למה הערים הריקות של איטליה ממלאות אותי בשמחה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רחוב דרך רומא בעיר טורינו שומם
רחוב בטורינוצילום: AFP
ונציה
ונציה

כשאני חושב על הערים הריקות של איטליה עכשיו בימי הקורונה, אני שמח. אני יודע שיש אנשים שמפסידים כסף עכשיו ואני ביניהם, על זה כמובן שאין שמחה בלבי. בכל הסגר האיטלקי שהושת עלינו, אם יש דבר אחד שמשמח אותי הוא המנוחה שניתנה לערים. אפשר כמעט לשמוע את אבני המרצפות של רחובות פירנצה, ונציה ורומא נאנחות אנחת רווחה, ומיטיבות את תנוחתן ברווחים המצויים ביניהן. 

רומא, פירנצה, ונציה ונאפולי הן מצד אחד ערים ממש כמו תל אביב, פתח-תקוה או נתניה, כלומר לפני הכל הן מקום מגוריהם של תושבים רבים. מצד שני, כל אחת מהן היא מעין מוזיאון ענק שכל מי שרוצה להבין את תולדות תרבות המערב חייב לבקר בהן. בשנים האחרונות החלו ערים אלה, כמו גם ערים נוספות בעולם, לגבות מס על הלינה בתחומן, סכום שנע בין שלושה לחמישה אירו. לדעת תושבים רבים הסכום הזה נמוך מאוד, אפילו נמוך מדי. בעידן טרום ימי הקורונה הוא אינו תואם את מאסות תיירות הלאו קוסט.

זקוקה לאתחול. ונציה הריקה מתושביה ותייריהצילום: AFP
כיכר סן מרקו שבונציה, בימים רגילים מלאה בתייריםצילום: Manuel Silvestri/רויטרס

קחו למשל אתרים פופולריים מאוד, אך משמעותיים פחות לתרבות האיטלקית, כמו "גארדלנד" - הלונה פארק המפורסם שליד אגם גארדה, שם מחירו של כרטיס כניסה לאדם עמד בעונה על 40 אירו. כלומר, משפחה בת ארבע נפשות תשלם 160 אירו כדי להעביר שם יום, לא כולל מזון. ביורודיסני שבפריז יעלה יום כזה למשפחה 348 אירו, וזה אפילו לא כולל גישה לכל המתקנים.

ובפירנצה? פירנצה שכיפת הדואומו שלה היא אבן דרך משמעותית בתולדות המדע והארכיטקטורה, שפסלי הגומחה שסובבים את כנסיית אורסנמיקלה שלה, שפוסלו על ידי דונטלו, גיברטי, נני די בנקו ואחרים נלמדים לפרטי פרטיהם באוניברסיטאות ברחבי העולם, שכיכר הסניוריה שלה צולמה לאין ספור סרטים, ומונחים בה פסלים של גאוני הרנסנס, שם באותה הפירנצה האגדית תשלמו רק 5 אירו ליום, וגם זה רק במקרה שתישארו ללון בעיר. אם באתם רק כדי לעשות סיבוב ולהצטלם לא תשלמו אפילו אגורה. לא בטוח שתרכשו אפילו מזכרת.

כיכר קתדרלת מילנו שוממתצילום: AFP

מעבר לעניין הכלכלי יש כאן גם עניין של ערך. כשעוצרים אותך בכניסה ומבקשים תשלום, קודם כל שותלים בהכרתך את העובדה שנכנסת למקום אטרקטיבי וייחודי, שעברת מן העולם הרגיל אל מקום אחר, זמן אחר, אל מקום בעל חשיבות, שבחרת להשקיע בו את כספך. האקט הזה לבדו גורם לתייר לשים לב למה שמתרחש מסביב, לבחון ביתר קפדנות, לבקש להבין לעומק, לחקור ולעצור מדי פעם.

רחוב ג'ורג'יו ארמנו במרכז העיר נפוליצילום: Alessandro Pone/אי־פי

ובעיני התושבים? נכון תיירות היא ענף כלכלי, כוח כלכלי שאפשר להישען עליו, וכזה שמייצר מקומות עבודה. אבל כשהעבודה צועדת לך מול הפרצוף כל הזמן, מבריחה ממרכז העיר שירותים נחוצים כמו מכולת או חנות כלי עבודה, כפי שקורה בוונציה למשל, אז זה נהיה קצת בעייתי. כשצעירים שיכורים מיין או סתם מהחופשה צועקים ברחובות הצרים בלילות או עוצרים בצהרים מתחת לחלון שלך שפונה לרחוב ומדברים בקול רם וכל זה קורה כל-הזמן, כל היום, אפשר באמת להשתגע. צרות של עשירים תגידו, אבל האם ישראלי אחד היה מאפשר את זה מדי יום כל היום ליד חלון ביתו?

כיכר סנט פיטר שבותיקןצילום: Andrew Medichini/אי־פי

לכן, אני לא נעצב למראה התמונות של ערי איטליה הריקות. אני מתמלא תקווה, אולי תקווה טיפשית ולא מעשית, אבל תקווה לשינוי. אני מקווה שהאופן שבו איטליה מנהלת את ענף התיירות שלה ישתנה. אני מקווה שכרטיס כניסה לוונציה או לרומא יעלה לפחות כמו כרטיס לגארדלנד. אני מקווה שאנשים יחסכו את הכסף שלהם לטובת כרטיס הכניסה הזה ושיתרגשו מאוד לקראת הביקור בעיר. אני מקווה שהם ילמדו קצת בבית מספרים, סרטים או פודקאסטים על ההיסטוריה שלה. איטלקים רבים ואני בהם, מקווים שהתיירים שעוד ישובו בהמוניהם ינהגו בה בכבוד ויעצרו לביקור ארוך יותר מאשר אחר צהריים אחד.  

מזרקת טרווי שברומאצילום: Alberto Lingria/רויטרס

כולי תקווה שהתושבים שהיתה בהם עוינות כלפי התיירים ירגישו בכבוד שהמבקרים בעירם חולקים לה ויחלקו כבוד דומה. אני מקווה שדוכני המזכרות ימכרו מזכרות תוצרת איטליה ולא תוצרת סין, שדמי הכניסה לערים יפחיתו את עלות הכניסה למוזאונים, ושיהיו פחות דירות Airbnb. ערי איטליה יכולות להפוך לזמן מה, ואפילו בעידן דיגיטלי כמו שלנו, לערים הסמויות מן העין של איטאלו קאלווינו.

____

דורון צויבל הוא ישראלי שמתגורר באיטליה וכותב משם באתר הטיולים - "באיטליה"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ