אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבריטניה באהבה: כל הדברים שחובה לייבא מהממלכה המאוחדת

המנטליות המאופקת, שעת התה והסקונס, השמים האפורים, רוקיסטים עם יצר להרס עצמי, תרבות הצהובונים, פרימארק, בנסקי ודוקטור הו: השופינג שלמדינת שראל כדאי לעשות באנגליה

תגובות

איך אומה שכל כך חובבת איסורים, משמעת ונהלים היא גם אחת הפרועות, היצירתיות ומשולחות הרסן? איך חברה שחלק ממוסדותיה קפאו בזמן היא גם בית היוצר של האספסוף שניסה להצית את עיר הבירה שלה? בסקר שערך ה”גרדיאן” בקרב אירופים, התברר שהאנגלי הטיפוסי בעיניהם הוא שילוב מוזר של לורד סנוב שותה תה וחוליגן כדורגל שיכור. משהו מהאליטות הישנות, רקובות אבל עדיין אותנטיות, משולב במעמד פועלים אלים אבל מלהיב, שייצר המוני חוליגנים אבל גם רוקרים, משוררים וקייט מוס אחת.

» הרבה יותר מפיש אנד צ'יפס: האוכל הכי אותנטי בלונדון

כמו בכל חברה, גם באנגליה יש מעמדות מנוכרים שרוחשים שנאה לממסד וניצלו את הקיץ האחרון לטובת כמה ימים של כיף ברחובות. חברי הכנופיות, שרוקנו חנויות וזכו לתווית אידיאולוגית מופרכת בעיתונות הליברלית, הם החלק הפעוט והצפוי בפרדוקס האנגלי. מעבר לו, יש משהו באנגליות עצמה שגורם גם לנתינים נורמטיביים לחלוטין לחיות חיים כפולים. ביום יום המאורגן להחריד צצה, בהינתן אות סמוי, נהנתנות פרועה שלרוב מסתיימת בהקאה ברחוב או בהריון לא רצוי. “המחלה האנגלית היא הפרעה קוגניטיבית הגובלת בשילוב של אוטיזם ואגרופוביה”, טענה הסוציולוגית קייט פוקס, “כשאנחנו מרגישים שלא בנוח (כלומר, רוב הזמן) אנו הופכים למנומסים יתר על המידה, מכופתרים ועצורים, או קולניים, גסים, בוטים ואלימים”. את המעבר משלב א’ לשלב ב’ הבריטים עושים לרוב ללא עצירות ביניים ועם הרבה אלכוהול. זה אולי מזיק לכבד ומכביד על רשויות החוק והרפואה, אבל התוצאה היא לא רק קיא על המדרכות אלא גם הפסטיבלים הטובים בעולם והתמסרות מרשימה לספורט. האנגלים יודעים לעבוד ויודעים לחגוג. הם מייצרים טקסים שיאים לכל בן תרבות, וגם את העיר הקולית בעולם. או במילים של מוריסי: “אנגליה שלי והיא חייבת לי פרנסה, שאל אותי למה וארק לך בעין”. (שאול אדר)

אוכל מהגרים

יש בארץ מהגרים פיליפינים, סינים, אריתראים ומה לא. אלא ששיטת הדירוג הגזענית של בני אדם בישראל (שמסתכמת בשאלה אם הם יהודים), מונעת מהם מלהפוך לתושבים מהמניין, כאלה שיש להם השפעה תרבותית וקולינרית על ילידי הארץ. התוצאה – הסצנה הקולינרית המקומית סובלת מחוסר גיוון ניכר. באנגליה, לעומת זאת, ובלונדון בפרט, אפשר למצוא כמעט בכל רחוב לפחות מסעדת מהגרים אחת. המסעדות הסיניות בצ’יינטאון הן תענוג, ומי שירחיק עד לרובע המוסלמי יזכה לטעימות מופלאות מהמטבח הפקיסטני, שלא לדבר על הבורמזי או ההודי. כשחושבים על האוכל המדהים שהיה יכול להיווצר פה, לו רק משרד הפנים היה לובש פנים מתקדמות יותר, זה פשוט מקומם. אז מה הסיכוי שהעונה הבאה של מאסטר שף תוקדש למהגרי עבודה? (דנה שוופי)

דרינק בערב

הגבלת שעות פתיחת הברים באנגליה היא מנהג שהולך 200 שנה אחורה. בתקופות מסוימות ברים מכרו שתייה רק שעות בודדות ביממה (בזמן מלחמת העולם השנייה, נגיד), ומאוחר יותר בהיסטוריה רק עד 23:00. היום מועדונים מוכרים שם אלכוהול 24/7, אבל ההרגל של דרינק אחר הצהריים נשאר. כאן בדיוק מתגלה היתרון היחיד של חוק האלכוהול והמדיניות החולדאית: השעות המתות בין סוף יום העבודה לתחילת ליל השתייה יכולות להרוג בן אדם שהאלכוהול בדמו ותדמיתו חשובה לו, ואם כבר סוגרים לנו בכוח את האפשרות לקנות בירות בסופר ב־23:00, מוטב שנתחיל את ליל השתייה מתי שבאמת בא לנו – כלומר ברגע שהעבודה נגמרת. (דניאל רוט)

» עשרת הברים הכי טובים בלונדון

רדיו ששווה להקשיב לו

הדיונים על עליבותו של הרדיו הישראלי גוררים בימינו פיהוק ארוך תוך הקלקה על אתרי פודקאסט שמציעים מוזיקה שמיעה ונטולת תשדירי זהירות בדרכים. באנגליה רדיו היא לא מילה גסה, וכשמישהו מתכוונן על תחנה במשרד הוא לא בהכרח גורר מבטי תיעוב ממי שעד אותו רגע נחשבו לחבריו. ב־BBC6 למשל תמצאו את פאקינג ג’ארוויס קוקר, שמשדר תוכנית שבועית ועושה בה מה שבא לו, מקריא שירה למשל. לאנדרו וותרהול, מהמפיקים הגדולים בממלכה, יש תוכנית חודשית בתחנה, ואושיות בסגנון תום יורק מרימות ספיישל כשמתחשק להן. (נטע הלפרין)

סטיב מקווין

סטיב מקווין, מהאמנים הבריטים המשפיעים בתקופתנו, קנה את פרסומו הראשון כאמן וידאו ארט. עבודותיו הצטיינו אז במינימליזם יוצא דופן: סרטים אילמים קצרים בשחור־לבן, שהוקרנו על קיר בודד. ב־2008 יצא סרטו הארוך הראשון, “רעב”, העוקב אחר ימיו האחרונים של בובי סנדס (בגילומו המופתי של מייקל פסבינדר), מנהיג ה־IRA שנעשה לדמות אגדית בצפון אירלנד השסועה של תחילת שנות ה־80. הסרט קצר שבחים ופרסים, ומיקם את מקווין כאחד מיוצרי הקולנוע החשובים בעולם. סרטו החדש, בושה, עוקב אחר יאפי ניו יורקי המכור למין. בשני הסרטים הנושא המרכזי הוא החופש: חופש שאדם משיג באמצעות גופו בלבד. מקווין מתעקש ללוש נושאי טאבו, ובדיוק לכן אנחנו חייבים לייבא אותו לישראל (שאותה אגב, למיטב ידיעתי, הוא מחרים). (איתמר הנדלמן סמית)

» שבע הדקות של סטיב מקווין

חוקי הגירה נוחים

בריטניה לא באמת חברה באיחוד האירופי, ולמרות זאת, כאזרח רומני אני יכול לחיות בה באופן בלתי מוגבל, לעבוד כעצמאי וכשכיר במשרה חלקית, להתנהל באמצעות רואה חשבון ולקבל הכנסה בלתי מוגבלת פר עבודה. אני אפילו יכול לדרוש דמי אבטלה ודיור ציבורי עם עורך דין סביר. במיוחד אם אני יוצא עם מקומית (לא צריך להתחתן). כדי להספיק לנצל אותם כמו שצריך, עדיף שתשריינו כרטיסים, כי המצב עלול להשתנות: הקונסרבטיבים רוצים לשנות את החקיקה בעניין, ולהגביל, למשל, את דמי האבטלה לאירופים שאינם אזרחי הממלכה. (נמרוד קמר)

» אזרחי העולם הגדול: כך תשיגו לעצמכם דרכון זר

אידריס אלבה

כשנחשפתי לראשונה לפלא השחור הקרוי אידריס אלבה, במיני סדרה המשובחת “לותר”, הרגשתי שגיליתי את אמריקה, כלומר את אנגליה. הגובה העצום, המבטא המושלם, התפרצויות הטסטוסטרון הזועמות – הכי נועדנו. רק אחר כך הבנתי שכולם מכירים אותו בתור סטרינגר בל מהסמויה", שם ניסה להחניק את המבטא הבריטי במשך שלוש עונות, מהמשרד ומעוד מיליון סרטים. אבל אלבה הוא לא העניין (למרות שאתם באמת חייבים לראות את לותר). העניין הוא שהארץ שלנו צריכה באופן בהול משלוח של גברים כמוהו. ואל תנסו למכור לי ולאחיותי פליטים סודנים צנומים. אנחנו מדברות איתכם על שני מטרים של כריזמה עם גלובוס זהב טרי בכיס. כי כאלה אנחנו, גולד דיגריות. (קליה מור)

בנקסי

לעתים קרובות מצמידים אג’נדה אוטומטית לאמני רחוב, וזה די מתסכל: הז’אנר הזה הוא הרבה דברים, לא רק אנטי ממסדי, ולא בהכרח חתרני. תראו את בנקסי. מה שעשה את בנקסי אדיר הוא בעיקר הכישרון השיווקי שלו. הוא קופירייטר מעולה; מתמצת נושאים פוליטיים וחברתיים מורכבים בצורה פשוטה, נגישה ומצחיקה; ולאורך כל הדרך עבד עם צוות יחסי ציבור מאוד אפקטיבי, גם כשהסתתר וגם כשנחשף.

העובדה שהוא בריטי עשתה לו רק טוב. הוא גרם לאנשים שחיים בתרבות מאופקת ושמרנית להרגיש שהם לוקחים חלק במחאה ובמהפכה שלו, כשהם קונים מעבודותיו. הסרט עליו, העובדה שהפך לסלבריטי, מחירי העבודות שלו והבחירה בקונים כמו בראנג’לינה - אפשר להתווכח על הדרך של בנקסי, אבל אין ספק שהוא פרץ אותה. היום הוא מייקל ג’ורדן של אמנות הרחוב: הוא סלל דרך מסחרית להרבה אמני רחוב שמוכרים היום, ובמחירים גבוהים. הודות לשילוב נדיר בין כישרון ושיווק, היום הוא קובע את החוקים לעצמו. נחמד לדעת שזה אפשרי. (Know Hope)

» בנקסי מציג ציורים פרובוקטיביים על חומת ההפרדה

טעם טוב במוזיקה

ההופעות הכי מפוצצות בארץ הן כנראה של קובי פרץ, שרית חדד ושלמה ארצי. למה? כי לישראלים יש חרא טעם במוזיקה. כי הרוב מעדיפים לשים 200 שקל על הפעלות ים תיכוניות, ורק מיעוט טורח להגיע לביתן 1 כשמייבאים הרכבים מעולים מחו”ל (וגם אז מעקמים את האף ויורים ביקורות בקצב של הביטים). לא כך בבריטניה, שם גם אם אתה איזה ווייט טראש חובב ריאליטי, בור ונטול תעודת בגרות, או עבריין זוטר מבית רע - עדיין תהיה לך הערכה, היכרות ואפילו הערצה למוזיקאים הכי טובים בעולם, שגם ככה באים מאנגליה. כנראה זה בגנים. (דנה שוופי)

» ממארק רונסון ועד סוויד: אילו הופעות נזכור מ-2011?

כוכבי רוק עם יצר הרס עצמי

מאיימי וויינהאוס ועד פיט דוהרטי, מיתוס ההרס העצמי מרחף מעל הרוקנרול הבריטי וטוען אותו בפאתוס ובמשמעות. אצלנו השושלת ההרסנית מתחילה ונגמרת בשמוליק קראוס. כנראה שגם הרוקנרול. בשעה שהאחים גלאגר מנהלים סכסוכים מתודלקי קוקאין זה מול זה – ומול ילדים רעים אחרים כמו רובי וויליאמס ודיימון אלברן – אצלנו מריץ בן המחזור שלהם, אביב גפן, דאחקות על הקרחת של רמי קליינשטיין. שגם זה, בעצם, סוג של הרס עצמי.(עפר סקר)

» מלילי אלן עד איימי ווינהאוס: הנסיכות הבריטיות האמיתיות

טסקו

טסקו היא לא רק רשת המרכולים המובילה בבריטניה, היא גם, שימו לב, זולה. כלומר, כמו AM:PM, רק להפך. ניתן לקנות שם הכל - מזון, בגדים, דיסקים ואייפודים - ולחיסכון ממשי מומלץ לבחור מוצרים ממותג הבית של טסקו (מישהו אמר מיונז בשלושה שקלים?). אם אין לכם כוח לצעוד שני צעדים לסניף הקרוב (בהנחה שאתם גרים בבריטניה, כמובן), אפשר גם להזמין אונליין. אז יאללה, חלשתם על חצי עולם, מה זה בשבילכם לפתוח עוד כמה סניפים פה בארץ?(גיא ארליך)

» קניות באירופה: דברים שכדאי להביא מהסופרמרקט

פריימארק

אחרי שהתרגלנו להתקומם על כל מה שיקר, זה בדיוק הזמן לייבא לכאן את סמל השופינג הזול והאיכותי של בריטניה. לרשת פריימארק, האירית במקור, יש כבר 232 סניפים ברחבי אירופה, וכולם מספקים בגדים איכותיים במחירים זולים בקטע חשוד. לקוחות מרוצים יעידו שאין כאן קאץ’: מדובר בנוי בריטי במחירי שוק הכרמל, מנעלי בד בשלושה פאונד ועד מעיל לגיטימי ב־30. בפייסבוק תמצאו קבוצה שקוראת לפתוח סניף של החנות בארץ. אנחנו כבר עשינו לייק. (יותם קניספל)

» הסטייל הסודי של לונדון: שופינג למביני עניין

שיטת המעמדות

כי גם אנחנו רוצים להיות גיבורי מעמד הפועלים. כי גם אנחנו רוצים שיקראו לנו “סר” ו”ליידי”. כי מעמד הביניים שלנו נשחק ואנחנו רוצים למסד אותו באופן רשמי לפני שייעלם. כי זה אחלה נושא לסרטים תקופתיים. (דנה שוופי)

» גם לכם מגיע: לבלות בלונדון כמו בני אצולה

עיתונות צהובה באמת פרשת האזנות הסתר ב”ניוז אוף דה וורלד” אמנם הכתה גלים בעולם, אבל לא הצליחה לסחוט מהישראלי הממוצע חצי פיהוק. האזנות סתר זה כל כך ניינטיז! אצלנו ראשי ממשלה מנהלים עיתונים. המדהים הוא שלא משנה לאיזה שפלים של אינטרס, זילות ועילגות תנמיך העיתונות העברית, היא עדיין תעשה זאת במחשכים, כשעמודי השער שלה מתהדרים בהמון אותיות קטנות. ובעוד שהיומון הבריטי “סאן” עושה מנערה חשופת חזה בעמוד השני מסורת, הקולגות בישראל עדיין חשים צורך לתרץ בדוחק את השד היומי (“פרחי ארצנו שוב פורחים. בתמונה: נערה ופרח”). המסורת הבריטית של עיתונות טראש מוצהרת היא מכובדת יותר. הגיע הזמן ללמוד ממרדוק, ולתת לזבל להצחין למרחוק. (עפר סקר)

Work Life Balance

אם יש בשורה לחיים נכונים מטעם הממלכה הבריטית, היא איך לחיות נכון בצל תרבות אלכוהול כבדה. הבריטים מקפידים לקיים את השתייה הפרועה דווקא בחמישי: הגאוניות בכך היא שסוף השבוע מגיע כבר פוסט השכרות הגדולה, ואם יש מסיבה גדולה אזי מגיעים אליה רעננים, בלי המשקעים האלכוהוליים מאתמול. תופעת הלוואי היא כמובן הנגאובר קשה למחרת בעבודה, אבל צרת רבים, אתם יודעים, היא נחמה גדולה. גם אצלנו ניתן ומומלץ לאמץ את הרעיון, שמיתרגם להחזרת יום רביעי לגדולתו. בהיסטוריה התל אביבית זכורים ימי רביעי של נדב רביד בדינמו דבש, וכרגע יש גיגים מוצלחים ברביעי ב־Deli. יחד עם הליין החדש של סוליקו בברקפסט ניתן יהיה להחזיר עטרה ליושנה, ולהסתובב בחמישי כמו הצל של עצמנו, רק מרוצים. תנו לרביעי להפוך לחמישי החדש. (נטע הלפרין)

שמים אפורים

אין דבר ישראלי יותר מלרבוץ על חוף הים תחת שמש קופחת. אין דבר ישראלי יותר משיזוף  עמוק, כל כך חום שהוא כבר סגול. אין דבר ישראלי פחות מלהיות ממש, אבל ממש, לבן בימי הקיץ. נדמה שיש בישראל אפליה עדתית מאוד חמורה, במקרה הזה כנגד חיוורי העור, בשל חוסר היכולת שלהם ליטול חלק בפעילות הלאומית המרכזית. חלקנו, כך גיליתי בגיל די מוקדם, נועדנו לחיות תחת שמים בהירים פחות. זו לא אשמתנו, זה כתוב בקוד הגנטי שלנו. השמש הישראלית גורמת לנו לנקודות חן, לנמשים, לכתמים, לשיער שרוף ולכוויות דרגה שתיים, שכל האלוורה שבעולם לא תצליח להרגיע (ובואו לא נדבר אפילו על כמה שקלים היו לי אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו צעק לי ברחוב “תשתזפי!”). חלקנו לא יכולים לצאת את פתח הבית בין החודשים מאי עד אוקטובר מבלי למרוח קרם שיזוף עם מקדם הגנה מספר 50 לפחות. חלקנו – כן, אפשר להודות בכך מבלי להתבייש – פשוט אשכנזים. ובכן, די לאפליה, לקיפוח, ללחץ החברתי. מהיום, הכריזו בגאווה: אני כאן, אני לבן, תתרגלו לזה! (דנה שוופי)

» צאו החוצה: בילויים בלונדון תחת כיפת השמיים

מילי’ז קוקיז

יש הרבה דברים ששווה לגנוב מהבריטים; המטבח הוא לא אחד מהם. מקערות הכולסטרול שהג’נטלמן המצוי פותח איתן את הבוקר ועד פשטידות הרועים עוכרות השלווה, הבישול האנגלי תמיד הזכיר קצת יותר מדי תפריט יומי בכלא. אבל כשזה מגיע למתוקים – איפה הם ואיפה אנחנו. שנים של הפסקות תה הפכו את הממלכה המאוחדת לאימפריה הבלתי מעורערת של העוגייה, וגולת הכותרת היא Millie’s Cookies, רשת שהיא המקבילה הבריטית לקוקי־מן. כלומר, מקבילה כמו שמנצ’סטר יונייטד מקבילה להפועל באר שבע. העוגייה של מילי היא דוגמה ומופת לעידון, רכות, תחכום וטוב טעם - או במילים אחרות, כל מה שלבריטים יש ולנו אין. (עפר סקר)

» הגארדיאן מציג: עשר המסעדות הזולות והטובות ביותר בלונדון

גינון גרילה

גינון באנגליה הוא יותר מתחביב: הוא עניין תרבותי עמוק ומושרש, וגינות מטופחות הן דבר שבשגרה. אבל יש גם אופציה מחתרתית - גינון הגרילה צובר תאוצה ברחבי הממלכה, וכולל זריעה וגינון במרחבים ציבוריים נטושים, מאי תנועה ועד מגרש נטוש. כדי לייבא אותו צריך בסך הכל להיכנס ל־guerrillagardening.org לטיפים, ולרכוש מעדר. (הילה הראל)

יחס קשוח כלפי גזענות

בבריטניה לא קוראים לשחורים אפרו־אמריקאים, אלא שחורים. בכל עיתון אנגלי יש טור דעה של בן מיעוטים. בכל טופס קבלה לעבודה יש אפשרות למלא שאלון אפליה מתקנת, עם סעיפים ברורים ומנוסחים היטב לגבי המוצא האתני שלך. אבל זה לא רק עניין תרבותי, אלא גם משפטי: כדורגלן צ’לסי, ג’ון טרי, הועמד לדין אחרי שזרק הערות גזעניות לעבר אנטון פרדיננד. שחקן ליברפול, לואיס סוארז, הורחק מהמגרש מאותה סיבה בדיוק. קונסרבטיבים ושמרנים בפרלמנט קראו לאחרונה לנשיא פיפ"א להתפטר, אחרי שטען שסכסוכים על רקע גזעי צריך ליישב במגרש. בארצות הברית, לשם השוואה, רפובליקאים לא יתלוננו על אמירות גזעניות לעולם. (נמרוד קמר)

תתי תרבויות מוד, סקא, סקין הדז (המקוריים, לא הניאו־נאצים), פאנק. חלק מתתי התרבויות הכי מגניבות של המאה ה־20 נולדו באנגליה. הן צמחו בתקופות שונות וכל אחת מסיבותיה, יהיה זה מעמד הפועלים, התיעוש, התאצ’ריזם, הכעס, העוני או סתם חרדת נעורים. הן התבססו על מוזיקה, אג’נדה, אופנה או אסקפיזם. ומה יש לנו כאן? חיקויים חיוורים של גראנג’ ואימו בכיכר דיזנגוף, מתנחלים ושמאל רדיקלי. השוליים בישראל מעולם לא היו יצירתיים במיוחד, או חזקים מספיק כדי לייצר גלים חדשים של תרבות ואופנה שיהוו מהפכה. כאמור, יש לנו הרבה מה ללמוד. (דנה שוופי)

» שופינג בלונדון: המותגים, שווקים והמציאות

איפוק

ב־2004 נרצח בעירק אזרח בריטי, קן ביגלי, אחרי שבועיים שבהם הוחזק כבן ערובה. מי שצפו בדיווח של ה־BBC על גבי מסך ענק שהוצב במרכז ליברפול, סיפרו על עצב שנפל על העיר. אחיו של ביגלי האשים את טוני בלייר באחריות למות אחיו, ואזרחים התראיינו וסיפרו על המועקה שהם חשים בשל מות האדם שלא הכירו, ושלא חי בליברפול עשרות שנים. שתי דקות דומייה לזכרו של ביגלי הוכרזו בעיר, אבל גילויי הרגש לא התקבלו על דעת כולם, ומאמר מערכת בעניין הופיע במגזין “הספקטייטור”. “התגובה הקיצונית להירצחו של מר ביגלי”, נכתב בו, “ניזונה מהעובדה שהוא היה ליברפולי. ליברפול היא עיר נאה עם תחושת קהילתית שבטית. צירוף של חוסר מזל כלכלי – רציפי העיר ניצבו בצד הלא נכון של אנגליה כשבריטניה נכנסה למה שהוא היום האיחוד אירופאי – וחיבה מופרזת למענקי סעד יצרו מצב נפשי ייחודי ובלתי מושך בקרב ליברפולים רבים. הם רואים את עצמם בכל הזדמנות כקורבנות ומתמרמרים על מעמד הקורבן שלהם, ובאותה עת מתפלשים בו".

המילה סנטימנטליות לא הופיעה במאמר מפורשות, אבל היא חוזרת בכל פעם שיחסי ליברפול ואנגליה עולים לכותרות. בעיני שאר האנגלים, החטא הגדול ביותר של הליברפולים הוא היותם סנטימנטליים, רגשנים חסרי תקנה, שבטיים גם במחיר תמיכה בטיפוסים מפוקפקים (כמו הכדורגלן הגזען לואיס סוארז) ולכן כל כך רחוקים מהמהות האנגלית. ליברפול היא היוצא מהכלל היבבני, המעיד על האנגליות הקרירה, השקולה והאירונית, לפחות בעיני עצמה. הטינה כלפי הליברפולים נובעת מהיותם כל כך שונים, גם אם הם לא מתקרבים לסנטימנטליות הממארת הישראלית.

סנטימנטליות היא סביבה בעייתית. היא קוטלת חשיבה עצמאית, ביקורתיות, סרקזם או אירוניה, היא מטפחת שבטיות, קורבנות ותחושת מגיע לי כי ככה אני מרגיש. לטענת הפסיכולוג תאודור דלרימפל, הרגשנות הולכת ומרעילה את החיים בבריטניה, מטפחת דור מפונק ואף תורמת לפשע. ועדיין, הטון הבריטי האופייני הוא ספקני יחסית, מרוחק דיו, ביקורתי ומצחיק. לסנטימנטליות מוקצים גטאות כמו הצהובונים, מותה של נסיכה אטרקטיבית בתאונת דרכים או אופרות סבון נצחיות. המיינסטרים הוא עדיין אזור שבו מותר להביע רגשות באופן מאופק בלבד. קיים מנעד שלם, שבקצה אחד שלו עומדת אנגליה של פעם, האימפריאלית עם השפה העליונה הנוקשה, ואחריה אנגליה המודרנית, שבמרכזה ארצות הברית, וקרוב לקצה הנסבל שלה ישראל (והרחק מאחוריה טורקיה, על שירי הדיכאון שלה והיכולת להיעלב מכל מערבי שלא נופל בקסמיה). (שאול אדר)

"דוקטור הו"

הלוואי שהיה אפשר ליצור משהו דומה ל”דוקטור הו” גם ברפובליקה הקטנה והמצ’וקמקת שלנו. אבל סדרת המד”ב האגדית היא מוצר בריטי מובהק מדי. השורשים שלה נטועים עמוק בתרבות ההיא, עד כדי כך שאפילו הרימייק הקולנועי שלה מופק באנגליה ושומר על רוב השחקנים מהסדרה. הדוקטור היה ונשאר ליימי טהור. הסיבה הראשונה לכך היא אורך הנשימה: כבר כמעט 50 שנה שאדון הזמן והמלוות המתחלפות שלו יוצאים להרפתקאות בחסות הטלוויזיה הממלכתית. איפה באקלים התרבותי הנוירוטי שלנו יש כזה פנאי לפתח דמות, לבנות מיתולוגיה? במדינה שהמסורת התרבותית העקבית היחידה שלה היא רצח אב, תוכנית טלוויזיה כזו היא חזון דמיוני.

אבל יש גם סיבה עמוקה יותר לכך שלא יהיה הו ישראלי. בגרסה המקורית שלה היתה “דוקטור הו” סדרת ילדים חביבה, שהמסע בזמן שלה היה תירוץ קלוש ללמד זאטוטים היסטוריה. הרעיון הזה כמובן פטריוטי בבסיסו, אבל מטבע הדברים כל שיעור בהיסטוריה הבריטית הוא גם עקוב מדם ומפוקפק מוסרית. ב־2005, כש־BBC הזמינו גרסה חדשה לתוכנית, המפיק ראסל טי דיוויס החדיר למסורת הקאמפית תכנים בוגרים ומורכבים יותר. ההחלטה האסטרטגית הראשונה שלו היתה להפוך את ד"ר הו לפציפיסט. הגרסה הזו היא לפיכך סיפורם של חייזר עם מבטא בריטי ובת לווייתו, המטיילים במעלה ובמורד ההיסטוריה רצופת הקרבות של הממלכה, ומביטים בה בעיניים אנטי מלחמתיות. ההיטמעות המיידית של הד"ר הפציפיסט בקאנון הבריטי מעידה על הבגרות האדירה של התרבות האנגלית, שהצליחה להותיר את הקולוניאליזם מאחור ומסוגלת כעת לזנוח גם את תאוות הדם והנקם. עוד יש ב”דוקטור הו” מידה רבה של פטריוטיזם; הבשורה היא שהוא לא בא על חשבון הפציפיזם – וזו, למרבה הצער, בשורה שישראל עוד לא בשלה לקבל. (עפר סקר)

» בלונדון טלוויזיה מצוינת: הסדרות הבריטיות שאסור להחמיץ

שעת תה

תה מנחה הוא המנהג הכי חינני של האימפריה הבריטית. בניגוד למקובל לחשוב, לא מדובר רק בתה, אלא בארוחה קלה שהוגשה בעבר בחמש, וכיום מתקיימת בארבע. מוגשים בה תה חלש עם חלב וסוכר, לצד מאפה בשם סקונס ועוגות ספוג מסוג ויקטוריה, לזכר המלכה עם המיניות המודחקת והפרצוף הספוגי. מי שפיספס מדלג לתה ערבית - ארוחת ערב מוקדמת, שכוללת בשרים קרים ונהוגה באזורים כפריים. המנהג התפשט ברחבי האימפריה וקיים עד היום בגרסאות שונות גם בניו זילנד ובהונג קונג (שם היא כוללת נודלס ועוף מטוגן). בישראל היו כמה יקים שסעדו “ארוחת ארבע”, כלומר קפה בחלב אחרי השלאף שטונדה. הימים האלה חלפו, וחבל. (נטע הלפרין)

» טקסי התה הטובים בלונדון

להקות בנים/ות לא מביכות

אחד מרגעי הדרמה הגדולים בעונת ה־VIP של האח הגדול חל כשדודי מליץ הטיח באמיר פיי גוטמן שהוא משתתף בסדרה רק כדי להפיח חיים בקריירה המדשדשת שלו. והאשמה, חברים, אינה מוטלת על אפ”ג, אלא עלינו, כחברה. נכון, היי פייב היתה להקת הבנים הראשונה (והיחידה) שהצליחה פה, ולזכותם רשומה לפחות קלאסיקת פופ נצחית אחת, אבל מה היה לנו מאז? חמסה? עדן? 4U? אפילו גיא אריאלי מעדיף לשכוח את הימים ההם. כדי להפיח חיים בתרבות הפופ שלנו עלינו לאמץ את הנוהג הבריטי. שם, לאן שלא תירק יש לפחות שלוש להקות שמתקוטטות על המקום הראשון במצעדים. כרגע אלה The Wanted, JLS ו־One Direction. על המורשת הבריטית אין מה להכביר מילים – מספייס גירלז וטייק דאת דרך בויזון ופייב ועד סטפס וסוליד הרמוני. קדימה, ללדין דורשת קאמבק. או יורשת. (גיא ארליך)

האיסט אנד

באופן מסורתי מזרח לונדון היה אזור נטוש של שכונות עוני ומעמד הפועלים, ובו רובעי המהגרים, הזנות והפשיעה של הבירה הבריטית. ברם, העשור האחרון ראה אותו נהפך למקום הכי נכון להיות בו. מתישהו בתחילת שנות האלפיים החלו אמנים, סטודנטים לאמנות וסתם היפסטרים להשתקע בשכונות שונות באיסט אנד, כשהזרקור עובר ממוקד אחד (שורדיץ’) למוקד אחר (הקני). היום, הקטע של מזרח לונדון כבר ידוע, וניתן לו פירוש נדל”ני: חנויות יוקרה נפתחו באזור השוק של ספיטלפילד, וסניפים של אורבן אאוטפיטרס בשורדיץ’ היי סטריט.

» מזרח לונדון: שופינג מתחת לפסי הרכבת

היום, פוסט “האורגיה הגדולה” של מזרח העיר, האזור כולו הפך למקום שיקר מדי לחיות בו. להגיד שאתה גר באיסט אנד זו כבר לא חוכמה גדולה, אלא אם מצאת דירה בשכונה הכי מוזנחת, רגע לפני שתהפוך לטרנד לוהט. מה המקבילה התל אביבית? אין ממש. אם בשנות ה־90 חשבנו שפלורנטין או שפירא יהפכו למעוזים קוליים, בעשור החולף העיר התפכחה מהאשליה. דרום תל אביב מעולם לא הפך אזור שוקק שאמנים חשובים עוברים לגור בו. הניסיון של גל אוחובסקי ואיתן פוקס (יפה ככל שיהיה) לצייר אותו כאיסט אנד ים תיכוני בסדרה “פלורנטין” נשאר בגדר פנטזיה טלוויזיונית יותר מעובדה אורבנית של ממש.

אפשר תמיד להאשים את העירייה, אבל הסיבה האמיתית נעוצה בסצנה התל אביבית. יותר משצריך לייבא את הרעיון של מזרח לונדון לתל אביב, צריך לייבא את תושביה. היפסטרים תל אביבים אולי קוראים את אתרי המוזיקה הנכונים, אבל שאר התפיסות שלהם עודן מיושנות ומנותקות. אין טעם ללעוג להם. הלונדונים חיים בבירת הטרנדים העולמית, וחבריהם התל אביבים במזרח התיכון, מוקפים בשמרנות נבערת מדעת, מיליטריזם וקנאות דתית־לאומנית הרחוקה כל כך מהדמוקרטיה הפלורליסטית של הממלכה הבריטית. והאמנים התל אביבים? הם מצליחים ועשירים מדי בשביל לגור בשכנות לפליטים מאריתריאה. (איתמר הנדלמן סמית)

» מזרח לונדון: היפסטרים, שופינג ולינה זולה

הביאו את התושבים. שכונת אנג'ל בלונדון (צילום: איריס זכי)וגם:

מונרכיה - אז זה יקר. גם תקציב הביטחון יקר, והכובעים שהם עושים ממנו הרבה פחות מוצלחים.

מופע האיחוד של מונטי פייטון - מספיק שזה יהיה מצחיק כמו הלוויה של צ’פמן.

בנות מכוערות הן קוליות.

דרמות תקופתיות - יש להם יותר ספרים טובים להישען עליהם, אבל זה לא באמת תירוץ.מבטא בריטי - כי הוא המבטא היחיד שלא מביך להסתובב איתו.

בית ספר אליוט  - הרימון של לונדון, רק עם ג’יימי XX בתפקיד קרן פלס.

מכונת כשרונות. בית הספר אליוט

שחקנים זרים ששווים את הכסף - ואם אפשר, שלא מתחלפים כל שנה

שגרת מכות בפאבים - הר סיני לא נחשב.

מאמני כדורגל שאפשר להקשיב להם - יותר סר בובי רובסון, פחות דרור קשטן.

פאב בלי מוזיקה - כי פאב אנגלי הוא לא רק רעש, דחיסות ואנשים שפוכים מאלכוהול לצלילי ג’וי דוויז’ן.

צ’יפס עם חומץ - את הקטשופ והמיונז תשאירו למקדונלדס.

*#