חופשה קולינרית בדרום איטליה היא כנראה הדבר הכי חכם שעשיתי אחרי הקורונה

מיכל מילרד, המתגוררת ברומא, החליטה לנצל את התקופה המוזרה הזו ולצאת לחופשה בחבל אמלפי עוצר הנשימה. בדרך אכלה את ניוקי פירות הים הטוב בעולם, שילמה מחיר מופקע לסורבה לימון אלוהי וחטפה מחלת ים קלה. יומן מסע קולינרי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמלפי
אמלפי צילום: leoks / Shutterstock.com
מיכל מילרד
מיכל מילרד

אני קצת מתקשה להאמין, אבל הפעם האחרונה שבה ביקרתי בחבל אמלפי שבדרום איטליה הייתה לפני עשרים שנה. השנים חלפו, במהלכן עברתי לגור ברומא, טיילתי בעולם ותמיד רשמתי לעצמי תזכורת - לקפוץ לאמלפי. תמיד קיוויתי לחזור לשם ביום מן הימים, אבל לא יצא. או אז הגיעה הקורונה, שהשאירה את כולנו מרותקים לבית ולמדינה שבה אנחנו גרים, ללא יכולת תזוזה למדינות אחרות בעולם. דווקא העובדה שאי אפשר לצאת מגבולות המדינה, נתנה לי דחיפה קלה לסגור חופשה קצרה באחד מהאזורים היפים של איטליה: חוף אמלפי.

אחרי תקופה ארוכה בין קירות הבית, את החופשה הזו בחרנו להעביר במקום פתוח בכפר. היעד הנבחר, אגריטוריסמו עוצר נשימה ונפלא (חוות חקלאיות שמציעות אירוח כפרי, בהן אני מקפידה להתארח בכל חופשה כפרית) בשם 'Il Giardino Di Vigliano', ממוקם באמצע הדרך המתפתלת בין מאסה לוברנזה לסורנטו. החווה יושבת בתוך פרדס לימונים עצום, שעובר מדור לדור באותה משפחה מאז שנת 1300. האם והבת מבשלות במטבח, האב ובנו עובדים במטעים ובפרדסים, והלימונים מהפרדס עוברים למפעל לייצור לימונצ'ילו, ריבות ביתיות, סבונים ועוגות נפלאות. האווירה - הכי משפחתית שיש. החופשה מתחילה ברגע שיורדים מהרכב ומגלים שהמקום משקיף על כל מפרץ נאפולי והאי קאפרי. עוצר נשימה כבר אמרתי?

אם אפשר לסכם בשתי מילים את הנוף באזור מאסה לוברנזה: עוצר נשימהצילום: lrescigno / Getty Images/iStockp

אגב, החדרים כאן פשוטים ויפים (עם נוף לים או לגן) ובשיא העונה עלו בין 100-130 יורו ללילה (ומספטמבר והלאה סביב 60-70 יורו). תייקו את המקום בזיכרון שלכם, לא תצטערו.

'Il Giardino Di Vigliano

המטבח באזור מושפע מאוד מגידולי הלימונים והדיג, כך שבכל מסעדה מקומית תוכלו למצוא שפע מנות שמתבססות על פירות ים ודגים וקינוחי לימון מעניינים. ביום הראשון הגענו ל-Cala Di Puolo, חוף קטן עם חול שחור, שנחשב לאחד החופים היפים של האזור. את הסיבוב התחלנו במסעדת חוף בשם La Tavernetta, שהייתה ריקה כאשר הגענו אליה בשעת צהריים. כך או כך, המלצר עטוי המסיכה ביקש שנחטא את ידינו במתקן האלכוג'ל שבמקום.

חוף קטן עם חול שחור שנחשב לאחד היפים באזור, קאלה די פולוצילום: lucamato / Getty Images/iStockph

למנה ראשונה הזמנו טונה צרובה עם קראסט של פיסטוק ולימון, שילוב שהיה טעים ומרענן. למנה עיקרית הזמנו פסטת דיו תמנון, וונגולה (צדפות), קישואים מוקפצים בשמן זית ויין לבן ומעל פרחי קישוא מטוגנים. במילה אחת: וואו! זו הייתה מנה מצוינת, קלילה וטעימה. לקינוח לקחנו עוגת קפרזה עם שוקולד לבן ולימון, שאכזבה. ציפיתי למשהו מעניין, וקיבלתי עוגת חנק מתוקה להחריד. את ארוחת הערב, לעומת זאת, אכלנו באגריטוריסמו. כשהגענו בבוקר, ראיתי את האמא והבת עומלות במטבח ומכינות ניוקי קישואים. כך, בעלות של 25 יורו קיבלנו ארוחה נפלאה של 5 מנות, יין ושתייה קלה, שכללה מנות פתיח של אנטיפסטי, ניוקי קישואים מצוין, קציצות בקר ברוטב עגבניות, ולקינוח - ספולייטלה תוצרת בית פריכה במיוחד.

הספולייטלה, פריכות משגעתצילום: מיכל מילרד

ביום השני החלטנו לטייל עד לעיירה ראבלו (Ravello) שברצועת חוף אמלפי. בימים כתיקונם, הפקקים ובעיות החנייה חוגגים כאן, כעת די חלום - העיירה הייתה ריקה, ולא רק בהשוואה לימים שלפני הקורונה. הסתובבנו בין בתי הקפה הקטנים בכיכר הראשית ובין הסמטאות, ומצאנו מסעדה משפחתית מקומית שנקראת 'Cumpa'cosimo Trattoria Da'. גם כאן ביקשו מאיתנו לחטא את הידיים (ואף מדדו לנו חום בכניסה), המלצרים עטו מסיכות והשולחנות היו בריחוק של שני מטר עם סימונים על הרצפה.

למנה ראשונה לקחנו סלט קפרזה מצוין עם מוצרלה טרייה ועגבניות שרי שתובלו בשמן זית, מלח, אורגנו ובזיליקום, ולמנה עיקרית הזמנו ספגטי וונגולה בשמן זית, לימון ויין לבן. לארוחת הערב הזמנו מקום בפיצרייה המבטיחה Pizzeria Anima e Pizza, הממוקמת בגבעה המשקיפה על סורנטו, אליה הגענו לאחר נסיעה מסורבלת למדי. זה היה שווה את זה. הפיצרייה התגלתה כלא פחות ממדהימה, ומוגשות בה פיצות נאפוליטניות מטאבון עצים עם תוספות מעניינות ומיוחדות. למנה ראשונה הזמנו צלחת מטוגנים - קרוקטים וארנצ'יני, קוביות חציל מטוגן, גבינת פרובולונה ועוד הפתעות שהתגלו שם. את פיצה סלסיצ'ה בחר לנו הפיציולו וכאן מגישים אותה עם קרוקטים של פרושוטו ופרמג'יאנו רג'יאנו מגוררת מעל.

פסטה וונגולה במסעדה משפחתית מקומית שנקראת 'Cumpa'cosimo Trattoriaצילום: מיכל מילרד

את היום השלישי העברנו בשיט מסורנטו לאמלפי ופוזיטאנו. גם כאן גילינו שהעולם שהכרנו איננו. בשגרה, סירת תיירות כזו מכילה לפחות 60-70 איש, אך באותו היום היו בסך הכל עוד ארבעה אנשים מלבדנו. לאחר שיט של שעתיים בין חופים מדהימים ואיים פרטיים, הגענו לאחת מעיירות התיירות המפורסמות באיטליה - אמלפי.

בימים כתיקונם אי אפשר לזוז כאן, עכשיו זה חלום. פוזיטאנוצילום: AlexanderNikiforov / Getty Image

אם חשבתי לרגע שמשבר התיירות יוזיל את המחירים - טעיתי ובגדול. בכניסה לעיר עומדת גלידרייה מפורסמת שידועה בסורבה הלימון שלה. 7 יורו, מחיר מופקע לכל הדעות, לסורבה לימון שמוגש בתוך הלימון עצמו. תיירותי להחריד, אך למרבה הפלא הוא התגלה כסורבה מושלם שהיה שווה כל יורו. הסורבה המפואר לא היה רק קרמי, אלא נשא בגאון שלל את חלקי הלימון שנתנו מרקמים שונים בכל ביס.

יקר להחריד וטעים להפליא. סורבה לימון בסורבהצילום: מיכל מילרד

לאחר שוטטות קלה, התיישבנו לאכול במסעדת Trattotia San Giuseppe, בהמלצה של שוטר מקומי דווקא. שאלנו והוא המליץ. האמת היא שהופתענו לגלות פיצת מרגריטה נפלאה. לאחר מכן המשכנו ל-Savoia, אחת הקונדיטוריות העתיקות בעיר, הפועלת מאז 1918. הכניסה למקום היא לשני אנשים בכל פעם, מדלת אחת נכנסים ומדלת שנייה יוצאים, חבישת מסיכות חובה כמובן, ואסור להישאר בפנים ולאכול את הגלידה. זו הייתה גלידה מצוינת, אך העובדה שאין בה חומרים מייצבים גרמו לה לנזול לכל עבר כשיצאנו החוצה לחום ולרוח.

פיצה מרגריטה מפתיעה, בהמלצתו של שוטר מקומיצילום: מיכל מילרד

מאמלפי עלינו שוב על סירה, הפעם לכיוון פוזיטאנו, שם התיישבנו לאכול במקום עם נוף משגע שנקרא Ristorante da Costantino. למנה ראשונה הזמנו צלחת מטוגנים מהים שהיתה נפלאה, ולמנה עיקרית הזמנו ניוקי סורנטינה קלאסי נימוח עם רוטב עגבניות עשיר. בדרך חזרה לנמל, עצרנו בקונדיטוריה Collina Positano Bakery לקפה ובבה או רום. אם רק היו מעדכנים אותי שהים לא הולך להיות לטובתנו, אולי לא הייתי אוכלת כל כך הרבה. עם מערבולת בקיבה ומחלת ים קלה הגענו חזרה לנמל סורנטו.

הגלידה באמלפי נמסה לכל עברצילום: מיכל מילרד

למרות הקושי בבטן, לא אנשים כמונו יגידו לא לארוחת ערב. הפעם נבחרה מסעדה מקומית שהמליץ עליה חבר בשם Da mimi. למנה ראשונה הזמנו את הפרמג'יאנה - שכבות של חצילים, עגבניות, מוצרלה ופרמג'יאנו רג'יאנו בתנור. למנה עיקרית לקחנו פסטה פירות ים, שמן זית, לימון, יין לבן ופטרוזיליה, ולקינוח התענגנו על סורבה לימון, בייצור ביתי כמובן.

צילום: מיכל מילרד

יום למחרת החלטנו שוב לנסוע לפוזיטאנו, ליהנות קצת משמש, ים וחופים קסומים. פתחנו את הבוקר עם קפה ומאפה במקום הכי תיירותי שיש, אבל עם קו ראשון לחוף. קורונה או לא, משבר בתיירות או לא, שילמנו 10 יורו שהם עקיצה לאור יום. לאחר מכן לקחנו סירת שאטל לחוף. את ארוחת הצהריים אכלנו ב-Arienzo Beach Club, הממוקמת ברצועת החוף הסמוכה לפוזיטאנו, אליה מגיעים במדרון מדרגות תלול, ובה אכלתי את ניוקי פירות הים הכי טעים שאכלתי בחיי (וכתושבת רומא יצא לי לאכול איזה ניוקי או שניים בחיי). מנוחה קלה על החוף וממשיכים לסורנטו.

גבירותיי ורבותיי, הניוקי הטעים ביותר שאכלתי בימי חייצילום: מיכל מילרד

את ארוחת הערב האחרונה עשינו בסורנטו במסעדה קטנה בשם Trattoria Dei Mori, שנמצאת בין הסמטאות והומלצה על ידי חבר שף שעובד איתי ברומא. למנה ראשונה אכלנו פרחי קישוא ממולאים בגבינת ריקוטה ומוצרלה, למנה עיקרית הזמנו פסטה טונה, עגבניות שרי, שמן זית וזרעי קימל, שהייתה מדהימה וקיצית, ולקינוח הזמנו פנקוטה עם רוטב אפרסקים. איטליה במיטבה.

מדהימה וקיצית: פסטה טונה ועגבניות שריצילום: מיכל מילרד
פרחי קישוא ממולאים בגבינת ריקוטה ומוצרלה, בסורנטוצילום: מיכל מילרד
פנקוטה ברוטב אפרסקים, איטליה במיטבהצילום: מיכל מילרד

בדרך חזרה הביתה לרומא, עצרנו בשני מקומות נוספים - Caseificio perrusio, מעדנייה מפורסמת שמייצרת את הגבינות שלה וכמובן את המוצרלה די בופאלו הטובה באזור. לקחנו שני קילו מוצרלה איתנו. התחנה השנייה היתה מפעל לימונצ'לו בשם Limoncello di Capri, שמייצר ליקר מהלימונים מהחווה שהיינו בה, ומציע טעימות ומוצרים במחיר מצוין. מכאן, התגלגלנו הביתה לרומא, כשהמחשבה שהדהדה לנו בראש: החופשה הזאת היא הדבר הכי טוב שעשינו לעצמנו בתקופה הזאת.

Caseificio perrusio, מעדנייה מפורסמת שמייצרת את הגבינות שלהצילום: מיכל מילרד

***

כותבת הכתבה מתגוררת באיטליה. נכון לכתיבת שורות אלה אין כניסה לזרים שאינם מהאיחוד האירופאי. כמו כן, חשוב לציין שבכל המקומות הרשומים הוזמנו מקומות מראש ונלקחו פרטים אישיים למטרת מעקב, ובכולם אושרה הורדת מסיכה אך ורק בזמן האכילה או השתייה בלבד. שמירת מרחק וחיטוי ידיים הייתה בגדר חובה.

מיכל מילרד

מיכל מילרד היא שף קונדיטורית ישראלית המתגוררת ברומא ומדריכה סדנאות בישול וטיולים באיטליה

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ