מסע אל ארץ הריין בעקבות בטהובן

בניגוד לעירו של מוצרט, זלצבורג, בון רק מתחילה לנצל את העובדה שבטהובן נולד בה. ביקור בעירו של הרומנטיקן האמיתי הראשון במוסיקה הגרמנית

נעם בן זאב | בון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב | בון

"אין לך מקום שבו מתגלה הרהיין בכל הודו ועוזו, ועם זה בכל רוך עדינותו, כבבון הענוגה, שבה הוא עובר ומשקה את צלעותיה המצלות עם המון פרחיהן ומלטפן באיזו חמדה סוערת. בבון זו חי ביטהובן את עשרים שנותיו הראשונות; בה נטוו חלומות עלומיו; באפרים אלה שדומים כצפים על המים עם הצפצפות עטופות-הערפל, השיחים והערבות, ועצי הפרי הטובלים שרשיהם בזרם החרישי, השוטף וחולף. ומעל לגדות הנהר מתרפקים הכפרים, הכנסיות ובתי הקברות, ובאופק מציירים שבעת-ההרים את קוי פסגותיהם השסועות, ועליהן מתנשאות דמויות חדות ומוזרות של טירות עתיקות-חרבות. ולסביבה זו נשאר ביטהובן נאמן תמיד".

בארוחת הבוקר, מעל מרפסת המלון, נשקף הריין הזורם לאטו - כפי שזרם עת כתב הסופר הצרפתי רומן רולאן מלים אלה בביוגרפיה הרגשנית שלו על בטהובן ("ביטהובן", 1904, בתרגום ל' ויץ-כהן, הוצאת מסדה 1947); וכפי שזרם גם ב-1770, עת לודוויג ון-בטהובן נולד כאן, מהלך שבע דקות מהמלון הזה.

הוא עבר תהפוכות מאז, הנהר, ואפילו הידרדר לכדי "תעלת הביוב של אירופה", כפי שכונה כאן עד לפני 30 שנה, כשמאסו בזיהום הנורא שלו והחלו לשקמו בהשקעות של מיליארדים, אבל כסמל לאומי הוא נשאר יציב; ומה מייצג הריין אם לא את גרמניה עצמה? האגדות המצמררות של ארץ זו, מהניבלונגים ועד האחים גרים, היין שלה, יערותיה, טירותיה; הערפל הזוחל והקור המקפיא של החורף כאן, והדממה, והבדידות - בכל אלה נשזר ומשתקף הריין. לגדותיו, וביערות והרים שמשני עבריו, נולדה הרומנטיקה הגרמנית; וכאן, בעיר בון, נולד גם המלחין הרומנטיקן האמיתי הראשון של גרמניה, בטהובן.

 נהר הריין. האגדות המצמררות, הערים הציוריות וערש הרומנטיקה הגרמנית

עכשיו מנסה בון לנצל את בן עירה הגדול כדי לעלות על מפת התיירות האירופית. היא לא מחקה את אחותה האוסטרית זלצבורג, עיר הולדתו של מוצרט, שמטביעה את דיוקנו על ספלים מצועצעים, מגבות מטבח, ועל השוקולדים הנודעים "מוצרט קוגל". חוץ מפסל בטהובן בכיכר מינסטר, שהוקם בעיר על ידי פרנץ ליסט באמצע המאה ה-19 ושרד במלחמת העולם השנייה, המצבה היחידה כמעט שהקימה בון לבטהובן היא אינטלקטואלית: "פסטיבל בטהובן" השנתי, שנגמר בה בשבוע שעבר, והוא מצטיין במקצועיות שלו ובטעם הרב של תוכניותיו.

כתבי הקודש

מונומנט בטהובני נוסף בעיר הוא בית המלחין. בתים רבים החליפה משפחתו ברחבי בון, אבל רק אחד שרד: בית הולדתו, שעליו הגנו באופן ספונטני אזרחי העיר כששמעו לפני כ-120 שנה על התוכנית להורסו, ולימים הקימו את "אגודת בטהובן" של בון לשם כך - ולשם הנחלת המורשת הרוחנית של בן עירם לעולם.

בביתו של בטהובן אפשר להציץ לחדר הולדתו - זה רגע מוזר ומרגש - לבחון את הכינורות שניגן עליהם ולהתפעם משני הפסנתרים הקדומים שבשבילם ועליהם הלחין את הסונטות שלו שגדולתן לא נתפשת; וברוב זוועה להתוודע אל מכשירי השמיעה שלו, מין חצוצרות מתכת מעוקלות. בצעירותו, אחרי שסודו הכמוס על חירשותו הגוברת התגלה, עוד היו מכשירי השמיעה קטנים ואלגנטיים, אבל לקראת סוף חייו גדלו לממדים מבהילים כשל משפכי גינה גדולים, מעידים על החירשות המוחלטת שירדה עליו.

"בטהובן היה אישיות מאוד מורכבת", אומר ד"ר מיכאל לדנבורגר, מנהל הארכיון של בית בטהובן, "היה לו קשר רגשי עמוק לבון ולידידיו כאן, חברת הנעורים אלאונורה פון ברוינינג ובעלה, ידידו בנפש הרופא פרנץ וגלר".

לדנבורגר, חוקר ומוסיקולוג, מכיר את בטהובן כנראה יותר טוב מכל אדם אחר עלי אדמות, ותוך כדי שיחה מתברר שהוא אף דומה דמיון מפתיע למלחין - במצחו הרחב ועיניו החודרות. הוא מנהל את הארכיון, שמחזיק את האוסף הגדול בעולם של כתבי בטהובן, ומכיר באופן אינטימי את כתב ידו: "אפשר לראות מיד כמה דינמי וסוער הוא היה, ובאיזו תנופה נכתבה המוסיקה שלו, רק לפי כתב היד", הוא אומר.

המסמכים כאן יקרי ערך מאוד: אלפי כתבי יד של יצירות, רשימות, פנקסי שיחות שבאמצעותם יצר בטהובן קשר עם בני אדם אחרי שנתחרש לגמרי, מהדורות ראשונות וטיוטות של יצירות בעבודה. לדנבורגר: "אנחנו לא רק אוספים ומשמרים, אלא מציגים את מורשת בטהובן לעולם: במחקר, בהוצאה לאור של מהדורה מדעית חדשה, בקשרים עם חוקרים מחו"ל ובפרסום כתב היד באינטרנט". התגובה הרגשית העמוקה של המבקרים שבאים הנה ממקומות מרוחקים כמו אפריקה ומזרח אסיה, דרום אמריקה ורוסיה, הוא מספר, מוכיחה איזה חלק עצום תופס בטהובן בחייהם של בני אדם בכל העולם, מכל התרבויות.

האם אפשר לעיין בכמה מכתבי היד?

"לא, הם מאוחסנים בחדרים סגורים, בחושך, בטמפרטורה קבועה ולחות נמוכה: איש לא רואה אותם, רק בנסיבות מיוחדות".

אם כך, אלה כתבי קודש?

"במידה מסוימת כן - הלא הם מעלים אותנו מחיי היום-יום לספירה גבוהה יותר. אבל אל דאגה", מצטחק לדנבורגר, "באינטרנט אפשר לראות הרבה מהם, ולמרבה האירוניה, בהעתקים הדיגיטליים הכל הרבה יותר ברור".

הטרגדיה של שומאן

כיף לעשות ג'וגינג בשביל לאורך גדת הריין. כאן לא מרצפים בבטון כמו בטיילת החשופה בחוף ימה של תל אביב: אדמה תחוחה, חצץ לפעמים, וצלם של אין סוף מיני עצים ובהם הצפצפות המוכרות, הופכים את הריצה לתענוג, ומתחשק להסיר את הכובע בברכת שלום, על פי הנימוס הגרמני, לרצים הבאים ממול. הנהר הרחב, האפרורי, זורם לאטו, ועליו רפסודות ומכליות המשייטות במעלהו ומורדו, ספינות תיירים, ומדי פעם גם איזו סירת ספורט מהירה שמסתכנת בניווט בין כלי השייט הכבדים.

בתוך הפסטורליות הרומנטית, אי אפשר שלא להיזכר בטרגדיה שקרתה לא הרחק מכאן לפני כ-150 שנה: רוברט שומאן, המלחין הגרמני הגדול, השליך עצמו אל הנהר מעל אחד הגשרים, בשיאם של התקפי דיכאון והזיות שמוטטו את נפשו. הוא ניצל בידי דייגים, והובא הנה לבית המרפא לחולי נפש, בראשותו של הרופא ד"ר פרנץ ריכרדץ.

נסיעה קצרה בעיר, למה שהיה פעם פרוור אנדניך בפאתיה ועכשיו הוא לא רחוק ממרכזה, מוליכה אל סבסטיאנשטראסה מס' 182: בית שומאן, היום הספרייה המוסיקלית של בון ומוזיאון קטן, ואז בית המרפא שבו אושפז שומאן למשך שנתיים וחצי, עד מותו ב-1856. אשתו קלרה, הפסנתרנית והמלחינה הנודעת בזמנה, שסיפור האהבה בינה לבין שומאן הוא מסמליה המובהקים של הרומנטיקה הגרמנית, התדפקה על הדלתות כאן כדי לבקרו - לשווא. הרופאים לא הרשו זאת. היא שלחה הנה איפוא את אמה, ואת יוהנס ברהמס, החבר המשותף שלה ושל בעלה, ואת הכנר הכוכב-על של זמנו יוזף יואכים: הם דיווחו לה במכתבים על מצבו, מסתירים את הידרדרותו, כדי שתוכל להמשיך לטפל בשבעת ילדיה ולקיים איכשהו את הקריירה הבינלאומית שלה כפסנתרנית קונצרטים.

רק יום לפני מותו היא הורשתה להיכנס, וזוג האוהבים התחבק בפעם האחרונה. ביקור בבית הקברות הישן של בון מגלה את אנדרטת השיש שהוקמה על קברו של שומאן, עם דמות דיוקנו מעל ברבור רחב כנפיים. שמה של קלרה, שנטמנה שם גם היא ב-1896 ובכך הפך הקבר למשותף, לא נחקק על האנדרטה.

בשבוע הבא: על הניבלונגים ושטוקהאוזן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ