איפה כדאי באמת לבקר בסוהו של ניו יורק - ניו יורק - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה כדאי באמת לבקר בסוהו של ניו יורק

לכתבה
GARDEL Bertrand / Hemis.fr RM /

פעם יכולתם למצוא בסוהו של ניו יורק אמנים כמו וורהול וראושנברג. היום מותגים כמו פראדה וארמני השתלטו על השכונה ומיליוני תיירים מציפים את רחובותיה. כדי להימנע מהם כדאי לבקר בנוליטה ובדרומה של סוהו שם החנויות והמסעדות יותר רעננות וקצת פחות ממוסחרות

2תגובות

אם אתם באים לביקור בניו יורק, קרוב לוודאי שתגיעו בשלב מסוים לסוהו, אחת מהשכונות הידועות והפופולאריות ביותר של מנהטן. כשתתהלכו ברחובותיה הצרים והפקוקים של סוהו, קרוב לוודאי שתתחככו במבקרים רבים שבדיוק כמוכם רוצים לראות על מה כולם מדברים. כך, מיליונים רבים של תיירים מגיעים לסוהו מדי שנה. כפועל יוצא, אפשר למצוא בשכונה כל מותג מוכר שרק עולה על דעתכם. אם תרצו, סוהו של היום הפכה להיות לקניון אחד גדול, רק בלי גג.

סוהו של היום שונה לחלוטין מסוהו של פעם שהייתה מקום שריכז אמנים, בדרך כלל מעוטי אמצעים. על השכונה השתלטו ב-20 השנים האחרונות חנויות יוקרה כמו פראדה וארמני, מסעדות פופולאריות כמו בלת'אזאר, מסעדת היוגורטים צ׳ובאני וגם החנות הראשונה שהקימה אפל, מהיפות ביותר של חברת הענק. כיום נותרו בסוהו מעט אמנים וכמעט שאין כאן עוד גלריות.

הסוהו
Ryan D. Budhu / Moment RF / Gett

ובכל זאת, על אף שסוהו כבר מאוד ממוסחרת, היא עדיין יפה וגם היום כדאי לבקר בה. אפשר ללכת לרחוב מסחרי כמו ווסט ברודווי או ללכת ברחובות הקטנים המרוצפים בלבנים. אבני הרחוב אולי לא נוחות להליכה ולרכיבה באופניים אבל יש בהן יופי ייחודי. כדאי לוותר על הקטע של ברודווי שהוא לא מאוד מלהיב, אם כי הוא מלא בחנויות שלא בטוח שתרצו להחמיצן, אם אתם בעניין של קניות. הרחובות פרינס וספרינג מומלצים בהחלט להליכה יחד עם המוני התיירים, אבל מכאן והלאה, לכו לאיבוד ברחובות הקטנים של סוהו. 

לכו למשל לחנות "קנדה גוס" שבה מוכרים מעילים חמים ביותר, ואולי תראו שם הפגנות של פעילים המתנגדים להתעללות בבעלי חיים (מהם לוקחים את הפרוות שאותה מדביקים סביב כובעי המעילים של החברה). גם החנות הראשונה שהקימה אפל מהיפות ביותר של חברת הענק, שווה ביקור. מומה, המזיאון לאמנות מודרנית, פתח כאן גם הוא חנות גדולה ששווה לבקר בה.

בעניין הרעב, המסעדה ההותיקה בלת'אזאר היא עדיין אופציה מועדפת (וכדי לראות מאיפה בראסרי בתל אביב קיבל השראה). גם דאצ׳, דוס קמינוס ומסעדת היוגורטים צ׳ובאני, שווים ביקור. אני אוהב במיוחד את המסעדה האיטלקית אוסטריה מוריני. אם בא לכם להקשיב למוזיקה חיה לכו למלון דיקסי. אני אוהב את מלון קרוסבי ומרסר לדרינק. אפשר לוותר בהחלט על מלון טראמפ סוהו. אמרנו שכמעט ואין כאן עוד גלריות, אבל מוזיאון מכבי האש עדיין קיים וכדאי להציץ בו.

בכל זאת, אם אתם מגיעים לסוהו ומנסים משהו קצת שונה ולהימנע מאווירת הקניון, זה עדיין אפשרי. יש כמה איים בסוהו ששווים ביקור: לכו למשל לדרומה של סוהו בין הרחובות ברום וקאנאל. יש כאן כמה וכמה רחובות חביבים עם חנויות מקוריות. הרבה יותר מחוספס כאן ובהחלט מלא אווירה. תוכלו ללכת גם לנוליטה במזרחה של סוהו לרחובות מוט אליזבת ומקדוגל. גם כאן יש מסעדות וחנויות שאינן חנויות רשת. לא בטוח שכדאי להתמהמה. ספק אם האיים הללו יישמרו לאורך זמן. 

בניינים צבעוניים בסוהו
Jose Antonio Sanchez / Shutterst

בנוליטה יש כיום ריכוז של מסעדות בבעלות ישראלית. ב"טעים" של עינת אדמוני יגישו לכם פלאפל טעים, "דז" של עדן גריספן, מנחת תכניות אוכל בטלוויזיה הקנדית, עושה אוכל בהשראה ישראלית שאמור להצטלם טוב לאינסטגרם ואפשר למצוא בו למשל חומוס סלק בצבע אדום. יש מקום קטנטן וחביב שנקרא "לייטהאוס" של האחים אסף ונעמה תמיר ויש שתי מסעדות חדשות בהשראה ישראלית "שושו" של שמעון ממן ו-19 קליבלנד.

 

בניינים בסוהו
Ryan DeBerardinis / Shutterstock

האמן הישראלי זיגי בן חיים (72), מוותיקי האמנים בסוהו, הגיע לכאן עם רעייתו ציפי באמצע שנות ה-70. הם ממשיכים להתגורר בלופט-סטודיו שלהם גם היום. הם מכירים את סוהו היטב ויש להם ראייה היסטורית מעניינת. ובהחלט יש לסוהו סיפור מעניין. "סוהו", אומר בן חיים, "הייתה הפעם הראשונה שעשו ניסיון להביא אמנים כדי לשנות ולהחיות אזור תעשייתי שוקע. משראו כי טוב, אחרי סוהו זה קרה בצ'לסי, באיסט וילג', טרייבקה. זה עבר אחר כך לברוקלין, לוויליאמסבורג ולבושוויק. היום קוראים לזה ג'נטריפיקציה".

בן חיים חי בשכונה בימים שסוהו הייתה מעין המערב הפרוע. "אנשים פחדו להגיע לכאן בגלל פשיעה, למרות שדווקא היה כאן בטוח. לאמנים לא היה סנט על הנשמה. אלה היו ימים שאיש האחזקה של הבניין ביקש ממך עשרה דולר כדי לחבר אותך לרשת החשמל באופן לא חוקי. אנשים התחברו לרשת הטלפונים באופן פיראטי וחייגו לאן שרק בא להם. נוצרו כאן חיים תוססים של האמנים, ביניהם וורהול וראושנברג. הייתה כאן חגיגה אחת גדולה".

חנות בסוהו
Gimas / Shutterstock.com

כל הסיפורים והמעשיות הללו החלו זולגים לתקשורת והאנשים מבחוץ באו לכאן כדי לראות את התופעה הזאת שנקראת סוהו. "הלופט הניו יורקי שכל כך מדברים עליו היום נוצר כאן בסוהו. באו לפה כדי להבין מה זה בכלל לופט". בעקבות האמנים החלו להיפתח כאן גם גלריות. גלריסטים עברו לשכונה מרחוב 57 במרכז מנהטן שהיה עד אז מקום הריכוז של הגלריות בעיר. בשלב מסוים פעלו בסוהו כ-300 גלריות. הייתה כאן חגיגה של אמנות.

סוהו הוא קיצור של South of Houston (סאות׳ אוף האוסטון), המיקום הגאוגרפי של השכונה. בימיה הראשונים של סוהו הוקמו בה חוות שניתנו לעבדים שנשלחו לחופשי. זו הייתה התיישבות השחורה הראשונה במנהטן. במאה ה-19 נבנו כאן בניינים ייחודים העשויים פלדה יצוקה שהפכו להיות לאחד מסמליה. "האבנים בהן מרוצף הרחוב", מספר בן חיים, "שימשו במקור לאזן את הספינות שבאו לניו יורק". אגב, הרחובות המרוצפים אבנים אמנם יפות למראה אבל מאד לא נעים להלך או לנסוע עליהן במכונית ובוודאי שלא לרכוב באופניים.  

בית קפה בסוהו
\ Leonard Zhukovsky / Shutterstoc

האזור כולו הפך ברבות היום למקום ריכוז של בתי מלאכה ומחסנים. המגורים היו אסורים באזור אבל אמנים החלו להשתכן באופן לא חוקי באולמות הענקיים שנבנו לצרכים תעשייתיים. העירייה התעלמה מהנעשה. ב-1971 הוחלט לעשות סדר בבלגן. ניתן אישור מיוחד לאמנים לעבוד ולגור בסוהו.

הסוהו בניו יורק
stockelements / Shutterstock.com

בן חיים אומר כי השלב הקריטי הבא בחייה של השכונה הייתה החלטתו של ראש העירייה רודי ג׳וליאני, וכיום עורך דינו של הנשיא טראמפ, לאפשר פעילות מסחרית ומגורים לכל. הוא ראה שיש בסוהו פוטנציאל שניתן לפתח אותו מבחינה מסחרית. הוא שינה את החוק ואיפשר גם ללא אמנים לרכוש דירות בסוהו. המחירים החלו לקפוץ.

"בשנות ה-90 היה לי שכן. אולי שמעת את שמו. קראו לו רופרט מרדוק. הוא שכר את הלופט מעלי למשך ארבע שנים. בסך הכל היו כאן הרבה סלברטיז, כמו השחקנית מריל סטריפ. הסלבריטיז הביאו לעליה במחירים של הלופטים. התוצאה הייתה שהרבה אמנים התפתו במשך השנים למכור את הלופטים שלהם והם עשו בדרך הזאת הרבה כסף. בעלי הבתים מצדם החלו להעלות את שכר הדירה. כתוצאה מכך, אמנים ששכרו שטחים ולא היו הבעלים של הלופטים נאלצו לעזוב. גם גלריות שפעלו בסוהו במשך הרבה שנים נאלצו לעזוב. הגלריות עברו לצ'לסי שהייתה מוזנחת ובמצב די דומה לסוהו בעברה, עם הרבה בתי מלאכה, מוסכים, מגרשי חניה. צ'לסי היום היא עדיין מרכז גלריות וגם שם המחירים בשמיים".

חנוןת היוקרה bebe
DW labs Incorporated / Shutterst

בעקבות הסלבריטיז החלו להיכנס לסוהו גם חנויות יוקרה. חנויות כמו שאנל וארמני עברו לכאן. "כל מותג שמכבד את עצמו מרגיש שהוא חייב להיות כאן. לא בטוח שכולם עושים כסף אבל זה חלק מהמשחק. אם יש לך מותג מפורסם אתה צריך להיות בסוהו. גם הדוגמניות הגיעו. עשו כאן פתיחות ראוותניות של חנויות עם הרבה מפורסמים. למשל, יש כאן שש חנויות סבונים. בשביל מה צריך כל כך הרבה חנויות סבונים בשכונה אחת. אני לא חושב שתושבי סוהו מלוכלכים יותר מאחרים. כמובן שהתופעה הזאת העלתה עוד יותר את מחירי הנדל"ן. עוד ועוד אמנים וגלריות נדחקו מסוהו לטובת החנויות ובעיקר היוקרתיות".

בן חיים (72) נולד בעיראק, ברח ממנה ב-1950 עם משפחתו כשהיה בן חמש. בני המשפחה נמלטו דרך איראן ומשם לישראל. משפחתו התגוררה ברמת גן. בצבא שרת בסיירת שקד, אחר כך למד ב"אבני" בתל אביב. בשלב מסוים החליט להמשיך ללימודים בארצות הברית בחוף המערבי. בסופו של דבר הוא התגלגל לניו יורק. סוהו הייתה, כאמור, אזור של תעשיה קלה ומחסנים. "היו כאן הרבה מתפרות. החומרים שהן זרקו הפכו להיות החומרים שמהם עשיתי את העבודות הראשונות שלי".

סניף יוניקלו בסוהו
DW labs Incorporated / Shutterst

פסלים וציורים של בן חיים ניתן היה למצוא בגלריות שונות בניו יורק, בתל אביב ובערים אירופיות. הוא מתגאה ביצירה שעשה בעבור נאס"א ועתה הוא עובד על עבודה שתוצב בכניסה לשדה התעופה רמון ליד אילת לזכרם של אילן ואסף רמון. פסל של בן חיים מוצב גם באחד מרחובותיה של סוהו (ואין הרבה פסלי רחוב בשכונה הזאת).

"היום הרבה מהתיירים מגיעים לכאן כדי לעשות קניות", אומר בן חיים. "רבים כלל לא מכירים את הסיפור של סוהו. אחרים באים לכאן כדי לנסות לראות את העולם האבוד של סוהו, שלא קיים יותר. יש עדיין כמה ברים כמו פינלי שפעלו פעם ופועל עדיין, ונהגתי ללכת אליהם והיום כבר לא. אז אולי הנשמה של סוהו לא קיימת יותר אבל החזיתות של הבניינים שאתה רואה היום די דומות למה שהיה פעם, משום שהחוק כאן מגן עליהם".

במבט לאחור, זיגי וציפי בן חיים עשו כאן בסוהו את עסקת חייהם. את הלופט הענק שלהם המשתרע על שטח של כ-400 מ"ר, הם רכשו באמצע שנות ה-70 בסכום של 40 אלף דולר. באותם הימים היה סוהו אזור של בתי מלאכה ותעשייה קלה. אמנים היו אז בתהליך של מעבר לכאן בניסיון למצוא מקום מגורים ועבודה במחיר סביר (ובניגוד לחוק). בשלב מסוים החליטה העירייה ללכת עם הזרם ולעודד אמנים להתיישב בסוהו. פקיד בעירייה ראיין את בן חיים, נתן לו אישור שהוא אכן אמן ואיפשר לו לרכוש את הסטודיו במחיר מציאה.

מחירי הנדל"ן בסוהו זינקו לשחקים, וכך גם המיסים המוטלים על התושבים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שרבים מהאמנים מכרו את הלופטים שלהם ובדרך הרוויחו מיליונים. כיום מוערך הלופט של בני הזוג בן חיים במשהו כמו עשרה מיליון דולר. אבל בן חיים אומר שהוא לא מוכר. "כאן זה הבית שלי וכאן אני יוצר. סוהו נותנת לי השראה. אם אמכור, מה אעשה עם הכסף הזה? כאשר יגיע הרגע המתאים, אמכור".

הרשמה לניוזלטר

החדשות, הפרשנויות, וכל מה שמעניין בספורט הישראלי והעולמי אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות