בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שביל ההימלאיה הגדול: כשסופת שלגים תוקפת אותך לפתע

המסע ב"שביל ההימלאיה הגדול" נמשך ומוכיח לנו שוב שאין מקום ליהירות על ההר

13תגובות
רכס ההימלאיה
יובל ילין

הגענו לגונסה אחרי ימים קשים של עלייה וירידה מהקנצ'נג'נגה בייס קאמפ. יצאנו מוקדם בבוקר לטיפוס שהסתכם כניסיון כושל לעבור את מעבר ההרים ננגו-לה. התייאשנו וחזרנו לגונסה, ואני חשבתי שלהגיע אליה היה החלק קשה.

בבוקר הבא קמנו מוקדם, וכרגיל התחלנו לארוז את התיקים לקראת היום שמחכה לנו. רגע לפני, כשכבר הכל היה מוכן, הגוף אותת לי: "לא היום". אין מנוס, צריך לקחת יום 0. יום 0, כשמו כן הוא - יום בו הולכים אפס קילומטרים, או בקיצור יום מנוחה. בבית ההארחה בו ישנו פגשנו זוג ישראלים. השניים הגיעו לטייל כמה שבועות באזור הקנצ'נג'נגה, אבל בגלל בעיות אישיות היו צריכים לחזור לקטמנדו יום אחרי. אז גם החברה נעלמה לנו. הסתובבנו קצת בכפר, אכלנו וראינו את הסדרה "מראה שחורה" שהורדתי לטלפון, ואפילו התקלחתי סוף סוף עם מים חמים באחד הבתים בכפר.

כבר שלושה לילות שאנחנו בגונסה, והרבה יותר מדי זמן באזור הקנצ'נג'נגה. באנו לטייל "שביל ארוך", לגמוע מרחקים ולא להיתקע באותו המקום. כל ניסיונות ההליכה הכושלים אל ההר והמחלה שלי, הם שמונעים מאיתנו להמשיך הלאה. אנחנו חייבים לעבור כבר את מעבר ההרים ולהגיע אל הרכס הבא. להרגיש שאנחנו מתקדמים, חייבים כבר להמשיך.

ב-White Yak סיפרו לנו שאפשר לחזור לגייבלה בבוקר ולעבור לצד השני של הרכס ביום שאחרי. עוד אמרו לנו שהדרך קלה יותר ונוחה למעבר. וזה מה שעשינו. החלטנו לעבור את גייבלה ולהמשיך לטפס באותו היום. מגייבלה המשכנו אל היער והשביל נעלם לנו מתחת לרגליים. שעתיים של ניסיונות למצוא את הדרך וגשם שהתחיל לרדת לא עשו את החיים קלים, אבל מצאנו. יש. אפשר להמשיך לטפס. וטיפסנו וטיפסנו וטיפסנו. הגשם הפסיק והתחיל מחדש וטיפסנו, השלג התחיל והפסיק וטיפסנו. רק להגיע לאיזו נקודה שטוחה שנוכל להקים עליה אוהל. בשבע בערב הגענו למעבר ההרים. כבר היה חשוך והאדמה מכוסה ב-40 ס''מ שלג, אבל לפחות הגענו.

בגובה 4,100 מטר שיטחתי את השלג לרצפה ישרה והקמתי את האוהל עליו. היה קר, אבל שק שינה טוב, יריעת ניילון שמפרידה ביני לבין השלג ותה חם (בשבילו היינו חייבים להמיס שלג כמובן) והחיים יפים. קמנו בבוקר לשמיים כחולים, שמש מחממת ונוף עוצר נשימה והתחלנו לרדת עם המחשבה שעד עכשיו היה לא פשוט. עשרות שבילים מסתעפים מתנתקים ומתחברים, אבל כל עוד הכיוון הוא למטה - אין דאגות. בערב,הגענו לאולנצ'ון גולה. כפר טיבטי בודהיסטי בנפאל, שם התארחנו אצל דידי (אחות גדולה בנפאלית, הדרך בה פונים לאשה מבוגרת ממך) בבית, אכלנו דאל באט נפלא והוזמנו לחתונה מקומית. ראינו את זקני השבט (ואת שיכור הכפר) רוקדים ושרים שירים טיבטיים לכבוד החתונה. אני הצטרפתי בנגינה ושירה ביוקלילי, מה שלא נעלם מעייני הבחורות המקומיות (וגם כל שאר אנשי הכפר שהתלהבו ביותר).

טיול בשביל ההימלאיה הגדול
יובל ילין

ולפעמים החגיגה נגמרת. בבוקר כבר יצאנו לכיוון לומבה-סומבה, הפאס (מעבר הרים) הבא. עוד לפני שהספקנו לצאת מהכפר עצרו אותנו פקחים מקומיים. הם שאלו לאן פנינו מועדות ואמרו שאנחנו חייבים מדריך כדי להמשיך בדרך. אחרי בירורים נרחבים בקטמנדו ידענו בדיוק איפה צריך מדריך לפי החוק ואיפה לא. אחרי התעקשות ועיכוב של שעה שחררו אותנו להמשיך בדרך.

הטיפוס היה קשה. מאוד. לאט לאט נהיה קשה עוד יותר.

עוד בתחילתו פגשנו בקבוצה מגרמניה עם צוות של שישה נפאלים, שניסו לעבור את הלומבה-סומבה. הם נתקעו והסתובבו חזרה אחורה. "מה הם יודעים, אנחנו יותר רציניים מהם", תהינו בקול. טיפסנו 1,500 מטרים בנוהל הרגיל של טיפוס בגשם שהופך לברד ואז לשלג, ככה ככל שהיום נמשך והגובה עולה.

בתחנה שב-4,500 מטר גובה, שוב שינה בשלג ולילה קשה מאוד. החלק קשה לא פחות הוא לקום מוקדם במיוחד, כדי לעבור את הפאס לפני שהמזג אוויר ישתנה לרעה. למרות שדיברנו על זה, לא הצלחנו לצאת לפני שמונה בבוקר אל השביל. לא שהיה כל כך שביל לצאת אליו. הסתכלנו על המפה ועל השטח, בניסיון למצוא סימן או רמז לשביל שאולי נמצא פה איפשהו ונקבר עמוק מתחת לשלג. הבנו את הכיוון הכללי והתחלנו ללכת. מצאנו רוג'ומים (מערומי אבנים שנועדו לסמן את הדרך, או נקודות ציון בשטח) ולרוב הם עזרו לכוון אותנו לדרך הנכונה, אבל לפעמים הם גם הצליחו לבלבל אותנו עוד יותר.

יובל ילין
יובל ילין

ידענו שהכיוון הכללי צריך להיות למעלה ומערבה. בחרנו לעלות בנחל מכוסה שלג שהיה תלול מאוד, אבל נראה כאפשרות הטובה ביותר שלנו. במחשבה שנייה אולי זה לא היה כל כך חכם. השלג היה עמוק והמעלה תלול. ככל שעלינו השלג הפך עמוק יותר והנחל תלול יותר. בכל צעד שוקעים עד הברך, במקרה הטוב, אבל בדרך כלל על התחת או המותניים. בשלב הזה התקדמות על שתי רגליים כבר לא הייתה אפשרית, אז הוספנו גם ידיים, מרפקים וברכיים ואחרי שעה (או שהיו אלה שעתיים) סיימנו את אחת העליות הקשות בחיינו, והיום רק התחיל.

עלינו ועלינו, השמיים הכחולים הפכו לבנים וענן לבן הקיף אותנו. לבן בדיוק כמו הצבע של השלג שמתחתינו וההרים שמסביבנו. White out אמיתי. לבן מבלבל שאי אפשר להבין בו מה הזווית של הארץ ואיפה היא נגמרת ומתחילים השמיים. טיפסנו באותו היום 600 מטרים שהיו קשים הרבה יותר מ-1,500 המטרים שעברנו ביום הקודם. עם כמה טעויות ותיקונים שנדמו כמו נצח הגענו ללומבה-סומבה, שנמצאת בגובה 5,150 מטר. בדיוק ברגע שעמדנו על המעבר וידענו שגמרנו עם העלייה התחיל השלג. לא שלג קליל אלא סופת שלגים אמיתית. מצד אחד, מזל גדול שהסופה לא התחילה קודם, בזמן הטיפוס הארוך. מצד שני, משום מה לא היתה שום תחושה של נחמה באוויר. עכשיו צריך למצוא את הדרך למטה, לצאת מהפסגות החשופות ומקו השלג.

הגענו אל ראש הרכס. מפלסים דרך בכל צעד בשלג העמוק, עם הרוח המצליפה והקור הקשוח והמפחיד בחיי. לרגעים באמת פחדתי שאולי אאבד אצבע או יותר, בעיקר כשלא מצאנו את הדרך למטה. לשנינו עברה בראש המחשבה אולי להרים כאן אוהל, להתכסות בשק שינה, לקקוות שיהיה טוב ושהסופה תחלוף. מי יודע כמה שעות או ימים זה יכול לקחת. למזלי לא שיתפנו אחד את השני במחשבות האלו, אלא רק בדיעבד. עמדנו על הרכס, יודעים שהעמק מתחתינו אבל לא מזהים אותו בתוך כל הלבן הזה. אי אפשר לראות באיזו זווית הירידה ובצעדים הראשונים למטה גילינו שאנחנו כמעט מתגלגלים ישירות למטה והיינו חייבים לטפס בחזרה. משימה מייאשת. בלי לראות לאן הולכים, אבל גם בלי אפשרות לעצור לנוח אפילו לא לרגע, כדי שהגוף לא יתקרר.

פתאום, משב רוח הרים את הענן לרגע וחשף את הנוף. הלכנו מהר בכיוון שהוסתר מאיתנו כמה שניות לאחר מכן, אבל זה הספיק. זיהינו נקודת ירידה נוחה יחסית ולא הסתכלנו אחורה. כמעט רצנו, כמה שאפשר לרוץ בתוך חצי מטר שלג. השלג העמוק שרט ושרף את העור ברגליים החשופות כל הדרך למטה. מזל שיום קודם לכן ויתרנו על המחשבה שרגלינו ונעלי הריצה שלנו תישארנה יבשות. וכן, אני מטייל עם נעלי ריצת שטח ולא עם נעלי טיולים כבדות. אין ספק שזה לא נעים בשלג, אבל שווה את הסבל הזמני לטובת הנוחות והמשקל הקל במשך כל הטיול.

רכס ההימלאיה
יובל ילין

ירדנו נמוך מספיק כדי לצאת מקו הרוח, ואחריו מהענן ומהשלג שיורד וגם מהשלג העמוק על האדמה. גמענו כמעט בריצה 1,600 מטרים עד לכפר הבא. לטודאם הגענו בחושך, כשבראש אנחנו חושבים: רק להגיע. אנחנו ספוגים מהגשם ומהשלג, מותשים מהיומיים האחרונים. רק להגיע. אבל אנחנו מלאים בתחושת סיפוק גדולה. שמחים להיות איפה שאנחנו ולעשות את מה שאנחנו עושים.

התחלנו לדפוק על דלתות הכפר ולשאול בנפאלית קלוקלת אם ואיפה אפשר לאכול ולישון. הסבתא בבית הראשון לא דיברה ובבית השני לא פתחו לנו בכלל את הדלת. בשלישי כיוונו אותנו לאיזה בית בהמשך הכפר ובו התמזל מזלנו והוזמנו פנימה לשבת ולהתחמם ליד המדורה שבערה באמצע החדר.

הדאל באט לא היה הטוב שאכלנו במסע הזה, אבל למי אכפת. כששאלנו איפה אנחנו יכולים לישון, הדידי הראתה לנו את החדר הקטן בקצה הבית. היה משהו מוזר בחדר החשוך הזה. הריח. ריח של ביסלי גריל באמצע ההימלאיה או שאני הוזה? כשהארנו עם פנס את החדר הבנו את מקור הריח. היה זה אותו החדר שימש לייבוש בשר היאק ששחטו לא מזמן. צלעות משתלשלות מהתקרה וחלקי בשר, עור ועצמות ממלאים כל מטר בחדר ולצד המסדרון הצר שהיא סידרה לנו.

נרדם ומתעורר. כותב עכשיו מתוך חדר ייבוש של בשר יאק באחד הכפרים העניים ביותר שראיתי עד היום, עם ארוחה חמה בתוכי וגג מעלי והחיים יפים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו