שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הראמן, העסקית המשתלמת, הסיור והמוזיאון שאסור לפספס בביקור בטוקיו

תחנה שנייה במסע ביפן: טוקיו. בביקור חוזר, אחרי שמדלגים על שיבויה ואתרי החובה, אפשר להתפנות למרדף המהנה אחרי הראמן הטוב, לחפש עסקית ממושלנת במחירי רצפה או להצטרף לסיור קולינרי שמגלה חלק קטן ממה שיש לעיר משוגעת כמו טוקיו להציע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראמן בטוקיו
ראמן שכדאי להכניס לרשימת המקומות לבקר בהם בטוקיוצילום: עומר שוברט
עומר שוברט

1. ביקור חוזר במסעדת Jige בשוק הדגים הישן של טוקיו (שהפסיק לפעול בשנה שעברה), הופך תובנה להכרעה חד משמעית: ארוחת הצהריים של המקום היא כנראה העסקית הטובה בעולם. קולינרית, פיננסית, אווירתית. נסו אותם בכל פרמטר.

המחיר: 1,100 ין, 36 שקל. התמורה: מרק מיסו, מנה נדיבה של צלעות טונה צלויות, קערת אורז, צלוחית סשימי (שלושה סוגים) ותה יפני ירוק ללא הגבלה. אפשר להתעכב על עדינות המיסו, להריע לנתחי הסשימי המבהיקים (טונה שמנה, טונה מעודנת, תמנון). אבל הסיפור הוא המנה העיקרית: טונה כחולת סנפיר על העצם. שמנונית במידה, בשרנית, עתירת טעם. פרטים נוספים

טוקיו - טונה צלויה
שמנונית במידה, בשרנית, עתירת טעם. במסעדת Jigeצילום: עומר שוברט

התחרות היחידה בסביבה, בשקלול איכות/עלות, היא מרק הסובה החד פעמי בדוכן ב-Kameya Shinjuku (המוכר כ-Memory Lane). שמונה מקומות, תור קבוע ומחיר שמסרב להאמיר: 390 ין (12 שקל). אטריות סובה, ביצה, בצל בטמפורה (כמה פשוט, ככה טעים) ומעט צנון ובצל ירוק מתערבלים בציר מושלם, על בסיס סויה. אל תשבו יותר מעשר דקות, גם אם המתנתם יותר. לא מקובל. 

2. בקוויאר הנהדר של נחל דן אפשר להיתקל בשנים האחרונות בעיקר במסעדות ממושלנות מעבר לים, כולל ב-French Laundry של תומאס קלר בקליפורניה. עכשיו לך תסביר למלצר ב-Heinz Beck  - שמקבל אותך בקריאה הנרגשת: "ישראלים? אנחנו מגישים כאן את הקוויאר המיוחד שלכם!" - שבמסעדותינו יש יותר סיכוי להיתקל בגמל מעופף מאשר ב"קוויאר המיוחד שלכם". אבל מי אנחנו שנהרוס את תדמיתה של מעצמת ביצי דגים בהתהוות (גם אם מרבית המגדלים מעדיפים לייצא ולפעול מתחת לרדאר בשל ענייני כשרות).

Heinz Beck, המסעדה שפתח בטוקיו לפני חמש שנים שף היינץ בק (המוכר בעיקר בזכות La Pergola, מסעדת שלושת כוכבי המישלן שלו ברומא), חבויה במתחם משרדים סמוך ל-Palace Hotel ומשקיפה לחצרות ה-Imperial Palace. מתקיימת בה סצנת צהריים עסקית למביני עניין (או לפחות לכאלה המבקשים להותיר רושם כזה). בתיירים כמעט ולא תיתקלו.

כיסוני פסטה מהוללים במילוי חלמונים וגבינת פקורינו בציר בשר עדין-עדין
כיסוני פסטה מהוללים במילוי חלמונים וגבינת פקורינו בציר בשר עדין-עדיןצילום: עומר שוברט

כמו כל השפים הבינלאומיים שהרחיקו עד יפן בשביל חומרי הגלם המקומיים, גם היינץ בק מצא עצמו חוזר לאירופה (ולישראל) כדי לעשות כמה השלמות. התוצאה מדוקדקת. הקוויאר הישראלי, למשל, מוגש כאן בחברה משובחת. לצדו "ענבי ים" - מעין אצות כדוריות ירקרקות הגדלות באוקינוואה; אספרגוס לבן מצפון איטליה; וסקלופס מקומיים. ומשום שחייבים להצדיק את כוכב המישלן של המסעדה, עם ההגשה היתמר מעל הצלחת ענן אדים. אבל למרות הענן (ונערי המפיות ובקבוקי שמן הזית הממותגים), זו לא מסעדה של שטיקים. הדגש הוא על חומרי הגלם, ועל המפגש בין חומרי הגלם מאיטליה לתוצרת היפנית: סטייק ואגיו עם ריקוטה, ספגטי עם זעפרן יפני, בקלה עם קרם פפריקה.

תקבלו כאן חווית צהריים ממושלנת בקצת פחות מ-200 שקל לסועד (לארוחה משביעה הכוללת ארבע מנות). ואם אתם כבר פה, תעשו כמו כולם ותזמינו את ה-Fagottelli Carbonara, מנת הדגל מהמסעדה ברומא: כיסוני פסטה מהוללים במילוי חלמונים וגבינת פקורינו בציר בשר עדין-עדין.

3. הפופולריות של סיורי האוכל הפכה אותם לעניין יקר. הביקוש ל"חוויות" מאמיר, והסיורים הסמי-קולינריים האלה מציעים ככל הנראה  את ה"חוויה" התיירותית האולטימטיבית: יוליכו אתכם ברחובות העיר (כולל הבטחה ללוקיישנים בלתי מתוירים), יאכילו אתכם (עם אותה הבטחה מקומית) וישבצו מספיק אנקדוטות זכירות (ומקומיות!) שתוכלו להריץ בשיחות של אחרי הטיול ולהישמע מביני עניין של ממש (למרות שבתכלס הלכתכם על האטרקציה הכי תיירותית שבנמצא).

תג המחיר הנאה המוצמד לסיור האוכל Shibuya Retrto של Arigato Japan (149 דולר לאדם) מעלה ספקות. גם הלוקיישן - שיבויה, האזור המגה תיירותי של טוקיו עם מעברי החצייה המצולמים בתבל, מייצר תהייה נוספת. בקיצור, חייבים לנסות. החוק הבלתי כתוב של סיורי האוכל הוא שאסור לגלות את המיקומים המדויקים של נקודות העצירה (בכל זאת ביזנס, ולך תסתבך עם יפנים).

סיור אוכל בטוקיו
ה"חוויה" התיירותית האולטימטיבית: סיור קולינרי בטוקיוצילום: עומר שוברט

כן אפשר לספר שהוא כולל ביקור ב-Tachinomi (בר עמידה יפני, שם תגלו למה בסיבוב הראשון מזמינים בירה ומי צריך לשלם); בראמן בעל ייחוס (המתהדר בהופעה באחת מסדרות המנגה הפופולריות); בבר קושי-קאטצו בסגנון אוסקה, בו מוגשים שיפודי בשר, ירקות ודגים מטוגנים ומצופים טמפורה (שם תגלו איך נמנעים מ"דאבל דיפ" ברטבים, ואיך מקבלים את תוספת הכרוב שלרוב שמורה רק למקומיים); בבר ממתקים יפנים, שמציע קוקטיילים צבעוניים מפתיעים לצד ארון ממתקים מופרע לצריכה חופשית (ובתוספת ההיתר היפני לעשן בברים - ברחוב אסור - המראה אפילו גרוסטקי יותר); וביקור ב"קניון" רב קומות שכולו איזאקיות (ברים יפנים), המסתתר בתוך מגדל בלתי מסומן, ובו מתרחשת סצנת ההיכרויות היפנית (וגם לרומנטיקה היפנית כללים ונהלים ברורים).

פאב ממתקים בסיור קולינרי בטוקיו
לא להרגיש תיירים ולא להרגיש פראיירים, סיור קולינרי בטוקיוצילום: עומר שוברט

בקיצור, בחישוב ישראלי מהיר: 12 מנות שונות, 4 משקאות אלכוהוליים, במחיר של מסעדת יוקרה בינונית. תוסיפו את הסיפורים ואיכשהו תרגישו שהסיור סיפק את הסחורה: לא להרגיש תיירים ולא להרגיש פראיירים (שׁזה בעצם אותו רעיון).

4. השיגעון לאובססיות של יאיו קוסמה חורג מזמן מגבולות יפן. האמנית בת ה-90, שחיה ב-40 השנה האחרונות בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו ויוצרת משם, מאלצת את מעריציה להרחיק עד Shinjuku Ward, שכונת פרברבים אפרורית, שלא מציעה דבר פרט לעיגוליה של קוסמה. ביקור במוזיאון מתאפשר אך ורק ברכישת כרטיסים מראש, ומוגבל ל-90 דקות. וזה עוד לפני שסיפרו לכם על הגבלת ההגבלות של העת החדשה: אסור לצלם (חוץ מבגג, שם הניחו פסל ייצוגי). ובכל זאת: תור. ארוך. איש לא רוצה להחמיץ ולו דקה מהביקור הקצוב. למרות שמדובר במוזיאון צנוע, המציג כמה עבודות ספורות, לצד תמונות ומידע על סיפור חייה הלא שגרתי. המאוכזבים יסתפקו בגניבה של עוד איזה סלפי קטן מהמעלית או מהשירותים (מנוקדים, בטח מנוקדים). מכירת הכרטיסים מתחילה ב-1 בכל חודש ב-10 בבוקר בדיוק (שעון יפן), ומסתיימת די מהר.

מוזיאון יואי קוסמה בטוקיו
התור ארוך יותר מאשר הביקור במוזיאון עצמו. מוזיאון יואי קוסמהצילום: עומר שוברט

שיגעון אמנותי מסוג לגמרי אחר מתרחש באודייבה, האי המלאכותי של טוקיו (השווה ביקור בפני עצמו). ההמונים נוהרים למוזיאון הדיגיטלי של קולטיב האמנות היפני teamLab, המורכב מחבורה של מתכנתים, מהנדסים, אנימטורים, מתמטיקאים, אדריכלים וכן, גם אמנים. המוזיאון מציע שיטוט אינסופי בין יצירות אנימציה ותאורה משתנות, הפזורות בחלל האפלולי. יש גם לא מעט גימיקים הפעלתיים: בית קפה שבתוך משקאות המוגשים בו מתקיים מיני מופע אורקולי, מבוך בלונים, ג׳ימבורי, משחק טיפוס על עמודי תאורה  (לא רק לילדים) ועמדות ציור (שמקרינות את הציורים על הקירות). כאן מותר לגעת בהכל, לטפס על הכל ולצלם כמה שיותר. אפשר להצטרף לוויכוח אם זו בכלל אמנות, אבל כנראה שאי אפשר לעשות את זה בלי לבקר לפחות באחת משתי התצוגות שמפעילה כעת teamLab באודייבה (Boederless ו-Planets). גם כאן מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

מוזיאון טים לאב בטוקיו
שיטוט אינסופי בין יצירות אנימציה ותאורה . מוזיאון Team Labצילום: עומר שוברט

5. המרדף חסר התוחלת (אבל המהנה למדי) אחר הראמן המושלם הוביל הפעם לרובע Meguro החביב, שם פועלת Mitsu-fuji, ראמנייה קטנה הזוכה בשנים האחרונות לאזכור קבוע במדריכי מישלן (ללא כוכב).

ראמן בטוקיו
ראמן שכדאי להכניס לרשימת המקומות לבקר בהם בטוקיוצילום: עומר שוברט

היא מציעה את ה-Shoyu Ramen, המורכב מחומרי הגלם שקובצו מרחבי יפן: אטריות ממחוז Iwate, סויה מ-Kagawa, עשבי תיבול מ-Hokkaido, מלח מנגסאקי וביצים מ-Miyagi. פחות מ-10 דולר לחווית ראמן מזככת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ