בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיי-ליין: לצעוד בשמיים של ניו יורק

ההיי-ליין, טיילת עלית הנמתחת לאורך פסי רכבת שננטשו, היא כמו מסע בזמן אל המאה ה-19. מסע בין ניו יורק של מעלה לזו של מטה

5תגובות

מאז שכמה חולמים בווסט סייד במנהטן החלו לראות בעיני רוחם את ה"היי-ליין" (הנתיב הגבוה), הוא סימל את עתידה של ניו יורק, בבחינת הצצה לכיוון שבו יכול המטרופולין להתפתח אם אנשים ישקיעו מאמצים רבים בחלומות ובתוכניות.

אך רק מעטים מהחולמים הללו יכלו לחזות את מה שעכשיו מובן מאליו לכל מי שיוצא לטיול לכל אורכו של דגם ההתחדשות האורבנית הזה, בערב קיצי של יום חול - ההיי-ליין גם דוחף את ניו יורק בחזרה אל העבר.

הסצנה שלאורך הטיילת העלית, המעוצבת להפליא ונמתחת מרחוב גנסוורט ועד רחוב 30 מערב, יוצרת לפעמים תחושה של פסטיבל גותאם לאמנויות אבודות. כשהשמש שוקעת מעבר לנהר ההדסון ומעניקה לקימורי הפסל הגדול והלבן של בארי דילר בוהק קדוש ומוזר, אין כמעט סיכוי שלא תחוש פתאום באמנות האבודה של השיטוט בעצלתיים על הטיילת, השיחה הבטלה, ואולי אפילו מישהו ישתמש בעט ונייר וישרבט שירה חופשית ביומן.

את גרייס רייט, סטודנטית במכללת ויליאמס שהתלמדה במשך הקיץ בחברת הקומיקס "מארוול", תוכלו אולי לתפוס עושה זאת בבריזה הנעימה של יום חמישי בערב באוגוסט. "זה מקום נחמד לשבת ולחשוב", היא אומרת. היא יושבת בניחותא על ספסל, ומשרטטת במחברת. "זה מרגיע. ראית את מושבי התיאטרון שעומדים שם כדי לצפות במכוניות שעוברות למטה?" רייט גדלה בטנסי, ולדבריה היא גילתה במרומי ההיי-ליין שיש רוגע בירוק המקיף אותה שם. "העשב הגבוה הזה מזכיר לי את הבית", היא אומרת.

אילולא היה פה שפע כזה של כפכפי אצבע, אוזניות ושלגונים אמנותיים, הולך רגל בעיר היה יכול לתהות שמא עבר בדרך מופלאה כלשהי דרך חור בזמן והגיע אל שנות ה-80 של המאה ה-19, למשל.

"זה כמו טיול פסטורלי מהמאה ה-19", אומר אנדרה באלץ, יזם וממקימי ההיי-ליין, שמלון "סטנדרט" שבבעלותו ניצב בקצה הנמוך של הטיילת האורבנית המתפתלת, כמקום המסתור של גיבור-על. "אפשר כמעט לדמיין אנשים מחזיקים שמשיות".

ייתכן שתראו שם פיקניק בשעת מעשה, מסודר כסצנה מרומן מתור הזהב.

"אנשים ממש הולכים ומדברים כאן", אומר השף טום קוליקיו, שדירתו ברחוב הוראשיו משקיפה ישירות אל ההיי-ליין, ושסייע בהקמת המצבור הרגוע של דוכני מזון ובירה ב"לוט", ליד הצטלבות רחוב 30 והשדרה העשירית. "זה מחזיר אותך לאחור. אני לא יודע אם מגיעים עד אדית וורטון (מחברת ‘עידן התמימות'), אבל לפחות לתקופה שלפני הטלפונים הסלולריים".

צלילה בעירום

אלא שדלת הסתרים לנסיעה בזמן עשויה להיטרק פתאום.

אם אותו הולך רגל יירד בגרם מדרגות מההיי-ליין אל רובע המיטפאקינג (אורזי הבשר), הוא עשוי לחשוב שצלל בטעות בעירום אל תוך "מכונת זמן של אמבטיה חמה". מה שמוצאים על הקרקע, בעיקר בלילה, אינו הד עמום לניו יורק של 1880, אלא מסיבה קולנית משנות ה-80. הקצב הפועם של מועדוני הלילה והפוזה של הבוטיקים של המעצבים נושאים כביכול את חותמו של עידן ננסי רייגן, עד שנוצרת ציפייה לראות את טאד אלאגש מ"אורות בוהקים, עיר גדולה" כושל החוצה מבעד דלת שחורה, מנגב אבקה לבנה מצווארון הבלייזר שלו, מפיל כמה עמודים שביניהם מתוח חבל קטיפה וצועק על השוער.

"זה תמיד היה מקום לילי והומה", אומר באלץ. "היו אורזים בו בשר, עכשיו ממלאים בו את המועדונים. מעניין ששעות הפעילות דומות. ועכשיו עובר באמצע האזור הזה רחוב פסטורלי - אין יותר ניו יורקי מזה, זה מקסים".

יש בקרים שבהם סקוט קוננט, השף של "סקארפטה", אוהב ללכת ברגל מדירתו ברחוב 30 למסעדה שלו ברחוב 14 מערב, מכשיר הבלקברי בידו. ובערבי שבת, אחרי ערב עמוס במסעדה, הוא יושב לפעמים עם חברים וכמה בקבוקי יין בפטיו וצופה בנחילי החוגגים השואגים ומתנודדים באזור המיטפאקינג עד אחת או שתיים לפנות בוקר.

"זה כמו קרנבל בלי הקופים והבלונים", הוא אומר. "ולא זה ולא זה הם טובים או רעים. אני לא שופט. הם פשוט אחרים. אלה חיי העיר".

וכל אלה הם ניו יורק, כמובן - גם המטורפים וגם המאופקים; העיר פורחת מהניגודים. אלא שבמקרה של ההיי-ליין מה שמרשים הוא ההתנגשות המיידית והאינטימית של שני העולמות האלה, והדרכים השונות באופן כה קיצוני שבהן מפרשים המבקרים בהיי-ליין, עליונים ותחתונים, את האתוס של החיים האורבניים.

הרחובות נעלמו

למעשה, אותה תחושה של התפצלות לשניים היתה קיימת עוד הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו שקטע ארוך של פסי רכבת נטושים ומוזנחים בשל למהפך.

דן ווד, שיחד עם אשתו ושותפתו, אמלה אנדראוס, מנהל את החברה "וורק ארכיטקצ'ור", שתכננה את הסטודיו של דיאן פון פירסטנברג ברובע המיטפאקינג, שבראשו כוורת, זוכר שקיבל הזדמנות לטפס על הפסים האלה בדיוק כשהתוכניות לפרויקט ההתחדשות החלו לצבור תאוצה.

"פתאום השתרר שקט", הוא נזכר בחוויה שעבר. "הרחובות כמו נעלמו, אף על פי שהם היו ממש למטה. העניין הוא שההיי-ליין לא כל כך גבוה. גובהו בערך 4.5 מטרים, אתה לא מנותק לגמרי מהעיר, אבל כן הרגשתי מנותק אפילו אז".

החזרה לרחובות ההומים לאחר כמה רגעים במפלט האוורירי עלולה לטלטל את החושים. "זה תמיד מטלטל קצת לרדת מההיי-ליין", אומר ווד, "כי יש תחושה שהיית בעולם אחר".

בעשר השנים האחרונות התפתח העולם המקרקש שלמטה, ברחובות רובע המיטפאקינג, למשהו שיש בו תחושה של פגישת מחזור לילית של תוכנית ריאליטי, שאתה לא בטוח שאתה רוצה להיחשף אליו.

זה בהחלט לא נוה מדבר שליו. זה קרקס קולני ורועש של טפיחות על שכם, טפיפות עקבים על אבני מרצפת, שבו ניכרת ההשפעה האופנתית העיקשת של וין דיזל ופאריס הילטון. "פה זה המיטפאקינג", הורתה בבוטות אחת מבאי המועדונים בשמלה שחורה לבן זוגה, לבוש החאקי, באחד הערבים. "צריך להיות מגניבים".

זו נקודה שנדמה שהיא שנויה במחלוקת.

"האנשים כאן לא מגניבים", אומר ניק קווסטד, בעלי "גולדקרסט פילמס", המחזיק משרד באזור. "האפשרות למכור ללקוחות בקבוקי אלכוהול שלמים הרג את סצנת המועדונים בניו יורק, ועכשיו זה רק תצוגה ראוותנית של עושר. אהבתי את האזור כשהיה בו רק ‘מארס', מועדון ההיפ-הופ האולטימטיבי, ו'פלורנט'".

לצפות במכוניות

מי שיתפתה למתוח עוד קצת את המטאפורה של המסע בזמן אולי ידמה את המצב לשתי הקהילות העתידניות החיות בנפרד זו לצד זו ב"מכונת הזמן", הרומן מאת ה"ג ולס, שראה אור ב-1895. על הקרקע מטיילים להם בנועם היצורים המעודנים והשלווים הקרויים אלוי; במחילות התת-קרקעיות שורצים המורלוקים, התעשייתיים, האגרסיביים והרגישים לאור (בספר המורלוקים אוכלים את האלוי. הדברים עוד לא הגיעו לידי כך בהיי-ליין).

במרחק כמה צעדים בלבד מהאנרגיה הבוקעת ממוקד משיכה הומה כגון ה"בירגרטן" בסטנדרט, הקצב בטיילת יוצר לפעמים תחושה של הרחבה הוליסטית של תנועת "המזון האטי" - הליכה אטית,

דיבור אטי, חיים אטיים.

עמדו על הטיילת ליד רחוב 20 והביטו מזרחה. יש שם מודעת פרסומת לבירה קורונה, שהסיסמה שלה - "אנפלאגד. תמצאו את החוף שלכם" - מתמצתת את מצב הרוח (ואת הקול והריח) הנוצר כשצמחיית החולות בהיי-ליין מתנועעת אנה ואנה ומשמיעה אוושה בולטת לאוזן. במקום להשתרע פרקדן ולנעוץ מבט במים, המבקרים כאן יושבים במצפור מעל השדרה העשירית ומתבוננים במכוניות הנעות בסמוך, אומרת רייט.

התמונה כאן נלכדת בדקדקנות פרטנית בידי "ייגר-סלואן", סטודיו עירוני המשלב פרויקטים של עיצוב, וידיאו וצילום ללקוחות כגון ה"ניו יורק סיטי בלט", "סמסונג" ובית הספר למחול של אלווין איילי. השותפים בסטודיו, דאג ייגר וקריסטין סלואן, התבקשו על ידי משרד האדריכלים דילר סקופידיו ורנפרו ליצור סרט בן שלוש דקות המתמצת את חוויית הטיול בהיי-ליין, ובתחילה התקשו למצוא פתרון.

אי אפשר לעבור בהליכה את כל ההיי-ליין בשלוש דקות. ואי אפשר לפלס דרך בהמון עם מצלמת וידיאו ביד. התוצאה תהיה מטושטשת ומקוטעת.

הם מצאו פתרון מחוכם, גם אם פשטני: הם הציבו מצלמה דיגיטלית על גבי כיסא גלגלים. "זה נראה כמו הרובוט מ'תקלה מופלאה'", אומרת סלואן. הם דחפו את "העין המתגלגלת" לאורך ההיי-ליין בסבלנות רבה, ולחצו על צמצם אטי בחשיפה ארוכה כדי ללכוד את כתם האנשים בתנועה.

"כל המסע מקצה אחד לקצה האחר לקח לנו שמונה שעות", אומר ייגר.

בסופו של דבר עשו שלושה מסעות כאלה בכיסא גלגלים. הם ראו רצים עם שחר, ילדים שמחפשים מטמון בבוקר, עובדי גוגל שנהנים מארוחה מאולתרת. "זה היה חדר כושר", אומר ייגר. "אחר כך זה נהפך לבית ספר. בלילה זה נהפך לסצנת דייטים גדולה, על כל ספסל היה זוג מתמזמז".

תחושת הקהילתיות הזאת היא שמרמזת, לדברי באלץ, שהמלים "היי-ליין" עצמן ייהפכו בסופו של דבר לשם קוד בינלאומי לדגם מסוים להתחדשות עירונית. "זה ייהפך לסמל, תהיה טיילת כזאת להולכי רגל בבוסטון או בברלין או בבנגלור", הוא חוזה.

אך האם למפלטים האידיליים והשמימיים האלה תתלווה קלחת רותחת מתחתיהם? ואם לא, האם הם יזכו להערכה שלה זוכה ההיי-ליין הניו יורקי?

"כן, יש הרבה במפגש בין שני הטיפוסים של האנשים שמבלים באזור המיטפאקינג ביום שישי בערב, למשל, לבין האנשים שמטיילים בהיי-ליין ביום שני בבוקר, אבל נחמד שהמפגש הזה קיים", אומרת סוראיה דראבי, מייסדת הרשת החברתית "פודספוטינג" ומי שמרבה לטייל בהיי-ליין. "זאת ניו יורק", ומי שמתקשה להתמודד עם חיכוך בין-תרבותי, היא אומרת, "מוזמן לחזור למערב התיכון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו