בין קיוטו לטוקיו: מסע של שבועיים ביפן - יפן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין קיוטו לטוקיו: מסע של שבועיים ביפן

לכתבה
electravk / Getty Images IL

יפן היתה מעין חלום רחוק ולא מושג, בלי שהבנתי מה מושך אותי לשם. לאחר ביקור שם, אני יודע: האוויר, המרחב החסכני, הרחש והשקט ובעיקר - קסם זר שאינו מוכר

27תגובות

 1)
כשהייתי ילד לקחתי כמה פעמים מהספרייה בקיבוץ ספר על יפן מסדרה על "ילדים בעולם" (לא נוריקו ולא סאן). כשהייתי נער נשביתי בקסמי הסרטים היפניים. "נהר הבוץ", "הבלדה על נראיימה", סרטים של קורוסאווה ואחרים. יפן היתה מעין חלום רחוק ולא מושג, בלי שהבנתי מה מושך אותי לשם. עברו שנים. נסעתי להרבה מדינות וערים. יפן נותרה רחוקה. עד עכשיו. הטיסות היו ארוכות כצפוי, אבל שום דבר לא הכין אותנו לקבלת הפנים: דיילת עמדה כשבידה שלט ובו שמנו. המזוודות לא הגיעו. היא מאוד מצטערת. מבט מושפל. ראש מורכן. זו לא היתה אשמתה, אבל היא הבינה היטב כמה זה מעצבן. היה בוקר והזמן התארך לשווא במילוי טפסים. אוסקה היתה אפורה ולחה ולמרות זאת לא מאיימת. שקט ברחובות המלון, הממוקם באזור משרדים. ריח מפתה של בשר בשעת צהריים. מה יש בו בדיוק ובשאר הצלחות מעבר לחלון הראווה? זה כבר לא כל כך ברור לתיירים זרים. בערב, על מדרכות שספגו גשם חם, טיילנו לאורך גשרים מוארים, עד שהגענו למבנה ציבורי עירוני. רכבות שיקשקו על מסילות לא נראות. אורות אדומים וכחולים של מגדלים השקיפו עלינו. האוויר לא רקד ולמרות זאת כבר לא עמד. היה שווה לבוא עד לכאן ללילה אחד, תחנת מעבר ומנוחה לפני שנמשיך בדרך.

אוסקה
Pedro Szekely

2)
המזוודות באו בעקבותינו לקיוטו, בהפרש של כמה שעות. מחלון המלון, מול קיוטו סטיישן, הבטנו על רכבות עוצרות וממשיכות. עיר בתנועה. אין כלבים או חתולים על המדרכות והכבישים, גם לא בכניסות לבתים. קולו של עורב יישמע מפעם לפעם, בפארק או בשטחו של מקדש. בבוקר, באוטובוס לכיוון כמה מקדשים, מקשיבות האוזניים לשפה המדוברת מהר כל כך, מנסות לשווא להבין, להתרגל למלים ולאינטונציה. הן לא מצליחות, כפי שהעיניים אינן מבינות הרגלים מסורתיים, גם אלה שנראים מובנים ופשוטים כמו השלכת מטבע בכניסה למקדש, הנחת זר שנקנה בזה הרגע, הדלקת נר לריחה הסמיך של הקטורת. צחוק מתפרץ של נערות, בערב בקניון, חבורות חבורות, אולי חזרו עכשיו מבית הספר. האם חלפנו על פניהן בבוקר, לבושות קימונו פרחוני, עז ובוהק, שהושכר בחנות?

נערות בלבוש מסורתי ברחובות קיוטו
AsiaTravel / Shutterstock.com

בלילה, לאורך נהר שלא שמענו מה שמו, דולקות מלכודות יתושים כחולות. הן לא ימנעו מהם לעקוץ. חבורות של צוערים יוצאות ממלון סמוך. לבוש אחיד, תיק זהה, אותו מבט עייף של ראש זקוף מכוסה שיער קצוץ. בטלוויזיה, לפני השינה, הערוץ היחיד המשדר דרמה דוברת אנגלית, מציג את אותן סדרות בינוניות שאני רואה בארץ בשידור חוזר. בשביל זה באתי עד כאן? ברור שלא. זה חלק מהכיף של חו"ל, כל חו"ל, לא משנה מה השעה ומה מזג האוויר - לרבוץ על המיטה ולבהות בדברים שברור לך שהם כזה בזבוז זמן. יאללה, הגיע הזמן לגלידה. ולפיצוחים יפניים. ותה. וקצת מים.

ארוחה יפנית
Sittipong Chananithitham / Shutt

3)
אורכו כחמישה מטרים. רוחבו כשלושה מטרים. לא רק במבט ראשון הוא נראה מיניאטורי אפילו בשביל משפחה של חגבים. מתרגלים אליו, לחדר במלון, כשמבינים את מה שנאמר עוד לפני הטיסה. זהו הגודל הממוצע במלונות ביפן. פרט לחסכנות במרחב יש בו הכל, גם דברים שכביכול אין בהם צורך, כמו כפכפים חד פעמיים שטוחים ופיג'מה לבנה המזכירה חלוק רופא. המלון הוא של רשת מערבית. למרות זאת, בכל הנוגע לארוחת הבוקר נדמה כי לא נעשה שום מאמץ להקל על התייר הזר. יש אפילו תחושה של דווקא, תבוא אתה לקראתנו ולא אנחנו לקראתך. חדר האוכל, כמו במלון הקודם שהיה שייך לרשת מקומית, קטן, צר ומצומצם, הומה כל הזמן כתחנת הרכבת הסמוכה. האוכל גם הוא אינו מזמין תיירים זרים להסתער עליו. הרעב, בכל זאת, עושה את שלו. אורז יש כאן בכל פינה, כמו מקדשים, וכך גם אצות, מרק מיסו וטופו. ירקות, לעומת זאת, דלים במבחר ובטעמים, כמו בסופר. הפירות צבעוניים ונוצצים מהם, אך גם הם אינם מצויים בשפע. המזל הוא שהם, כמונו, אוהבים קמח, מרעיפים אותו על מאפים ואטריות. כשאוכלים אותם לצד מיץ נהדר עשוי תפוח עץ, לימון וג'ינג'ר אפילו השמיים המעוננים המזהירים מפני עוד יום לח אינם יכולים להעיב על האווירה של עיר מיוחדת שזרועותיה פתוחות.

4)
הבתים הצפופים כל כך, נדחסים זה לצד זה, נראים כבר מבעד לחלון הרכבת. כשיורדים ממנה ומתקרבים אליהם נעלמת פתאום אפרוריותם. עציצים לאורך הכניסה, שלט קטן, אפילו כביסה מתנופפת - צובעים את השטח, יוצרים תחושה של שגרה וביטחון.

הדוכנים הקטנים, המובילים אל יער הבמבוק, לא הרחק מקיוטו, חוזרים על עצמם. מניפות, תיקים וארנקים עשויים עבודת יד מצד אחד, גלידה בטעם תה ירוק, סושי ומאכלים אחרים מצד אחר - זה תיירותי, אבל כמו רוב היפנים עדין ולא מתפרע או דוחף את עצמו אל התיירים הנגררים אחרי השלטים המכוונים.

קיוטו
DavideGorla

זקופים ואפורים, דקיקים ומתנשאים לגבהים. הבמבוקים האלה אכן מרשימים. נראה כי כמו המקומיים היינו צריכים להביא מגבת פנים קטנה ואינטימית ומאוורר ידני - לנגב את הזיעה הנמרחת על הפנים, משתלטת על הגוף, להביא בכוח אוויר, אם זה הטבעי מתעקש לעמוד. לרגע יורדות טיפות גשם. בוץ שהיה כבר לפני כן נהפך לסמיך יותר, על הדרך ובשוליה. זה נפסק באותה מהירות שבה החל. אחר כך יוצאת קרן שמש אחת ועוד אחת. חשדניות כאנשים שאינם יודעים לאן ללכת, באיזה כיוון, גם כשהמפה פרושה לנגד עיניהם. בכניסה למלון ממתינות כדרכן מטריות, לבנות ושחורות. הן גדולות מאוד וארוכות, אבל לא מסורבלות. "תרגישו חופשי לקחת אחת", אומר השלט. הוא יודע, כמו בעלי המקום, שכאן, בניגוד למדינה אחרת אי שם במזרח התיכון, מי שלוקח גם מחזיר.

5)
צעירה, כנראה נערה, נרדמה במושב ממול ברכבת. פוני שחור מסתיר מעט את עיניה, לא את נקודות החן שמשני צדי אפה. מהתיק שלה מבצבצת ידית של מטרייה מינאטורית. מאז הבוקר לא ירד גשם. כעת שעת צהריים מוקדמת. הקרונות עצרו בנארה. אמרו שמסתובבים כאן, בחופשיות, איילים. לא אמרו כמה. הם רואים תיירים ונצמדים אליהם, מחפשים אוכל, ניילונים וחטיפים מיוחדים שהמבקרים קונים כדי להאכיל אותם, מתפלאים אחר כך שהם רודפים אחריהם. שלט קטן מזהיר מפני קירבת יתר. הם עשויים להיות תוקפניים, כדבריו. הקרניים הבולטות של כמה מהם כנראה לא מרתיעים איש.

Togetsu bridge
Kimon Berlin

לפני הכניסה למקדש ניצבים שני פסלי בודהה. שונים זה מזה, ענקיים, מוקפים ברשת דקה. מסביב, על האגם הירקרק, עומדים בלי לזוז כמה צבים קטנים. פרפר שחור חולף מעליהם, עף אל מקומות הומים פחות. בדרך חזרה נראות טיפות על חלון הרכבת. גשם אלכסוני רגעי ושמים שמהבוקר לא נתנו שום סיכוי לצבע אחר פרט לאפור. אחר הצהריים הלכנו לגן, לא הרחק מהמלון. איחרנו. הוא נסגר כבר לפני חצי שעה.

Miyajima island איילים ליד
Jan K / Shutterstock.com

6)
מטוקיו להירושימה ברכבת מהירה. לבנה ומבהיקה כמטוס בעל פנים נחשיות. שער אוטומטי נפתח ואחריו דלת צרה, בדיוק במספר הקרון שנכתב על הכרטיס השמור. לפני ההמראה ואחריה מודיע כרוז על התחנות שבדרך. מהחלון נראים שוב נופים הדומים לאלה שחלפנו על פניהם בימים קודמים. שדות אורז, מפעלי מכוניות, גשרים, קניונים ומלונות. מפעם לפעם אפשר גם להבחין באנשים. נסיעה ברכבת היפנית היא עניין שקט נעים ועדין, לא מתעתע. כאן לא מדברים בטלפון בקרונות או ברציפים, אלא אם יש צורך דחוף, וגם אז זה לא נעשה ברעש, מתוך רצון שכולם יסתכלו עליך, יידעו שאתה קיים.

רכבת מקומית מהירושימה לתחנה שבה עולים למעבורת. במשך כמה דקות היא מפליגה אל האי מיאג'ימה. עיט מנמיך עוף כמה שניות לפני שהיא עוגנת. הוא רק נראה קרוב לדופן שלה. גם כאן, כמו בנארה, יש איילים. תיירים ובני אדם לא מרתיעים אותם. להיפך. הם רק מחפשים את קרבתם. לפעמים צריכים בעלי מסעדה או תחנת העגינה לטרוק בפניהם את הדלת. לפני שייכנסו.

תחנת הרכבת בקיוטו

מימי האוקיינוס השקט אינם נקיים. לעומת זאת, החול הנצמד אליהם נראה רך וטהור. פגודה המורכבת מחמש קומות משקיפה על מקדשים שגגותיהם צבועים באדום כתמתם או כתום אדמדמם. הלחות של קיוטו נעלמה. חם קצת פחות. במדרחוב מציעים המוכרים והמוכרות צדפות, עוגיות וכמובן תה ירוק. ברכבת חזרה המבט השתהה על שני גברים מבוגרים שישבו באותה שורה, כל אחד מצדו האחר של המעבר. הם לא נראו דומים, או קרובי משפחה, אבל חלקו ביניהם את אותה התרגשות, אולי לקראת ביקור משפחתי. האחד מהם, שעל אוזנו הימנית השתרך מכשיר שמיעה, ביקש מהדיילת, זו שעוברת עם עגלת מוצרים, לעצור. כבר היתה ברשותו שקית, שבה כנראה דברים שקנה בנסיעה קודמת. הוא לא הסתפק בהם וקנה עוד. אריזות מלבניות ומרובעות. הגדולה והמלבנית עטופה בצהוב, הקטנה המרובעת בכחול אדום. אחרי ששילם סכום נכבד, קדה לו המוכרת לאות תודה. הוא הנהן וסידר את השקיות, תוחב ובשלב כלשהו גם דוחס, כדי שהכל ייכנס. הגבר המבוגר מהצד האחר מלמל משהו - השפה הזאת נשמעת כל כך מסתורית ורחוקה, לא משנה כמה מנסים לעקוב אחריה - וקם אל השירותים. ידו השמאלית רעדה. מהמחלות האלה שמכות את הגוף עם הגיל. המחשבה עליהם המשיכה לנסוע בראש גם אחרי הירידה מהרכבת ומההתרחקות מהרציפים והמסילות. רק שלא יתאכזבו מהביקור המשפחתי. שלא יחוו את המפלה שספג הזוג המבוגר בסרט היפהפה "סיפור טוקיו".

7)
היה ברור שהגשם יתחיל מתישהו. גשם אמיתי, לא זרזיפים או טיפות קלושות. כשהוא בא, ביום המלא האחרון שלנו בקיוטו, כבר לא היה אפשר לעשות דבר. גם מטרייה גדולה וקרון רכבת רחב לא הועילו. התעקשנו לנסוע לאנשהו, לא להרגיש שהיום התבזבז. הגענו לנגויה. נכתב עליה, בין השאר, שתחנת הרכבת שלה היא הגדולה ביותר בעולם מבחינת השטח שלה. ניסינו לצאת החוצה - הגשם והאפרוריות כפו עלינו לחזור. שיטוט זריר בין חנויות מתחת לאדמה ומשם לקיוטו. כל כך הרבה דברים שרצינו לראות בה ולא הספקנו. סיבה טובה לחשוב על טיול נוסף. למחרת, ביציאה מהמלון לכיוון טוקיו, היתה תחנת הרכבת המקומית עמוסה מתמיד. הוא חשב שסוף השבוע גרם לכך. הבנתי מיד שיש עיכובים. בגלל מזג האוויר. גם רכבת מהירה כל כך יכולה לעצור ולהמתין בתחנה כי גשמים חזקים, חסרי רחמים, כופים זאת עליה. יצאנו 40 דקות אחרי הזמן המתוכנן. הכיסאות המוזמנים המתינו לנו והשקט - הנפלא - של הקרונות, חיכה גם הוא. יש תחושה שכל אחד נועל את עצמו בבועה שקופה, נראה לא נראה, בלי לפלוש לפרטיות של האחר, גם אם הוא יושב מרחק כמה סנטימטרים ממנו, גם אם הוא חולף על פניו, רגליו וגופו נוטים מצד לצד בגלל מהירות הנסיעה. ולמרות זאת, אי אפשר לומר על היפנים שהם אנטיפתים או אדישים. להיפך. גם אם לא יידעו מלה באנגלית, רובם יעשו הכל כדי לעזור לתייר שנראה להם מעט תשוש, קצת חסר אונים. הם יפעילו גוגל טרנסלט בטלפון הסלולרי כדי לדבר אתו כך, או יפנו כמה דקות מזמנם כדי ללוות אותו עד ליציאה מהתחנה, לוודא שהוא בכיוון הנכון. היה קר מהצפוי בטוקיו. הכבישים היו רטובים, אבל השמים נרגעו. המוני אנשים צעדו ברחוב המרכזי, מחוץ לתחנה. הנה שם, משמאל, המלון.

8)
התבלבלנו ברכבת. מתישהו זה היה צריך לקרות. אמרו שהמרחק מטוקיו לקאמאקורה הוא שעה וכבר עברה שעה וחצי. זה לא היה נורא כל כך כי בריטית המתגוררת ביפן התנדבה מיד לעזור. עוד ברכבת היא בדקה את לוח הזמנים ליעד המקורי שאליו רצינו לנסוע ואמרה שתרד אתנו בתחנה שנוסעת לשם ותחכה עד שהרכבת תבוא. יכול להיות שזאת גם היתה הזדמנות בשבילה לדבר קצת אנגלית, באותה מידה שבה התאפשר לנו ללמוד קצת על החיים כאן מנקודת מבט של אדם שהיה זר והוא כבר הרבה פחות. 27 שנים היא מתגוררת בארץ השמש העולה. ההתחלה, כצפוי, לא היתה פשוטה. ככל שעוברות השנים מזג האוויר - במיוחד הלחות בקיץ - מכביד עליה יותר. לפרנסתה היא מלמדת אנגלית, נערות ונערים. היחס, לדבריה, לזרים, השתנה כאן מאז שנישאה למקומי ונולדו לה שני ילדים. פעם היו ממש מצביעים על זרים ברחוב, אמרה - מצביעה בעצמה - מפחד ו/או חשדנות. כיום זה כבר לא כך. שאלנו על מקום מסוים. האם כדאי לנסוע אליו. כן, ענתה מיד, מעידה על עצמה שהענייניות של היפנים מתאימה לה ולאופיה. יש שם מקדשים מיוחדים, הוסיפה. בשלב הזה קיררנו מעט את התלהבותה. זה קצת כמו הכבשים בניו זילנד, אמרנו, אחרי כמה ימים שאתה רואה שוב ושוב כבשים בהרים העיניים והראש מתחילים להתעייף, להשתעמם. נכון, חייכה ונזכרה בביקור קודם של הוריה. אחרי שלושה ימים של ביקור במקדשים אמרה לה אמה "עזבי אותי ממקדשים, בואי נלך לסופרמרקט".

 פסל בודההKAMAKURA
eakkarat rangram / Shutterstock.

9)
במבט מבחוץ נראית הרכבת מאוצונומייה לניקו שונה לחלוטין מכל דגם של רכבת השינקנסן המהירה. היא קטנה וצנועה - רק כמה קרונות, בלי דיילת שמוכרת שתייה ואוכל, ללא כיסאות שאפשר להשעין לאחור. אבל כשיושבים בה קשה שלא להתפעל. המושבים מכוסים בד בצבע בורדו, מעוטר בפרחים צהובים בהירים. הקירות מכוסים עץ. מעליהם, סמוך לתקרה, יש עיטורים יפניים קלאסיים. גם מה שנשקף מן החלון נראה דומה לפרקים שייך למאה אחרת, מוקדמת. בארצות הברית מכנים זאת scenic route. בין כל הירוק שברקע, הנהרות והבתים הנמוכים, משכה את העין נערה, לבדה ברכבת, לבושה במדי בית ספר. היא עלתה כבר באוצונומייה ובחרה להתיישב דווקא נגד כיוון התנועה. הטלפון הנייד שימש לה חברה. לא היה ברור אם שיחקה, או קראה בקומיקס יפני. בתחנה אחר כך עלו כמה נערות, לבושות באותם מדי בית ספר. אחת מהן שמחה לראות אותה, עד כדי כך שהתנתקה מחברותיה, התיישבה במושב מולה. היא דיברה אליה וזו הינהנה. לפעמים חייכה, אבל כמעט לא הרימה עיניה. הן נראו שונות כל כך זו מזו. לנערה שעלתה לפני כן היה שיער אסוף ועיניים שנדמה כי ספגו כאב, עשו הכל כדי לחמוק מפגיעה חוזרת. היא הסתגרה ועם זאת לא היתה אך ורק מכונסת בעצמה. לנערה שהתיישבה מולה והתאמצה, אולי יותר מדי, לדובב אותה להעלות חיוך על פניה, היו תסרוקת קארה ושתי נקודות חן גדולות על האף, מעל הנחירים. נדמה כי היא, כמוה, לא ממש מקובלת, אבל בניגוד אליה כן רוצה להתחבר, לתת עוד סיכוי, לעשות עוד ניסיון, לא להרגיש בודדה. כשירדה, עם שאר התלמידות, נפרדה ממנה לשלום, אולי אמרה לה "נהיה בקשר", יודעת ואם לא לפחות מנחשת כמה שברירי הביטוי הזה, כשהוא חד צדדי

Utsunomiya line's train
Osugi / Shutterstock.com

10) 
שעת בוקר מוקדמת וכבר המוני אנשים יוצאים מתחנת הרכבת או נכנסים אליה. רובם לובשים חולצות בהירות - לבנות או כחולות - ומכנסיים שחורים. רבים מהם דומים זה לזה ולמרות זאת לא נראים אותו הדבר. צריך להצטופף בקרון היוצא מרובע שינג'וקו בטוקיו, שבו בית המלון המגרד את השחקים, לתחנה שנקראת טוקיו. אין מקום לשבת, בקושי לעמוד. לא נורא. רבע שעה, 13 דקות ליתר דיוק, וזה עובר.  ברכבת המהירה לקנזאווה. זו כנראה הרכבת היחידה של שינקנסן שכל המקומות בה שמורים מראש. לרגע שוב צץ גשם אלכסוני, מזעיף פנים. זה רק שבר ענן שיחזור על עצמו גם בדרך חזרה. ירוק בחוץ, ככל שמתרחקים מהטוקיו. נגאנו, שאירחה את משחקי החורף האולימפיים לפני 20 שנה, בוהקת למרחוק. על ראשי ההרים המקיפים אותה נותרו עדיין שאריות של שלג, לבנים כמו גלידה בגביע.

חם בקנזאווה. לפחות לא כל כך לח. רק לפני כמה ימים סערו כאן, רוחות וגשמים, ועכשיו השמש שוב גאה בעצמה והעננים, ספוגיים וקטנים, נראים מבוישים לצדה. היה שווה לנסוע עד כאן, שעתיים וחצי מהתחנה של טוקיו, ביום האחרון שבו אפשר לנצל את כרטיס הרכבות השבועי. השוק, הקרוב לתחנה, עתיר פירות ים. דגים חיים שוחים באין מפריע בנהר ליד הפארק היפהפה שבמרכזו טירה. אפשר לטייל כאן שעות, להרגיש שהזמן נעצר אף על פי שמחוגי השעון ממשיכים לזוז. פרחים סגולים וגם כחולים בוקעים מן השיחים. הספסלים הריקים מתחננים שתשב עליהם. לך תסביר להם שאף שהרגליים כבר עייפות וכואבות קשה לנוח עליהם לאורך זמן. אין צל או משהו אחר שיגן מפני החום.

KANAZAWA market
VTT Studio / Shutterstock.com

הרשמה לניוזלטר

אוהבים לטייל בארץ ובעולם? הירשמו וקבלו המלצות ועדכונים בתחום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות