אם יש גן עדן: טיול אוכל מושחת בין מילאנו לאגם קומו מבהיר שהאושר הוא קלישאה - איטליה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם יש גן עדן: טיול אוכל מושחת בין מילאנו לאגם קומו מבהיר שהאושר הוא קלישאה

לכתבה
ברור למה כוכב קולנוע מהשורה הראשונה ירצה לקבוע את חייו פה. אגם קומו Getty Images IL

מסע כדורגל לעיר "משעממת" הוא רק תירוץ למסע מבוסס מזון ואלכוהול, בארץ האפשרויות הקולינריות הבלתי מוגבלות

20תגובות

בסוף זה נגמר בהפסד. המסע המפואר, המאושר והמושלם לצפון איטליה הפך בשריקה האחרונה של משחק הכדורגל אליו נסענו למערבולת רגשות שליליים מתובלת בקללות ונאצות. רק נקניקיית החלום שמחוץ לאיצטדיון הסן סירו, עם הפלפלים הקלויים המפורסמים שצלויים על הפלנצ'ה, העבירה מעט מהייאוש הקיומי אותו רק אוהד מתוסכל יכול להבין. האנשים שאני הכי מקנא בהם, הם אלו שאינם יודעים כלל על המשחק אליו אני נוסע טעון ועמוס רגשות. בורות היא ברכה, כדורגל הוא סיוט, נקניקייה היא נחמה. כמה ימים לפני, נחתנו בשדה התעופה מלפנסה במילאנו, שלמרגלות האלפים המושלגים, כדי ליהנות מהעיר הכי משעממת באיטליה.

מילאנו – בניגוד לערים איטלקיות מרהיבות הרבה יותר – אינה עיר העבר. קסמן של רומא, פירנצה ו-ונציה טמון בהיסטוריה המופרעת שלהן שמתפרצת מכל תעלה, מזרקה וגלריית אמנות. מילאנו היא עיר העכשיו, כבירת העסקים של צפון איטליה וכיוצא מכך – של המדינה כולה. העיר מתרחשת כעת. עובדת, מזמזמת והרבה יותר משעממת מאחיותיה ההיסטוריות והמרהיבות. את האתרים המרכזיים בעיר אפשר לסיים לראות בתוך יממה, עם ביקור בדומו (הכיכר המרכזית של העיר) ובקתדרלה העצומה שבמרכזה, סיור בבית האופרה המפורסם של העיר (לה סקאלה) וגיחה למרכז הקניות היחסית לא יקר (סיטי לייף).  אז מה עושים עכשיו? אוכלים, שותים, נהנים.

הדומו
Getty Images IL

יש מסעדות שאתה מכיר בטיבן רק לאחר הארוחה, בעקבות שיתוף החוויה עם מאן דהוא שלפתע מפתיע אותך בכך שמדובר במסעדה ידועה באיכותה. דהוא אמנם בא לבאס, הרי לא חידשת לו דבר, אך יצא מברך שהרי בתום לב בחרת באחת המסעדות המצוינות של העיר. ההכרה בטיבה של  cecco הגיעה מלפניו, מצדדיו ומאחוריו. ראשית הייתה זו המסעדה המלאה במשפחות מקומיות שפיתתה אותנו להיכנס, שנית היה זה המרחק ממרכז העיר הממולכד עבור תיירים במיני "פסטות סבארו", ושלישית הייתה זו הברזאולה.

נתח הישבן העילי המסורתי של חבל לומברדיה, המשתרע בצפון איטליה עד לאלפים השווייצריים, פרוס דק-דק ומשומר במלח ותבלינים למשך כשלושה חודשים. לאחר מכן הוא מונח על הצלחת כמעין קרפצ'ו לעשירים כשעליו מעט עגבניות, עלי רוקט ופרמזן. בניגוד לאחיו הקרפצ'ו, הברזאולה הופכת לקשה ועמידה ומשתלבת בצורה אלוהית עם הפריכות של הרוקט. כמו כל דבר באיטליה, המפגש עם פרוסת הלחם והבלסמי הופך את המנה לליקוק אצבעות מתמשך. את הברזאולה ראינו מבחוץ, אז נכנסנו.

מכאן הארוחה התפתחה לתענוג איטלקי, בסיסי ונהדר. מנה מושלמת רודפת אחרת, כשהבטן דורשת להזמין קלאסיקות בלבד והפה פשוט ממלא את הפקודות. סלט הבופאלה הציג בפנינו אנשובי מלוחים-חמוצים במידה שהתעלסו עם המוצרלה, וגרמו גם לשונאי הז'אנר להפוך את המנה לברת מינן. בגזרת הפסטות עשו את העבודה הטליאטלה ראגו, עם תבשיל בשר סמיך ומלא רוטב במנה כל המוסיף גורע; וספגטי עם מולים שהגיע כמעט עירום, פרט לציר דגים שהעניק לו עומק טעמים פשוט וגאוני. מנת הבשר הציגה נתחי בקר אדומים לגמרי ומוכנים לגמרי בעת ובעונה אחת, מאחר ונצרבו קלות על הגריל בטרם הועברו לבישול בחום. מבוא לנימוחות 101. אבל עוד לא דיברנו על הפיצה, הכי לא נפוליטנית והכי טובה שיש. עוד נחזור ל cecco הבטחנו לעצמנו, וקיימנו פעמיים.

קרבתה של המסעדה לפארק סמפיונה הענק של מילאנו, פותחת אפשרויות רבות ליהנות מהעוצמה ההיסטורית של העיר. שער השלום המפורסם, תעתיק של זה הפריזאי, "ארמון האמנות" (Palazzo dell'Arte) וה- Sforza Castle, מצודת הדוכס של מילאנו מהמאה ה-16, הם האטרקציות המרכזיות בו. אך גם הנאה מהריאה הירוקה הענקית בלב העיר מרושתת החשמליות, אינה דבר של מה בכך. 

האדם צועד על שכרותו

את השיטוטים המשועממים בין החנויות המגה-יקרות למסעדות האולטרה-משמימות בין הסמטאות של גלריית ויטוריו אמנואלה השני, המרהיבה והצמודה לדומו, העברנו בעזרת ידידו הטוב ביותר של האדם – הפרוסקו. משהו ביובש של היין המבעבע האיטלקי המסורתי משתלב היטב באוויר הקר ומשמח את הלב, הנשמה והחך. עם האלכוהול מגיעה המוכנות לאוכל נוסף, והפעם פניני קטן שיסגור פינה. בין כל המסעדות שבטבעת ההיקפית של הדומו, נמצא דוכן הפניני המפורסם של Luini. אלא שמומחיותו אינה פניני, הכריך האיטלקי הקטן, אלא הפנזרוטי. התור שמתקדם בקצב, והשוהים בו שמזכירים לקוחות לחוצים של "הסופ נאצי" כשהם נואשים להכריע בזהות הפניני שלהם בטרם יגיעו לעמדת התשלום, ארוך מאוד. הוא שני רק לשורת האוכלים בחוץ – בעמידה, ישיבה וכריעה – של המתענגים על הפניני השונים. באנו לאכול רק קצת, אז הזמנו ארבעה פריטים. רק על ההליכה בין המוני האדם שהתהלכו בגלריה המקורה הורדנו יותר קלוריות, תנוחו.

לא פניני, פאנזרוטי

מאפה הכרישה היה מפתיע, הפיצה של פעם הייתה כל מה שאבולעפיה חולם עליו אך מתעורר לרחוב יפת, אבל היהלום שבכתר היה ללא ספק הפנזרוטי. מדובר במאפה מטוגן דמוי סופגנייה, רק מלוח, שבתוכו מתחבאים מגוון מילויים משתנים ומשמחים. לקחנו את הבצל המקורמל וסמל המקום, הלוא הם מוצרלה ורוטב עגבניות, ואנחות ההנאה שלנו נגדעו רק על ידי מבטים נגעלים של שאר האכלנים. אמנם לא מדובר בפניני המסורתי (שגם אותו, על כריכיו השונים, ניתן למצוא במקום) אלא על גן עדן לחובבי הסופגן למיניו, ובכל מקרה זהו מעדן בכל אמת מידה מלוחה. שווה עוד כוס פרוסקו לחיים.

האויבת הגדולה של האדם הצועד על שכרותו היא נפילת הסוכר הממתינה לו מעבר לפינת ההתפכחות, והפתרון הטוב ביותר למצב הזה הוא עוד קצת סוכר. גם כאן יש מענה במנעד עצום, כך שלא צריך לבדוק בציציות של בתי המאפה אלא לקחת הימור וללכת אחרי הנחיריים בעקבות ריח הקפה. הליכה קצרה מהמרכז המתויר תוביל אתכם לאחד ממוסדות המתוקים העתיקים במילאנו – pasticceria marchesi. מבין שלושת הסניפים של המוסד, זה שב-Via S. Maria alla Porta הוא הכי פחות עמוס, אך כדאי לזכור שעל המסורת משלמים, והם מקבלים גם אשראי. עוצמתו ההיסטורית של הפטיסרי הזה מתבטאת בפשוטים שבמתוקים – ג'לי אשכוליות מצופה בסוכר, למשל, שהקצה התחתון שלו נטוע בפיצוציה באלנבי והקצה העליון שלו הוא שלמות מתוקה במילאנו.

מלבד חיבה מוזרה לשקדים מצופים, בהם אף ישראלי שגדל לצד שקית שקדים מצופי מרציפן שהזדקנו והלכו בקערה מאובקת בבית סבתו, המקום עמוס במתוקים מיוחדים ומפוארים לכל דורש. קינוחון שוקולד מריר בבצק וניל החזיר את הסוכר לרמה סבירה, והמסע נמשך. אפשרות קינוחית מעודכנת יותר מצאנו ב-sugar, לא רחוק משם, שם אפשר ליהנות מקוביית שוקולד מריר עם צ'ילי, מאפים קטנים דמויי סברינות עם פירות, עוגות אישיות נוטפות שוקולד וקפה מעולה אחד. דיינו.

אוכל איטלקי קלאסי זה נהדר, אבל הרצון בגיוון קולינרי נותן את אותותיו. בת הזוג חקרה, ביררה וצעקה "נביגלי". אז נסענו אל האזור שנקרא על שם מערכת התעלות שפעם הייתה מקור פרנסה גדול לתושבי האזור, וכעת נראית כמו גרסת השפל של אחת התעלות בוונציה. ולמרות זאת מדובר באזור כל כך שונה מהנמנום המילאנזי, שאינך יכול להישאר אדיש. עשרות ברים, מסעדות, גלידריות ומה לא (מסתבר שעישון נרגילות זה קטע חזק באיטליה) שוקקים משני צידי התעלה ומעבר לה. השתיינים שותים, הצעירים מצעירים והבחירה הופכת קשה עם כל תפריט שאנחנו מבקשים להתרשם ממנו. בסוף הפור נפל על Osteria di Porta Cicca, ואיזה פור נפלא זה היה. אחת הנקודות שהזניקו את המטבח הישראלי קדימה, היא החיבור בין האוכל המסורתי-עדתי לטכניקות בישול מתקדמות. כשעושים את אותו הדבר עם אוכל איטלקי, התענוג מובטח.

התחלנו עם ביצה רכה בטמפרטורה נמוכה, מוקפת פונדו סמיך, פרורי פרמזן ופרוסות כמהין. להמשיך? המנה הבאה הייתה כל מה שנהדר בפסטה איטלקית – אל דנטה, לוהטת ובעלת רוטב רזה מאוד – בשילוב עם טעמים מנוגדים-משלימים של ליים, שרימפס ורוד ואבקת עוגיות מלוחות. עכשיו כבר היינו מוכנים למנה עיקרית, הישג לא מבוטל בעולם בו פסטה היא מנה ראשונה. נתחי פילה ארנב נימוחים, עטופים בכרישה ומונחים על כבד אווז ותבשיל פולנטה מתקתק נחתו על השולחן. לא היה מנוס מלהזמין בקבוק יין שני במספר לארוחה. מעבר זריז באחד הפאבים הבהיר לנו שימי הבילוי בעמידה שלנו, חלפו עברו להם כמו מים בתעלת נביגלי.

המרדף אחרי ג'ורג' ואמל קלוני הסתיים בצחקוקי אושר

יום היציאה ממילאנו, היי צפונה לאזור האגמים, תוכנן במקור כיום להרגעת הנשים. עד מהרה הוא התברר כיום להרגעת נחלת הכלל, ומעבר לכך. כדי להמחיש עד כמה מאושר היה היום על שפת אגם קומו, אין מנוס מלפנות לקלישאה. טולסטוי פותח את "אנה קארנינה" באחד המשפטים הידועים בעולם הספרות - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות, אומללות הן כל אחת על פי דרכה". רבים מתייחסים לחלק של האומללות, אך מחמיצים את דעתו של הסופר על האושר. על פיו האושר עצמו הוא לא יותר מקלישאה, מאחר והנתיב אליו הוא אחד בלבד. שמעתם עליו, אתם יודעים בדיוק איך הוא ייראה ואז, כשהוא מתממש, הוא מרגיש כל כך מוכר שזה מביך. כי כשהאושר מכה על פניך, והוא הכה עד שהסתנוורנו, כל מה שאפשר לעשות הוא לצחקק. ציחקוקי האושר ליוו אותנו לאורך כל ארוחת החוויה הטובה בחיינו, והם נמשכים כל אימת שאני נזכר באותה שבת קסומה בלאגו די קומו.

אגם קומו
Getty Images IL
הנוף מהשולחן
שי ארמן
בין הרים שוכנת המסעדה המופלאה
שי ארמן

אחרי עצירה לטובת פרוסקו על שפת האגם לצד ניסיונות נואשים לאתר את ג'ורג' ואמל קלוני בחיי היום-יום שלהם, ולקבל מעט אבק כוכבים עם קורטוב סלפי להוצאת עיניים, התחלנו לתור אחרי "המקום של אנג'לה" בעיירה הקטנה Somana, שלחופי האגם. נסיעה, טעות בדרך, בקשת הכוונה מאישה שכמובן מצביעה לכיוון השני, רוורס בכביש ברוחב של חטיף טעמי, טעות שנייה, חנייה. ואז הטיפוס הארוך והתלול אל המסעדה, טיפוס שיכול לשבור את רוחו של כל אדם שריאותיו אינן כשל בן 16. נשברנו. בשארית כוחותינו הגענו אל השער ואז החלה הקלישאה לתת הופעה. האישה שהצביעה לכיוון השני קיבלה אותנו בכניסה, ואחרי שנתנה בנו מבט של רחמים התברר שהיא אנג'לה בעבודה ובעצמה, הבעלים. היא הושיבה אותנו בשולחן ארוך שמשקיף לאגם שנצנץ לו תחת שמש מרץ הלא אופיינית. מאחורינו האלפים המושלגים ועל השולחן נוחתות המנות בקצב מדויק, מבלי שאמרנו מילה. אושר.

לא פחות מ-11 מנות ספרנו בארוחה הזו, לא כולל פרוסקו ומים מוגזים ללא תחתית, לא כולל בקבוקי אמרו וגראפה שפשוט הונחו על שולחן בשלב הקינוחים. ואלה שמות – ברזאולה, פלטת בשרים, ביצי שליו עדינות ונוקשות, תבשיל בצלצלי שאלוט מקורמלים אלוהי, סלט פטריות חמות, תבשיל ירקות שונים, טליאטלה ראגו עגל, ניוקי, פולנטה נהדרת מלווה בתבשיל בשר חזיר רך מאין כמוהו, מנה גאונית של נתחי פרמז'ן ודבש ופלטת עוגות. בין לבין אביה של הבעלים יצא ללא חולצה לנגן בגיטרה, ילדים וכלבים השתובבו במדשאות שלמטה, השמש ליטפה את הפנים והמנות זרמו טיפין טיפין. קלישאה.

בוקה ומבולקה על השולחן באגם קומו
שי ארמן
פולנטה שהיא חלום
שי ארמן
עץ הדעת שבאגם קומו
שי ארמן

עוד לפני שראינו את השורה התחתונה בחשבון הצענו להזמין את מיזרה – ילד יהודי טוב מילאנו, שליווה אותנו לאורך הטיול, נהג אותנו ואיפשר לנו לשתות כל הדרך אל ההנאה (ופרטיו שמורים במערכת למעוניינים), והכיר לנו את פלא העולם שזה עתה טעמנו. אחרי שראינו את השורה התחתונה, הקלישאה הפכה לאגדה – 28 יורו לאדם. מכאן דידינו אל המדשאה כדי להתפרקדן מתחת לעץ, שהוא בוודאי עץ הדעת של גן העדן הקרוי אגם קומו. בדרך חזרה עצרנו בעיירה Lecco לגלידה ומבט אחרון וקסום על האגם. לפתע זה נעשה ברור למה ג'ורג' ואמל בחרו במקום הזה כביתם, אך עבורם מה שהיה עבורנו "חוויית פעם בחיים" היא לא יותר משגרה. מכאן אין על מה לכתוב מלבד על בדידותו של אוהד הכדורגל, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. 

הרשמה לניוזלטר

אוהבים לטייל בארץ ובעולם? הירשמו וקבלו המלצות ועדכונים בתחום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות