלגל בקצב מהיר יותר. לקראת צהריים קיבל ראש העירייה שיחת טלפון מהז'נדרמריה באודיירן, והצטווה, בהוראת ממשלת המחוז, לשלוח לעיר קמפר את אנשי הצבא שעל האי ולארגן מיפקד של כל הגברים הבריאים והכשירים. דרישה אחרונה זו הביאה את השתיקה לסיומה. ראש העירייה והכומר כינסו את הדייגים ובעלי סירות. אליהם הצטרפו רב החובל של ולדה וכמה זרים שרצו לעזוב בהקדם.

ההחלטה על הפלגה מאורגנת (לבריטניה) התקבלה במהירות ונקבעה ליום המחרת, ב-22:00. לצורך העניין גויסה ספינה נוספת, "רואנז אר מור", אחת הטובות שעגנו באי, שיכלה להוביל 35 נוסעים - 20 יותר מאשר ולדה. בשמונה בערב התכנסו על הרציף בני המשפחות והמתנדבים, ושעה מאוחר יותר החלה העלייה לספינות. לא היו נאומים ארוכים וגם לא דמעות. רק ברכת מחילה שהשמיע הכומר וכמה מלות עידוד. בהמשך, שתי הספינות הפליגו לכיוון צפון-מערב ונעלמו בחשיכה.

לאחר ההפלגה התכנסו הדייגים בבית הכומר כדי לדון במצב. מהר מאוד התברר שיש מתנדבים נוספים והוחלט לארגן משט נוסף, יומיים לאחר מכן. ראש העירייה הורה על הכנת שלוש ספינות: "מלכת השלום" (לה רן דה לה פה); "מריסטלה"; ו"פאקס ווביס", שמנועה כשל ברגע האחרון. במקומה הפליגה "קורבו דה מר" (עורב הים).

ההפלגות יצאו הפעם משני אתרים. מלכת השלום ומריסטלה יצאו את האי מאותו המזח שממנו הפליגו הספינות האחרות יומיים קודם לכן, ואילו עורב הים, שעל סיפונה היו פחות מתנדבים, הפליגה מהמזח החבוי מעט, ליד המגדלור.

המשלחת השנייה מנתה יותר בעלי משפחות ופחות צעירים וניתן היה לחוש בדאגה וברגשות. הכומר הופיע לבוש גלימה וצעיף לבנים. המתנדבים ובני משפחותיהם כרעו ברך ונשאו תפילת וידוי לפני שזכו במחילה. בהמשך, כשמנועיהן מופעלים באטיות, יצאו שתי הספינות לעבר התעלה, שם המתינה הספינה השלישית, ויחד יצאו לדרך.

רבע מצרפת

בסך הכל, אם מונים גם כעשרה ימאים שלא היו על האי באותו זמן והצטרפו לכוחות צרפת החופשית בהפלגות שיצאו מנמלים אחרים, 128 מבני האי סן נענו לקריאתו של דה-גול ביוני וביולי 1940. הם היו כרבע מכוחות צרפת החופשית בימים הראשונים. על כך התלוצץ הגנרל ואמר שבימים טרגיים אלה, "האי סן הוא רבע מצרפת".

רבים מהאנשים השאירו בבית אשה ומשפחה, בדרך כלל מרובת ילדים. המבוגר מכולם, ז'אן-מארק מנו, היה בן 52, אבל רבים מהמתנדבים היו נערים. "הייתי בן 15 וחצי. ארזתי את חפצי, אבל הכומר לא הרשה לי להפליג", מספר ארווי. "הוא אסר על בני פחות מ-16 להפליג. לעומת זאת, תומא פוקה הצעיר הצליח להסתתר על ולדה. הוא היה רק בן 14 ונחשב לחייל הצעיר ביותר של צרפת החופשית".

מה היה המניע ללהט הבלתי רגיל הזה? "קיבלנו חינוך טוב, דתי ולאומי", אומר ארווי, שאף שלא הגיע ללונדון עם הבוגרים ממנו התגייס לצבא מיד לאחר שחרור צרפת ועשה בו קריירה.

אין ספק ששיתוף הפעולה ההדוק בין ראש העירייה לואי גילשה לכומר, לואי גיירם, שיחק תפקיד משמעותי. "זה היה בימים שראש העירייה צעד מאחורי הכומר בתהלוכות הדתיות, לפני המאמינים", אמר ארווי. "לא כל האנשים שהפליגו היו דתיים, אבל בכל מקרה, סמכותו של הכומר היתה ללא עוררין".

חמישה תושבים נוספים מהאי סן הצליחו להגיע ללונדון ב-1943. אחרים, לעומת זאת, חזרו בחשאי לאי בחודשים שלאחר מכן. הם יצאו כדי להילחם ומצאו עצמם עוסקים בעבודות שונות, או סתם מסתובבים על הרציפים אי-שם באנגליה, שעה שמשפחותיהם נזקקו להם. אחד הימאים השתתף בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944. אחרים שירתו בחטיבת שריון.

הנשארים

"ומה עכשיו, אדוני הכומר?" את השאלה, שצרבה את שפתי כל תושבי האי בערב 26 ביוני 1940, כמה דקות אחרי הפלגת הספינות האחרונות, הציגה קשישה. בדממה שהשתררה, הופנו כל המבטים לעבר לואי גיירם, שיכול היה לומר בתגובה רק "נעשה כמיטב יכולתנו".

למעשה, מי שנשארו באותו ליל קיץ על המזח הסתכנו לא פחות מהימאים שהפליגו לאנגליה. הפעילות הכלכלית, שהתנהלה בהילוך אטי מאז הגיוס הכללי ב-1939, נעצרה לחלוטין. רוב האנשים בגיל העבודה עזבו, והגרמנים עמדו להגיע בימים הקרובים. בשל מיקומו של האי וקרבתו למגדלור אר-מן, היתה לו חשיבות אסטרטגית.

"הייתי במספנה כשהגיעו החיילים (הגרמנים) הראשונים, חמישה או שישה, בתחילת יולי. הם באו בסירת מנוע", נזכר פרנסואה ארווי. "הכומר הורה לכולם לסגור את החלונות והדלתות. קיבלנו את פניהם באדישות מהולה בבוז".

בהתחלה באו החיילים לאי סן כדי לנפוש. "הם החליטו לנצל את האי כמקום להתבטל בו, אבל עקבו אחרי ספינות הדיג ומהר מאוד גילינו שאנחנו אסירים. כשמישהו ניסה לעזוב, הם הציקו לבני משפחתו", אומר ארווי. החיילים התגוררו בבית הימאים, בניין גדול שהוקם ב-1899 בשביל דייגים שעברו במקום ושהכיל מקומות לינה לכמאה איש. החל ב-1941 התמקמה באי פלוגת חיילים.

מגויסי 1939 - שלא היו באי כששאר הגברים עזבו לאנגליה - החלו לחזור בהדרגה, ונראה היה שהחיים שבים למסלולם. אבל המחסור היה רב. מקיץ 1940 הפעילו הכומר והנזירות מסעדה לילדי בתי הספר. זו היתה תקופה קשה. "כמעט שלא היה במה להכין את הדגים. לא היה שמן. דבר לא צומח כאן, ומכיוון שהיינו במעקב צמוד, אי אפשר היה לעסוק בסחר חליפין". שנות הכיבוש זכורות באי כשנים של סבל.

והימאים שעזבו? 15 מהם לא שבו מעולם. גורל אחדים היה מר. ב-22 בדצמבר 1940 היו שלושה מהם על סיפונה של ספינה מקומית, שהחזירה לחופי צרפת קצין במחתרת ואת האלחוטן שלו. בגידתו של האחרון הובילה למעצרו הקצין ולפירוק התא המחתרתי שלו. שלושת בני האי ניצלו בעיקר בזכות אומץ לבו של הקצין, שניקה אותם מכל חשד במשפטו. אבל הם נכלאו ונתקלו מקרוב בזוועות הכיבוש.

7 שורדים

פרנסואה ארווי זוכר שרוב הימאים חזרו לאי ב-1945, לאחר השחרור, ושאיש מהם לא טרח לספר מה עברו. "תבינו, אנשי סן אינם מדברים הרבה", הוא אומר. בהתחשב בקורבן העצום שהעלו תושבי האי, הקהילה קיבלה את אות השחרור ב-1946. הכומר לואי גיירם קיבל אישית מהגנרל דה-גול את אות ליגיון הכבוד.

בשנת 2010 נותרו רק שבעה מגיבורי האי סן בחיים. אחד מהם, ז'וזף גילשה, קיבל גם הוא את אות ליגיון הכבוד. שלושה אחרים - קלט שוור, נואל מנו ולואי פוקה - קיבלו את עיטור מידי מזכיר המדינה לענייני ותיקי המלחמות.

האי של השכן

בדומה לאי סן, גם חמשת איי התעלה הבריטיים - ג'רסי, גרנסי, אלדרני, סארק והרם - ניצבו לפני דילמות קשות בקיץ 1940. היו אלה השטחים הבריטיים היחידים שנכבשו בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.

היטלר ראה באיים עמדות אסטרטגיות לקראת הפלישה המתוכננת לבריטניה, והגרמנים נחתו בחופיהם ביולי 1940, רק כדי לגלות שהם נטולי כל הגנה. לדברי ההיסטוריון מרטין גילברט, בריטניה לא היה מסוגלת למנוע את כיבוש האיים, שהיה בהם רק חיל משמר קטן. ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, קבע שאין דרך להגן על האיים והודיע לתושבים, לפני הפלישה, שעליהם להחליט בעצמם אם להישאר או לברוח.

בכל אי התקבלו החלטות שונות. באלדרני בחרו רוב התושבים להתפנות. בסארק ובג'רסי בחרו כמעט כולם להישאר. בגרנסי הוחלט לפנות רק את הילדים. אבל לא כל מי שרצה לברוח הצליח לעשות כן, כי לא היו די ספינות להעביר את כולם לבריטניה. כ-23 אלף מכ-100 אלף תושבי האיים נמלטו. האחרים נשארו במקום כל שנות הכיבוש.

עם הגיעם, הניפו הגרמנים את דגל צלב הקרס על בנייני העירייה בכל אי, עצרו חיילים בריטים בחופשה, השתלטו על בנייני הממשלה ובתי המשפט וניתקו את קווי הטלפון לאנגליה. הם גם הביאו עובדי כפייה רוסים ומעט יהודים, לבניית ביצורים. ארבעה מחנות ריכוז הוקמו באלדרני - היחידים שנבנו על אדמה בריטית.

הנאצים הטילו עוצר והחרימו מכוניות ומכשירי רדיו של התושבים. הונהג קיצוב במזון ועל ספינות הדיג הוטל מעקב צמוד. לדברי ההיסטוריון פיליפ סנדס, יותר מ-1,000 תושבים גורשו לגרמניה ומאות אחרים נשלחו למחנות באירופה.

רוב היהודים באיים, חלק מקהילה שהתבססה בג'רסי מתחילת המאה ה-19, נמלטו מפחד הנאצים. הנשארים, כתריסר בג'רסי וארבעה בגרנסי, נדרשו לענוד טלאי צהוב ולתלות שלטים צהובים על דלתות בתי העסק שלהם. שילוחן לאושוויץ של שלוש יהודיות מגרנסי, באפריל 1942, היה אחד הגירושים הראשונים של יהודים ממערב אירופה מזרחה. שאר היהודים באיי התעלה גורשו בפברואר 1943, למחנות בצרפת ובגרמניה.

כמה מתושבי האיים קיבלו לאחר המלחמה עיטורי גבורה על הצלת עובדי כפייה. אבל באופן כללי, ההתנגדות לכיבוש ולגירוש היתה מזערית. הפלישה לנורמנדי ב-1944 היתה תחילת הסוף של הכיבוש באיי התעלה. הכוח הגרמני נותק מאירופה הכבושה והאיים שוחררו בתום המלחמה, במאי 1945. (דנה הרמן)

__

סיפורו של האי פורסם לראשונה בספטמבר 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו