בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצאנו לדרך: השבוע הראשון על שביל ההימלאיה הקשה בעולם

הנוף שעוצר את הנשימה, כמו גם הגובה, התרמיל שכבד על הכתפיים והמזון הדל. תחושת ההיי המטורפת ונפילה החדה אחר כך. ההליכה בשביל ההימלאיה יצאה לדרך

5תגובות
ההימאליה
Getty Images IL

אחרי 15 שעות נסיעה באוטובוס ושמונה שעות נוספות בבהן החלפנו שני ג'יפים הגענו סוף סוף לטאפלג'ונג. מכאן התחלנו לטפס. אם הטיפוס היה נורמלי, כלומר מלמטה למעלה זה היה בסדר גמור, אבל כאן מדובר בלמעלה ולמטה ולמעלה ולמטה. טיפסת 1,800 מטרים אבל עלית בסך הכל 800 מטר בגובה. במילים אחרות, Welcome to Nepal.

לרוב אני מטייל לבד או לפחות יוצא לשביל לבד. בשבילים בארצות הברית או באוסטרליה מטיילים בין עשרות למאות כל שנה, וכשיוצאים לשביל ארוך לרוב מומלץ לצאת בלי תלות באף אחד. חלק מהיופי הוא העצמאות המוחלטת לעשות מה שרוצים, איך שרוצים ומתי שרוצים. כשמוצאים מטייל או קבוצת מטיילים באותו הראש ואותו הקצב, יכול להיות ממש טוב להתחבר ולטייל ביחד, אבל גם לדעת להיפרד בלי רגשות אשם או מחוייבות.

לטיול הזה, לעומת זאת, יצאתי עם חבר. ענבר או רוקי (השם שניתן לו בשביל), בחור ישראלי וחבר טוב שפגשתי במקרה בשביל האחרון שלי בארצות הברית ה-CDT. טיילנו ביחד בקולורדו ועברנו את השבועיים הכי קשים על השביל ברכס סן חואן, שרשרת הרים גבוהה, מושלגת וקשה, אבל גם אחד המקומות היפים ביותר שטיילתי בהם. השיחה הייתה טובה, האווירה נוחה והאמת היא שלשביל הייתי יוצא גם לבד, אבל אני מאוד שמח שלא הייתי צריך.

מטיילים על גשר עץ מאולתר בהימאליה
Getty Images IL

זמן קצר אחרי שנפגשנו הזכרתי את שביל ההימלאיה ואמרתי שאני עדיין מחפש שותף. דיברנו על זה וניסיתי לשכנע. אחרי שבועיים כל אחד המשיך לדרכו, כשהסיכום היה שנדבר בחורף ונראה מה המצב אז. אם להיות כנים, לא חשבתי שהוא יגיע, אבל הפתיע והרשים הבחור והנה אנחנו בתוך בקתת עץ עם שלג בחוץ ומחכים ליציאה לדרך.

אחרי ארבעה ימים שהעפלנו למעלה בשיפועים משוגעים לצד גבעות והרים ירוקים, סוף סוף מרגישים שהגענו להימלאיה. פסגות ענק מושלגות ומשוננות בכל כיוון אליו מביטים. איזה יופי. ואז, ברגע שעלינו באופן רשמי על שביל ההימלאיה הגדול (GHT) החל לרדת שלג, לא משהו רציני, אלא רק טפטוף סמלי כדי להזכיר איפה אני ולאן אני הולך. חיוך מתפשט על פנינו. איזה חיים מדהימים.

כל יום הטיפוס הגביה ובהתאם האוויר הלך והתקרר. השביל מתחיל עם הרבה מאוד כפרים בדרך. הרבה אנשים, הרבה חברה, נמסטה כל היום. לא השביל המבודד שחשבתי שאני יוצא אליו. אט אט, בעלייה לקנצ'נג'נגה (ההר השלישי בגובהו בעולם) הנוף נפתח, הכפרים מתמעטים וכך גם האנשים. בלונהק (4,700 מטר) כבר נותרנו רק עם תנזינג שרפה שמפעיל בית אירוח (Tea house) ואף אחד אחר.

רכסי ההימאליה
יובל ילין

בינתיים אנחנו ניזונים מ-"דאל באט" כמעט כל יום. זהו המאכל הנפאלי המסורתי והנפוץ ביותר, שמורכב מאורז ועדשים ואם יש מזל, גם מעוד כמה ירקות שגדלים בסביבה.

לעומת המזון, הלינה היתה קצת יותר מגווונת. ישנו בשטח, בבתי אירוח ואצל זוג נפאלים שיכורים אחרי שקיבלו אותנו לארוחת ערב והציעו שינה במרפסת. עברנו בכפרי לומבו, במדרונות ובכפרי השרפות המפורסמים בהרים הגבוהים. פה אפשר לגדל רק תפוחי אדמה וכמובן בעלי חיים לבשר, ביצים וחלב. לכל בית כמעט יקים מקושטים בסרטים (איתם גם חורשים את השדות).

רק התחלנו וכבר רצות בראש המחשבות והרעיונות איך להקל ולייעל את ההליכה: אם נוריד לוח סולארי אחד זה יספיק לשנינו? או האם לאכול מהר מהר את האוכל שהבאנו כדי שיהיה יותר קל בגב ואחר כך להסתמך על קנייה בכפרים בהם נעבור? טוב נו, נגזור את המפות ונשאיר רק את החלקים ההכרחיים.

ילדים בכפר בהימאליה
יובל ילין

והנה הצצה ליומן שבין לבין אני מספיק לכתוב:

28.3 אתמול, אחרי שהגענו לכפר מוקדם, החלטנו להוריד את התיקים ולצאת לטיפוס התאקלמות של 500 מטר במעלה הקרחון ובירידה חזרה לכפר. כאן סוף סוף תקף אותי ה"היי", אותה תחושת אופוריה שמקבלים כשנמצאים בטבע במיקום הנכון ובזמן הנכון. אותה הרגשת חיבור עמוק וכמעט שלמות שמושכת אותי שוב ושוב אל היעד והשביל הבא.

31.3 והופ, מחלה. שפעת קטנה. התקררות, התייבשות, קלקול קיבה, מחלת גבהים, אולי משהו מאלה, אולי משהו אחר ואולי שילוב מנצח. מאיגרא רמא, שנאמר. אני רואה את עצמי כמטייל חזק, הייתי אומר אפילו חזק מאוד, אבל הימים האחרונים היו קשים. אחרי הטיפוס הגיעה ירידה ארוכה, איטית ומתסכלת.  

קנצ'נג'נגה
Martin Malmsten

1.4 היום יצאנו בבוקר לטיפוס של 1,200 מטר. קמנו מוקדם, התארגנו ויצאנו. כל עלייה קטנה הייתה אתגר אמיתי לתפוס את הנשימה, להפסיק להשתעל ולדחוף עוד. אחרי שלוש שעות שבהן כמעט ולא התקדמתי, השלג התחיל להתחזק ורוקי שחיכה לי אמר וצדק "יאללה יורדים". חזרנו לגונסה. אני ממש לא אוהל להיות המעכב בסיפור. זה שמחכים לו, אבל גם זה קורה וכמו שטונה אמר "גם זה יעבור". ננוח היום ואולי מחר נצא, כשהכוח יחזור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו