בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצבעים של סן רמו: טיול בריביירה האיטלקית

בביקור עכשווי בריביירה האיטלקית, התחושה שמלווה את הנסיעה מן הגבול הצרפתי מזרחה עד גנואה היא של התרפקות על העבר. לפעמים העבר הוא שנות ה-60 ולפעמים זאת המאה ה-19. אז היה כאן שמח

2תגובות

קצת הופתעתי לגלות שסן רמו היא עיר עם צבעים. הים כחול. הכיסאות אדומים, הקזינו הישן מצהיב והדקלים קצת תשושים, אבל ירוקים. בזיכרון שלי מופיעה סן רמו כעיר בשחור־לבן וקצת מטושטשת. ככה היא הופיעה פעם בטלוויזיה הישראלית. מסתבר שעכשיו יש שם כבר צבעים ואפילו החדות השתפרה. הגוונים אמנם קצת דהויים והעיר נראית דחוסה, פקוקה ולא שמחה במיוחד, אבל בשלוש חנויות ברחוב הראשי מצאתי בקלות גדולה (ולא קניתי) דיסקים של בובי סולו, ג'יליולה צ'ינקווטי וריטה פאבונה – כולם כוכבי עבר של הפסטיבל האגדי. שלושתם, אגב, קרובים כבר לגיל שבעים אבל על עטיפות הדיסקים נראים צעירים להפליא. שרנו אז שירים שלמים בלי להבין מלה אחת.

פסטיבל המוסיקה המפורסם, שהעניק לסן רמו מוניטין עולמיים, הועבר לפני כמה שנים מהקזינו העירוני לאולם אריסטון המפואר. מהדורת 2013 של הפסטיבל, אביו הרוחני של האירוויזיון, התקיימה לפני שבועיים ושודרה בכמה ערוצים באיטליה. זכה בה זמר צעיר בשם מרקו מניוני. בתמונות הוא נראה בחליפה לבנה עם כפתורים בוהקים. מניוני נולד בדיוק עשרים שנה אחרי שבובי סולו שר את "זינגרה" (הצוענייה) וזכה בפרס הראשון על בימת הקזינו של סן רמו.

משה גלעד

הסיפור הנוסטלגי הזה רלוונטי לביקור עכשווי בריביירה האיטלקית. התחושה שמלווה את הנסיעה מן הגבול הצרפתי מזרחה עד גנואה היא תחושה של התרפקות על העבר. לפעמים העבר הוא שנות השישים ולפעמים זאת המאה ה-19. אז היה כאן שמח. הנוסטלגיה נובעת מתערובת של מרכיבים שונים: הגוונים הפסטליים צהוב־כתום של הבתים, ההתפוררות וההזנחה שבולטות במקומות רבים, הקשיים הכלכליים שבהם נתקלים עכשיו במקומות שנושאים שמות מפוארים כמו "אימפריה" (יש מקום כזה), השיחות החוזרות על כך שהאנגלים, שהחזיקו את עמוד השדרה של התיירות באזור, חדלו מלהגיע, החששות מפני שובו של סילוויו ברלוסקוני (שורות אלה נכתבות ביום בו נערכות הבחירות באיטליה).

הקטע המערבי, מגנואה ועד לגבול הצרפתי, הוא החלק המקופח של הריביירה האיטלקית. נהוג לחלק את הריביירה על חוף חבל ליגוריה, בצפון־מערב איטליה, לשניים – ממזרח לגנואה נמצאים אתרים יפים כמו הצ'ינקווה טרה – רצועת חוף שמחברת בין חמישה כפרים ליד לה ספציה, או כפר הדייגים הקטן פורטופינו, ששחקני קולנוע התאהבו בו בעבר והעניקו לו אבק כוכבים שדבוק למקום עד היום. ממערב לגנואה נמתחת רצועת חוף שאורכה כ-140 קילומטרים. היא פחות דרמטית מן המזרחית, החופים שלה עגולים ויפים והיא סובלת כבר עשרות שנים מקשיים כלכליים ומחיפוש פתרונות ואין עדיין חשש למצוא בה פיתוח יתר או בנייה שמעוררת גועל. בקיץ מגיעים לכאן יותר תיירים, אבל דווקא עכשיו, בסוף החורף ובתקופת הפריחה, זאת העונה הטובה ביותר לנסוע לאורכו של החוף הליגורי.

שני קטעים בולטים, עם שמות יפים, יש לחוף שבין הגבול הצרפתי לגנואה. הקטע המערבי מוונטימיליה עד כף מלה (Capo Mele) נקרא ריביירה די פיורי (הריביירה של הפרחים) – בזכות מספרם הגדול של מגדלי הפרחים שפעלו באזור. מזרחה משם, מכף מלה עד גנואה נקרא קטע החוף ריביירה דל פאלמה (חוף הדקלים).

הגן של ונטימיליה

משה גלעד

ונטימיליה (Ventimiglia) היא העיירה הראשונה אליה מגיעים לאחר שחוצים את הגבול בין צרפת לאיטליה. כבר כאן חשוב להקפיד על החלטה אחת שמלווה את הטיול לכל אורכו – בשום אופן אין להתפתות ולעלות על האוטוסטרדה שנקראת 80E או 10A. היא אמנם מצוינת, אבל ברגע שעולים עליה פשוט לא רואים כלום. לאורך המסלול כולו יש להקפיד ולנסוע בכביש מספר 1, הצר, האיטי, המתפתל, המעצבן לפעמים. רק ממנו אפשר ליהנות מיופיה של רצועת החוף.

החלטה חשובה נוספת היא לגבי יום ההגעה. אם אתם אוהבים שווקים צפופים נסו להגיע לוונטימיליה ביום שישי. אז מתקיים ברחובה הראשי שוק שבועי מחוזי ענק, אחד הגדולים בהם נתקלתי באיטליה. מוכרים בו הכל אבל המוניטין שלו טובים במיוחד בכל הקשור לתיקי עור ולחגורות. מאות דוכנים פזורים במהלך שישי משעות הבוקר המוקדמות ברחבי העיירה. סיבות טובות אחרות להגיע לוונטימיליה הן המרכז הימי־ביניימי העתיק של העיירה, ובמרכזו קתדרלה מן המאה ה-11. עוד בעיר תיאטרון רומי שנשמר במצב לא רע, חוף ים פופולרי שאין בו חול אלא חלוקי אבנים, אבל הוא נראה נעים, ושורה ארוכה של מסעדות ובתי קפה שצופים על החוף.

משה גלעד

הנכס הגדול ביותר של ונטימיליה נמצא כקילומטר ממערב לעיר. הגן הבוטני האנבורי (Hanbury) הוקם ב-1867 בידי משפחה אנגלית ונחשב כיום לגן היפה ביותר באיטליה (אתגר לא קטן) ולאחד הגנים הבוטניים היפים באירופה. גן האנבורי מציג את יתרונותיו של המיקום – יש בו אקלים נוח במיוחד, הפרשי טמפרטורה לא גדולים בין הקיץ לחורף ויכולת איקלום גבוהה לצמחים אקזוטיים. כל אלה, ובייחוד אהבתם של האנגלים לחבל ארץ זה, הביאו לכך שכיום צומחים בו 5,800 מיני צמחים, רובם נדירים. למרות שאי אפשר לבקר בווילה שניצבת בלב הגן, כדאי להקדיש להאנבורי כמה שעות מאושרות. הגן פתוח בכל יום מתשע וחצי עד חמש. הכניסה בתשלום. www.giardinihanbury.com.

בורדיגרה כמו ציור של מונה

קוראים לה "עיר הדקלים" והיא נחשבת כבר מאתיים שנה כיעד מועדף על האנגלים, אבל בורדיגרה (Bordighera) זכתה למוניטין המצוינים שלה בעיקר בזכות הצייר הצרפתי קלוד מונה, שהגיע לכאן בדיוק לפני 130 שנה בחברת ידידו רנואר והתאהב. מונה צייר את חוויותיו מבורדיגרה בסדרה ארוכה של עבודות, שפירסמו את המקום.

ביקור עכשווי בבורדיגרה מתחלק בין שני אזורים: החלק הסמוך לחוף הים מסחרי, לא יפה במיוחד וקצת מתקלף. כדאי לעומת זאת לעלות משם לעיר העתיקה, שמשקיפה על הים ממרחק כקילומטר. המרכז העתיק שמור היטב, יש בו סמטאות קטנות ומפותלות וגם כאן מתקלף הצבע אבל זה נראה משום מה טוב יותר. גם הנוף של החוף, העיר, הדקלים והגנים שפזורים בה נראה יפה ממרומי הגבעה עליה שוכן הרובע העתיק.

משה גלעד

חובבי הגנים ירוו כאן נחת – מונה התלהב במיוחד מגני לווה (Lowe) ומורנו (Moreno) אבל הגנים היפים בעיר הם גני פאלאנקה (Pallanca) שהוקמו על צוק מעל הים ומציגים על פני שטח גדול של טראסות מטופחות צמחייה יפה. חובבי אדריכלות יוכלו להתבונן בכמה בתים שבנה בבורדיגרה שארל גארנייה, אדריכל האופרה של פאריס.

סן רמו בלי פסטיבל

סן רמו היתה להיט לפני מאה שנה. הקזינו העירוני, בניין יפה ומתפורר בפינות הוקם כבר ב-1904. כדי להבין את השינוי שחל בעיר די אם נצביע על כמה מהדמויות המפורסמות שבחרו להתגורר בעבר דווקא כאן. המחשבה על כך שכוכב גדול כלשהו יבחר היום לגור בסן רמו נשמעת דמיונית לחלוטין, אבל אלפרד נובל הנודע רכש כאן וילה ב-1891 ואחרי חמש שנים בלבד מת בה. הדמות המסקרנת ביותר, ואולי המייצגת טוב מכל את העיר היא דמותו של המשורר, המאייר ואמן הנונסנס האנגלי אדוארד ליר. ליר, שהרבה לנסוע, בחר להשתקע בסופו של דבר בסן רמו, חי בה כ-15 שנים ומת בה ב-1888. הוא טמון בבית הקברות העירוני. סיור קצר ברחובות סן רמו מעורר תהייה והתלבטות האם ליר היה אוהב היום את העיר בה בחר לחיות? היא צפופה, לא נעימה במיוחד ולא משרה שלווה או נינוחות, אבל ליר הרי כתב על עצמו שורות יפות כמו: "הוא בוכה על חופי ים התכלת, / הוא בוכה על ראשי ההרים; / הוא קונה לביבות ומטוטלת / וג'ירפות וגם גפרורים" (מתוך "כמה טוב להכיר את מר ליר!" בתרגום דפנה עבר הדני, הוצאת טרקלין). אז אולי כל הבלגן הזה דווקא היה מוצא חן בעיניו.

משה גלעד

הווילות מן המאה ה-19 הן המייצגות של סן רמו בגדולתה. רבות מהן עדיין פעילות, אבל נמצאות בבעלות פרטית וקשה להתרשם במבט חיצוני. כדי להבין מה היה כאן בימים אחרים כדאי לבקר, אפילו רק לכמה דקות, במלון הפאר רויאל הוטל סן רמו, בעל חמשת הכוכבים. לאחרונה ציינו במלון 140 שנים להקמתו. במשך כל התקופה הזאת נמצא המלון בבעלות משפחה אחת – משפחת ברטוליני המקומית והוא משמר היטב את אווירת ה"בל אפוק" של שנות השבעים במאה ה-19. חדר זוגי מוצע עכשיו ברויאל הוטל תמורת 250 יורו ללילה. www.royalhotelsanremo.com

אנחנו מאימפריה

יש אנשים שכאשר שואלים אותם מאיפה אתם הם עונים "אימפריה". שמות עלולים להטעות. באופן קצת אירוני אימפריה היא עיירה קטנה, על חוף הים, עשרים קילומטרים ממזרח לסן רמו ומתגוררים בה ארבעים אלף תושבים. אין לה אפילו עבר רומי עתיק. למעשה היא הוקמה בתקופתו של מוסוליני בשנות העשרים, כאשר איחדו את הכפרים פורטו מאוריציו ואונליה. השם אימפריה הגיע מן הנהר הסמוך אימפרו. יחד עם זאת – לא כדאי לטעות – אימפריה היא מקום נעים, אינטימי, שהמומחיות הגדולה של תושביו מתמקדת בייצור שמן זית מובחר, גידול פרחים והכנת פסטה אלוהית.

סיום בפינאלה ליגורה

פינאלה ליגורה הוא שם שמתאים לסיום נסיעה בחבל ליגוריה. הכפר היפה הזה, על שפת מפרץ עגול, כעשרים קילומטרים מדרום לסאבונה, מופיע ברשימת "הכפרים היפים ביותר באיטליה (יש ברשימה יותר ממאה כפרים וקשה קצת למיין אותם - www.borghitalia.it). פינאלה ליגורה מכילה כמה כנסיות ימי־ביניימיות יפות, רצועת חוף לבנה ומזמינה ומצודה גדולה על ראש ההר. המצודה נקראת קסטל ג'אבונה (Castel Gavone) ונבנתה לראשונה במאה ה-12. הנוף שרואים ממנה, בייחוד בשעת שקיעה, שווה כל מאמץ וטרחה.

איך להגיע?

הדרך הנוחה ביותר היא לטוס ישירות לניס בדרום צרפת ולנסוע משם מזרחה לאורך החוף.
מלון: Ora Resort Liguria Hotel del Golfo – מלון יפה, שלושה קילומטרים ממערב לפינאלה ליגורה, ודי מבודד, מול החוף. הבניין משנת 1915 ושופץ בשנה האחרונה. במלון 29 חדרים. המחיר מפתיע במיוחד – 60 יורו מחוץ לעונה שמתחילה רק במאי. אתר: www.orahotels.com. כתובת: Via Aurelia 53/55 | Località Finalpia, 17024 Finale Ligure.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו