בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שביל ההימלאיה הגדול: הסוף

החלק האחרון במסלול היה אולי נטול שיאים, אבל כלל בתוכו הרבה מהיופי, הפשטות והמראות המרהיבים של ההימלאיה. זמן לסיכומים

2תגובות
הימלאיה
יובל ילין

אני עולה לטיסה במטוס קטנטן. טס בגובה ההרים שעליהם טיפסתי עד לא מזמן, חמישה נוסעים, טייס ודיילת.

רינג'ין לאמה העיר איתי בבוקר בלחץ: "יאללה, יאללה! תתארגן. המטוס נחת, עוד מעט הוא ימריא שוב". אני אורז מהר את התיק. לוקח זוג כפכפים שרינג'ין נתן לי ומשאיר את הנעליים מאחור.

לטוס מעל ההימלאיה
יובל ילין
שביל ההימלאיה
יובל ילין

הן עברו כמעט 1,500 ק"מ של הליכה קשה ובשתיהן נוצרו חורים בכל מקום אפשרי, אפילו בסולייה. בימים האחרונים הייתי כבר צריך לשים שכבות מסקינטייפ כדי שהעקב לא ישפשף את האדמה. איכשהו הן החזיקו עד היום האחרון והאמת היא שבשביל נעלי ריצה שטיפסו את ההימלאיה, כל הכבוד להם.

בהליכה מהירה דרך רחובות האדמה והבוץ של סימיקוט, אני משתרך אחרי רינג'ין אל שדה התעופה הזעיר. קונה כרטיס. "איך קוראים לך? טוב לא חשוב, הנה כרטיס. איפה הכסף? מהר, רוץ למטוס לפני שהוא ממריא". ממש כמו לקנות כרטיס לאוטובוס. ועכשיו לקטמנדו.

80 יום הייתי על השביל (שלא כוללים את הזמן בקטמנדו), 71 ימי הליכה, 63 ימים מנקודת ההתחלה של השביל בבייס קאמפ של הקנצ'נג'נגה עד נקודת הסיום בהילסה Hilsa. אתמול היה האחרון. מהילסה בחזרה לסימיקוט לשדה התעופה ומשם לקטמנדו.

שביל ההימלאיה, החלק המדברי
יובל ילין
שביל רכס ההימלאיה
יובל ילין

התכנון לקטע היה יומיים של הליכה, אבל הסתכלתי על המפה ועל מספר הימים ונראה שלסיים את המסלול ב-80 יהיה מספר עגול ויפה.

אז יצאתי מוקדם (מוקדם בשבילי) בשעה 7:30 והחלטתי ללכת את 54 הקילומטרים האחרונים באותו היום. המסלול היה ברובו ירידה נוחה עם לא הרבה יותר מ-1,500 מטר עלייה בסך הכל, אז יאללה בלגן.

ההימלאיה
יובל ילין
יובל ילין וג'וני מטיילים ברכס ההימלאיה
יובל ילין

לבסוף, היה יום קשה וארוך וכשעה אחרי השקיעה באזור 21:00 הגעתי לבית המלון של רינג'ין לאמה. חייבים להודות שהדרך להילסה באמת הייתה יפה. לא שהיה שם איזה שיא מטורף, אלא סיום סמלי שכלל בתוכו הרבה מהיופי, הפשטות והמראות המדהימים שחוויתי בשלושת החודשים האחרונים: הרבה עננים ורוח שדחפה לי את השיער לעיניים (אבל בלי גשם), כפרים מבודדים ומרוחקים, דאל-באט, תה טיבטי מלוח, חמורים סוחבים סחורות, ילדים מבקשים שוקולדים, ומבוגרים שואלים בנפאלית או מנסים לשאול באנגלית מאיפה אני בא ולאן אני הולך. יערות ונחלים, גבעות נפאליות (שהיו נחשבים להרים גבוהים בכל מקום אחר) והרי ההימלאיה (ענקיים ואמיתיים) ואפילו קצת מדבר לקראת הסוף.

ועכשיו זה נגמר.

אנאפורנה בהימלאיה
יובל ילין

חצינו ברגל ממזרח נפאל למערב, בלי תמיכה חיצונית, בלי עזרת סבלים, או מדריכים (בקטעים שלא מחויבים בכך), בהליכה מתמדת. כמעט. טוב נו, אתוודה ואל תגלו, בחזרה מקטמנדו, החלטתי לדלג על שמונה קילומטרים, במקום ללכת אותם הלוך חזור. כן, אני יודע, אני רמאי. איזה בושות.

כך עברנו מה שנראה על המפה בין 2,200 ל-2,500 קילומטרים של הליכה. לא כדי להשתחצן, אלא רק כדי לספר או לתאר את החוויה שלי ולהעביר את המסע המדהים שעברתי בחודשים האחרונים.

שביל ההימלאיה
יובל ילין

עכשיו אני יושב במטוס בדרך לקטמנדו ומנסה לסכם את המסע המדהים הזה ולנסות להבין מה הוא עשה, ואמר לי ועלי ומה הלאה. אבל איך מסכמים תקופה כזאת? חלק מהיופי והקסם של מסע כל כך ארוך ונרחב הוא שאני לא מרגיש שיצאתי לטייל. לא לקחתי פסק זמן מהחיים ויצאתי להשלים משימה שאחריה אשוב אל חיי הרגילים. מבחינתי, כשאני יוצא לשביל הוא הופך לדרך חיים, צורת מחשבה ותפיסת עולם שמתרחבת כדי להכיל את כל העולם שמסביב ומצטמצמת לאדמה שמתחת לרגליים ולנוף שבטווח הראייה. אל הצעד הנוכחי, הצעד הבא וזה שאחריו. ועכשיו כשזה נגמר, אין כיוון ידוע ודרך ברורה.

מה עושים עכשיו?

חוזרים לקטמנדו. לקצת אוכל טוב ומנוחה ואחר כך נראה מה העתיד יביא.

קטמנדו, היום שאחרי

ראיתי שני חבר'ה לבנים ברחוב ולשנייה הייתי ממש מופתע. מאז סוף האנאפורנה, כשרוקי חזר לארץ ואני התחלתי את טיול הסולו שלי במשך שלושה שבועות לא ראיתי אדם לבן אחד. היו כמה תיירים בהומלה כולם נפאלים או הודים. כבר כמעט שכחתי שיש דבר כזה אדם לבן.

ויש הרבה. חזרתי לחברה מערבית עם שווארמה ופיצה (אבל גם מומו ודאל-באט), אנגלית (אבל גם הרבה נפאלית), חנויות לציוד טיולים ומכולות (ביחד עם רוכלים מוכרים כלי נגינה מסורתיים ודאבות מוכרות פירות וירקות ברחוב).

קטמנדו היא מוטציה של המזרח והמערב, אפשר לבקר במקדשים הינדים או בודהיסטים וללכת ברחובות העניים של העיר, בין שווקים ורחובות מלוכלכים, ואפשר להישאר באזור התיירים. ללכת לבר בערב ולבית קפה מערבי בבוקר ולעשות קניות בשאר הזמן. ובית חב"ד בקטמנדו מתגלה בכלל כנקודת מפגש מדהימה לישראלים. לדעתי באמת כמעט בית, ישראל קטנה באמצע נפאל (לצערי היה סגור כשחזרתי מהשביל). לא אשקר ואגיד שקטמנדו היא העיר האהובה עלי בעולם. היא מלוכלכת, מאובקת וצפופה, מלאה מקבצי נדבות וסוחרי סמים, ולא המקום הכי פסטורלי שאפשר לדמיין, אבל יש בה את מה שצריך והיא מרכז נהדר למטיילים.

שביל ההימלאיה
יובל ילין
יובל ילין
יובל ילין

את השביל הארוך CDT בארצות הברית סיימתי עם שברי מאמץ, את ה-PCT במשקל נמוך מדי, ואפילו בסוף שביל ישראל כאבו לי הרגליים כי התעקשתי לא לקנות נעליים חדשות. את שביל ההימלאיה הגדול ה-GHT, סיימתי כמו גדול: נכון, הורדתי 18 קילו במהלך השביל אבל סיימתי אותו בריא, עם שארית אנרגיות והרגשה נהדרת של סיפוק עצום, תחושת הגשמה ונפש מרוממת.

כמה פעמים אפשר לספר לאנשים כמה הדהים אותי השביל, מה הוא היה בשבילי, כמה חופש ואושר היה לטייל אותו, איזו מדינה מרהיבה זאת נפאל ואילו אנשים מדהימים פגשתי בדרך? כמה? כמה שצריך.

השביל הזה לקח אותי יותר גבוה, דחף אותי יותר רחוק ואתגר אותי בצורה אחרת לחלוטין משציפיתי, שכמעט נגמרות לי המילים.

נפאל היא מקום קסום, מקום שלדעתי כל מטייל צריך להגיע אליו. מבחינת ארגון השבילים ותרבות המטיילים, היא מהטובות בעולם. המדינה ענייה מאוד (וכל מטייל, בעיקר אלו מטיילים במקומות הפחות מתוירים, נותנים תרומה כלכלית ומשפיעים גם אם במעט בקהילות המקומיות). אבל מעבר לכך, האנשים בנפאל והתרבות הייחודית של המקום (המשתנה מאזור לאזור גם בתוך המדינה) הם אולי החוויה הגדולה ביותר שיש לחוות. להיכנס לתוך העולם הזה, לעבור דרכו ולצאת גם עם משהו משמעותי יותר ממה שנכנסת איתו.

יש לא מעט דברים להתמודד איתם כאן. למשל בעיית הזבל הנוראית בכל המדינה. הכבישים והתחבורה הגרועים, התשתית והאוכל שעם כל הכבוד שבמרבית המקרים הוא בסדר אבל לעתים נדירות אפשר היה לקרוא לו טוב (למרות שאחרי מעל 100 דאל-באט הוא מתחיל להיות ממש טעים). מעבר לכל זה יש לנפאל את הטבע. באמת שאין עוד מקום כמו זה, ואני לא חושב שאני יכול לדמיין ארץ יפה יותר.

חמישה ימים נחתי בקטמנדו. אכלתי והחזרתי כמה קילוגרמים למשקל שלי. עכשיו אני מבקר את המשפחה הנפאלית המאמצת שלי בכפר מנגאו בו התנדבתי לפני שנה וחצי ועוד יומיים אני טס, הגיע הזמן להמשיך הלאה, למחוזות אחרים.

אחרי שלושה וחצי חודשים בנפאל, ומסע כל כך ארוך ומקיף אני מרגיש שגירדתי את קצה הקרחון, ואולי טיפה יותר, ועדיין מה שראיתי ועשיתי הם כלום לעומת מה שיש לנפאל להציע. המקומות שלא ראיתי, החוויות שלא חוויתי. ברור לי שאחזור לכאן שוב, אבל העולם גדול ואני רק התחלתי לטייל. אולי ייקח קצת זמן עד שאחזור לפה. ועד אז, לא נגיד שלום, נאמר להתראות.

המשיכו לעקוב אחרי מסלוליו של יובל ילין בעולם:

יובל ילין - דלג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו