בעיירה קטנה בצפון יפן החקלאים ויצרני המזון פועלים כדי למנוע את משבר האקלים הבא

אחרי שרעידת אדמה וצונאמי חרבו אותה כליל, הפכה מינמיסנריקו, עיירה קטנה במחוז מיאגי שביפן, למודל כמעט אוטופי של יחסים סימביוטים בין האדם לטבע, כפי שרק היפנים יכולים להמציא. ביקור אצל יצרניה וחקלאיה טרום הקורונה, הניב תובנה ברורה שקיבלה משמעות חדשה: הסביבה לפני הכל

דקת דומייה לזכר קורבנות רעידת אדמה וצונמי במינמיסנריקו, מיאגי, יפן
דקת דומייה לזכר קורבנות רעידת אדמה וצונמי במינמיסנריקו, מיאגי, יפןצילום: Shizuo Kambayashi / AP
ישראל שר
ישראל שר

בשעת בוקר מוקדמת מופעלת מערכת הכריזה בעיירה מינמיסנריקו. זו איננה אזהרת צונאמי, אלא תחליף לשעון מעורר עירוני. מהרמקולים הפזורים ברחבי העיר בוקע קול נשי רך, כמו מפיה של אמא אדמה, מאחל לתושבים יום עבודה פורה ומוצלח. אך זהו לא הדבר היחידי שהופך את מינמיסנריקו לכה ייחודית, אפילו בנוף היפני. מינמיסנריקו היא התגלמות נוף הבריאה בסגנון אולטרה יפני. 

אי "הרשימה" מינמיסנריקוצילום: Minamisanriku Tourism associatio

הביקור בה רגע לפני פרוץ הקורונה, נראה במבט לאחור די אירוני לנוכח התקופה שבה המונח "קיימות" שגור בכל דיון סביב נושא "משבר האקלים" ולאחרונה גם "משבר קוביד 19" העולמי.  פה כבר חדלו מלהתרגש ממשברים. רק לפני עשור שטף את העיר גל צונאמי שהרס אותה כליל. רעידות אדמה מתרחשות פה לעיתים תכופות, בכל כמה שנים ולעיתים גם שבועות. זהו אינו מראה נדיר לראות כיצד כולם נעצרים לפתע ברחוב ומחכים שתחלוף רעידת האדמה הקטנה, שמיד אחריה יחזרו כולם לשגרת חייהם. 

מחזה נוף הבריאה בסגנון אולטרה יפניצילום: Minamisanriku Tourism association

כמו תחומים אחרים כאן, גם "קיימות" היא אנדרסטייטמנט. בזמן שבאירופה דנים ב-17 המטרות הכלליות לפיתוח בר קיימא כניסיון לפתור את משבר האקלים, השינטואיסטים של מחוז מיאגי דווקא מאמינים באלפי מטרות אחרות. הם גורסים כי לכל ישות ביקום יש "קאמי" (אל), שצריך לכבד ולהוקיר. כך חייב כל אדם לכבד את סביבתו כולה. חשיבה פשוטה שמוכיחה כי קיימות היא דרך חיים ולא רשימת מטרות שצריך להשיג. מבלי לתכנן תוכנית-על מקיפה ופרטנית, ללא כותרות וסיסמאות ומבלי לצאת בהצהרות, החקלאים והיצרנים במינמיסנריקו פועלים למזער נזקים בסביבה דרך אופן ייצור המזון שלהם.

במינמיסנריקו יודעים מהיכן מגיע כל מזון. תוויות המוצרים בסופרמרקט מציינות את תעודת הזהות של חומר הגלם ומחלקות שלמות מוקדשות לתוצרת מקומית בלבד. אם נתייחס בקצרה לנושא ה"תווית", נמצא כי סוגיה בוערת זו קיבלה כבר אינספור הגדרות בומבסטיות: "אורגני", "ביו-דינמי", "סחר הוגן", "חי בריא" "חיים ברווחה" ומה לא תחת תוויות שונות, כמו יותר מדי סוכר, הרבה שומן רווי וכימיקלים. עם זאת, תהליך ייצור המזון, רחוק מלהיות מצוין בהן ועוד יותר רחוק מלהגיע לאוזניהם של הצרכנים, שקונים בשר קפוא במבצע כדי למלא את הפריזר. מרבית הצרכנים נותרים עם ידע מועט, אם בכלל, בנוגע לתהליך הפקת המוצרים שהם אוספים בקלות מהמדפים, ולא באשמתם. לדברי אנשי העיירה, פשוט אי אפשר לסמוך על תאגידי המזון שיחדלו מלהרוויח על חשבון ניצול מרבי (ופוגעני) של הסביבה.

הפילוסוף אוגוסטין ברקה טען בנושא זה כי חקלאות בת קיימא תהיה חייבת להתגבר על הפרדיגמה המערבית. "היחסים שבין האנושות לכדור הארץ נקטעו על ידי החקלאות המודרנית בשני רבדים, מהביוספרה ומהאדמה". כחלק מתנועת נגד עולמית, גם במינמיסנריקו צמח דור חדש של חקלאים הנמנעים מטיפוח גידולים שמצמצמים את המגוון הביולוגי, מטשטשים את הגבולות העונתיים של היבולים ומשנים את הערכים התזונתיים שלהם רק כדי למלא את צרכי השוק. במינמיסנריקו השכילו להבין כי הדברים הללו אינם יורדים בחשיבותם מהשימוש בכוס או קשית חד פעמיים, במרכזם ניצב שינוי נדרש בתרבות הצריכה ושבירת המכשול המודרני שבין האדם לטבע.

אנו מה שאנו אוכלים

דיון בייצור מזון ביפן מבלי להתייחס לאורז יהיה כמו לדון במטבח הצרפתי מבלי לאזכר חמאה או לחם. עד כדי כך חשוב האורז בתזונה היפנית, שמשמעות השם שלו (ביפנית: "גוהאן") היא גם "ארוחה". אף על פי שצריכתו בקרב היפנים פחתה בשנים האחרונות לטובת גידולים מערביים אחרים כמו חיטה ותירס, קציר האורז עודנו נותר פסטיבל של ממש. הוא נחגג עם בוא הסתיו ומתקיימים סביבו טקסי פולחן והילולה. ביטוי של מסורתיות, על אף שגם ביפן הוא נארז במפעלים גדולים ועושה את דרכו לסופר. ולמעשה מדוע לא? גם בחג הקציר היהודי חוגגים את טיבה של האדמה ואת מה שנתנה. לא בכדי, חגים אלה הם חגיגה של הטבע, שהשכילה האנושות כבר בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה להלל ולהבין את חשיבותו. חגים אלה מוכיחים שייצור מזון עונתי ומותאם למקום אינו רק מיטיב עם האדמה, אלא גם עם בריאותו ושמחתו של האדם.

קציר בשדה אורז במינמיסנריקוצילום: Hirokatsu Nasu
תהליך ייבוש האורזצילום: Hirokatsu Nasu

למראה ביתנים קטנים הבנויים מעץ ארז מקומי וסירות דיג עטורות דגלים, הפתגם "ים שקט מעולם לא עשה מלח מיומן" מקבל משמעות מורבידית. במחוז מיאגי אסון הצונאמי עוד מהדהד. לא אחת נאמר על ידי התושבים כי באותה מידת יראה כך הם גם חשים הערכה אל הים. היפנים ידועים ביחסיהם עם האוקיינוס ובתזונה עתירת הדגים שלהם, ומה יאכלו? הרי יפן היא כולה אי. למרות שלעיתים קרובות נמתחות ביקורות על המדינה בעניין דיג מופרז, היפנים ממהרים להודות שהמצב בשאר העולם לא טוב יותר. 

קואופרטיב הדייגים של מפרץ שיזוגואווה בטוגורהצילום: Hirokatsu Nasu
אויסטרים עם תו איכות מטעם המועצה לחקלאות ימיתצילום: Minamisanriku Tourism associatio

על כן, לכשהשתקמה תעשיית הדיג במינמיסנריקו, חמש שנים בלבד לאחר הצונאמי, התאגדו הדייגים ומגדלי הצדפות לכדי קואופרטיב. הדייגים במפרץ שיזוגאווה בטוגורה צמצמו את צפיפות הגידולים בשני שליש, מתוך הבנה שזו אינה מיטיבה עם החיים הימיים. כך קרה שקואופרטיב הדייגים מייצר כיום את הצדפות האורגניות האיכותיות ביותר בעולם. מלבד זאת, האזור היה הראשון ביפן שקיבל הסמכה מטעם המועצה העולמית לחקלאות ימית (ASC) לאור פיתוח בר קיימא במפרץ, מתוך הכרה באחריות הסביבתית של הקואופרטיב.

"זרע התקווה"

כיום היסטוריונים וחוקרי תזונה מעלים את המודעות לשימור וגידול זרעי המורשת, בזמן שסביב הנושא מתקיימות מלחמות משפטיות קשות. אך דיונים שכאלה חסרי משמעות מבלי לציין את החקלאים, אלה הניצבים בחזית המאבק מול המשבר הסביבתי. אחת מהם היא מיזוהו סוגנו, חקלאית יפנית צעירה ושורשית בת המחוז. במעלה גבעה, מאחורי מסעדת אטריות סובה מקומית, מפעילה מיזוהו בשטח חקלאי שאינו עולה על דונם את "זרע התקווה" – פרויקט שבו חקלאים צעירים מגדלים תוצרת אורגנית, מזרעי מורשת ללא שימוש בריסוס ובכימיקלים.

הצייד נוזומו אונודרהצילום: Nozomu Onodera

מיזוהו מציגה את חלקת האדמה שלה בהתלהבות בפני המבקרים המערביים. צומחים בה דלועים, מיני שעועית, עגבניות וחצילים, גם עשבים שהביאה עימה מאירופה הרחוקה כמו בזיליקום ועשבי תיבול שאינם גדלים באופן טבעי ביפן, שדרישה להם עולה בקרב השוק המקומי ומסעדות האזור. כמו מיזוהו, יצרנים נוספים של פולי סויה וגבינות המיוצרות מחלב פרה יוצרים רקמה אחת של תעשייה מפותחת, שמחזירה לרגע את הדיון במלחמת החורמה בין ענקיות המזון והחקלאים.

מיזהו ופרויקט "זרע התקווה" לחקלאות מזרעי מורשתצילום: Hirokatsu Nasu

בימינו, כשניתן להשיג כמעט הכל ומתי שרק רוצים, התרבות היפנית מתייחסת לעונתיות בחרדת קודש. על כן, לא רק בקרב החקלאים, כי אם גם בקרב התושבים ישנה משמעות לאכול כל דבר בעתו. צפייה בבשלניות הביתיות הניחה את הדעת מחשיבות הסביבה בהרכבת התפריט היומי. כך, הותקנו בעונה בה החצילים בשיאם מספר מנות שונות, לצידם טמפורה מירקות סתוויים ומחיות מיסו שתובלו במה שגדל סביב הבית. הרגישות הגבוהה לבחירה באוכל עונתי ומקומי, היא כמו התבוננות בפריחת הדובדבן (הסאקורה) הייחודית. אנטיתזה לביקור במכולת השכונתית, אליה אנו מגיעים לרוב עם רשימת קניות זהה לאורך כל השנה. אז העגבניות חמוצות והאבוקדו קשה ומקירור, העיקר שיש ממרח ירוק מוכן בשקית שאפשר לאכול בבית הקפה.

התעשייה השישית בגודלה לייצור פולי סויהצילום: Hirokatsu Nasu

לידה מחדש

צריכה עונתית בריאה יותר לנו ולסביבה, אך איננה מספיקה. על מנת לצמצם את את בעיית הזיהום הסביבתי, בעיירה מתוחזק מודל של כלכלה מעגלית בו דואגים לכל שלבי האבולוציה של המזון, מגידולו ועד השלכתו. בזמן שבאירופה הפחים מתחלקים לרוב לשלוש קטגוריות, ביפן זהו מספר הפחים המיועד לפלסטיק בלבד, כולם ממוחזרים באופן שונה, תחת משמעת כפי שרק כאן יודעים. אמנם, מזעור פסולת ושמירה על איכות הסביבה איננה משימה לאדם אחד.

פרקטיקות של חקלאות ביתית ומודעות לעונתיותצילום: Hirokatsu Nasu

קיילי ווארד, סוציולוגית סביבתית שחוקרת משנת 2014 את העיירה, נהגת משאית תובלה אמריקאית לשעבר ממדינת קליפורניה, החליטה להקדיש את חייה למחקר של התרבות המקומית. היא מתארת בהערצה את המודל האנתרופולוגי שניתחה: "זהו מאמץ קהילתי משותף שנובע מתוך מודעות אקולוגית. רוח התושבים משפיעה גם על העסקים המקומיים ועל המבקרים", מספרת בעודה בפעולת רישום בפסטיבל הטאקויאקי השנתי, אליו הגיעו כל תושבי העיירה בכדי לטעום מכדורי התמנון המטוגנים.

נכון, אסון הצונאמי בטוהוקו מהווה נקודת מפנה חשובה בפיתוח בר קיימא של האזור, אך האם רק כוחות עליונים מסוג זה עתידים לערער את מקומו של האדם על הפלנטה? משבר הקורונה לדוגמה, הוא רק חזרה גנרלית למה שיכול היה להיות משבר עמוק יותר. המודל של מינמיסנריקו מלמד כיצד לחתור להרמוניה בין האדם, הצומח והחי. לא רק דקלום סיסמאות וחתימה על עצומות דיגיטליות שמפוצצות את תיבת הספאם, אלא לדבוק במסורות מקומיות של תרבות ואכילה, מודעות לעונות השנה ותשומת לב למזון אותו אנו צורכים.

דשנים ביולוגיים המיוצרים במפעל "אמיתה" משמשים את חקלאי העיירהצילום: Hirokatsu Nasu

ערכים אלה הם גם בסיס לקיום של חברה שממזערת את נזקי הסביבה, הם תובנות לכך שהאדם הוא רק חלק מהסביבה ואינו עליון עוד; חשיבותו העליונה ביותר, כך נראה בעתיד הקרוב, תהיה להשתלב ביתר קלות במחזור הטבעי.

___

ישראל שר הוא טבח, בוגר תואר שני של האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה בצפון איטליה. עוסק במחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי של תרבויות האוכל בדרום מזרח אסיה. יועץ בתחום הקיימות לעסקי מזון בפיתוח מטבח מקומי בר קיימא. מידע נוסף באינסטגרם: israel.sher

ישראל שר

טבח, בוגר תואר שני של האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה בצפון איטליה. עוסק במחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי של תרבויות האוכל בדרום מזרח אסיה. יועץ בתחום הקיימות לעסקי מזון בפיתוח מטבח מקומי בר קיימא.

באינסטגרם: israel.sher

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ