טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עירום, קעקועים ובתי קפה: איך זה מרגיש לחיות בפריז?

הדימוי הרומנטי־הבורגני של פריז הוא לא רק הסיבה שבגללה אנשים עוברים לגור בה ועושים עליה סרטים. איתמר הנדלמן סמית', תושב חוזר בעיר, מופתע לגלות שפריז היא מצב נפשי, משוחרר ובוהמייני מאי פעם

תגובות

"אלוהים יודע שאני חי עכשיו כבר מספיק זמן בפריז כדי לא להיות מופתע משום דבר. אתה לא צריך ללכת לחפש אחר הרפתקאות כאן כמו שאתה עושה שם בניו יורק... כל מה שצריך זה קצת סבלנות ולחכות, החיים ימצאו אותך כאן במקומות הכי לא צפויים ולא ברורים. דברים קורים לך כאן. אבל המצב שבו אני מוצא את עצמי כרגע... הילדה היפה הזו בת ה־13 יושבת לי עירומה על הברכיים, אבא שלה משיל את מכנסיו מאחורי מחיצה בפינת החדר, הזונה השמנמונת יושבת על הכורסה... זה כאילו שהחיים ישתקפו מבעד לזכוכית מעוותת... ("תחת גגות פריז", הנרי מילר, תרגום אה"ס).

לפני 11 שנה חייתי בפריז במשך כמה חודשים. אז זה היה "שומברה דה בון" – דירת חדר של תשעה מטרים רבועים – שכללה כיור מים קרים, מיטת פוטון, שולחן פינג פונג שיצא מכלל שימוש ומערכת סטריאו. לא היו שירותים בדירה עצמה אלא שירותי בול פגיעה טורקיים בקומת התווך של חדר המדרגות. המדרגות היו מדרגות עץ ישנות, אכולות תולעי יקרונית או ליקטוס, קשה היה לקבוע, ומצב הרוח הכללי היה הנרי מילרי.

לא היו זונות בנות 13 אבל היו דברים אחרים; גברת אחת בקפה לדו מגו הציעה לי לנקות לה את הבית בעירום (רק סינר של משרתות לגופי) וסטודנטית אחת – במסיבת סוף סמסטר של איזה אוניברסיטה בפרבר דרומי של העיר – הראתה לי פתאום, ככה, בלי הסבר, אאוט אוף דה בלו, קעקוע גדול ומשורטט בדיוק רב שעיטר לה את כל התחת. חברי המנוח, המשורר ופעיל השמאל מקסים גילן, לקח אותי לפגוש נציגים של ארגוני סירוב פלסטיניים באינסטטיוט דו מונד ערב וז'אן פול גוטייה קנה לי אספרסו בקפה דה פלור. הוא לבש חולצת פסים כמו של מלחי הצי הרוסי.

קפה והצעות מגונות. le deux magot (צילום: chrispomeroy, פליקר)

עכשיו, במרחק של 11 שנה, חזרתי לפריז. ואשאר כאן לפחות במשך הארבע־חמש שנים הקרובות. לפחות. בסיבוב הזה אני בן 35, נשוי לג'וליה, נספחת התרבות הבריטית בצרפת, וזמנית אנחנו גרים בסוויטה במלון ארבעה כוכבים בין האופרה לשדרות מדלן, מחכים לדירה שמצאנו שתתפנה. המשימה הראשונה של ג'וליה בסוף השבוע הראשון של תפקידה החדש היתה לארח במשרדיה את סגן ראש ממשלת בריטניה, ניק קלג. לא יכולתי להיות רחוק יותר מהשומברה דה בון ההיא בפלאס ד'איטאלי.

לא לדלי אמצעים. כיכר האופרה בפריז (צילום: besopha, פליקר)

גיל פנדר, הפרוטגוניסט של "חצות בפריז", החדש של וודי אלן, מגיע לפריז בגלל דור הג'ז. בעולם הדימויים שלו (וככל הנראה של וודי אלן עצמו) פריז היא עירם של ארנסט המינגוויי, סקוט וזלדה פיצ'גרלד, גרטרוד שטיין, ת"ס אליוט, פאבלו פיקסו, לואי בונואל, סלבאדור דאלי ואחרים. הוא גם לא פוסח על הציצים של ג'וזפין בייקר והגמדיות של טולוז לוטרק. כל הקלישאות המרכיבות את הדימוי הרומנטי־הבורגני של פריז. בפעם הראשונה הגעתי לפריז מאותן סיבות וודי אלניות. סביר להניח שגם עכשיו אני בפריז מסיבות דומות. הפסיכולוגיה שלנו מורכבת מדימויים וזה תמיד יהיה הדימוי שלי לגבי פריז. ולהבדיל מוודי אלן, אני אפילו כבר לא מרגיש צורך להתנצל על זה בסוף.

פריז על פי וודי אלן:

אני לא מרגיש צורך להתנצל על זה כי פריז, כמו רוב בירות המערב, מאפשרת היום רק שתי צורות חיים: היפסטר או בובו (בוהמיין־בורגני). אליבא דאלון עוזיאל אני כבר בטח לא היפסטר והאופציה של הבובו כבר לא מרתיעה אותי יותר. להפך. אני עשוי להיות בובו גאה.

וחשבתי שחייתי בפריז מספיק זמן כדי לא להיות מופתע כאן משום דבר אבל אני עדיין מופתע כאן בכל פעם מחדש. כי פריז היא לא רק אופציה גיאוגרפית. היא אופציה נפשית. או מצב צבירה מסוים. הזקן הלבוש כמו דחליל שמנגן על פסנתר מיניאטורי בכיכר השוק של רחוב מופתאר לא עושה את זה רק בשביל התיירים של שנת 2011. הוא עשה את אותו דבר גם כשהמינגוויי היה פה. והזקנה שיושבת מולי במטרו עם שפם מטופח יודעת בדיוק מה היא עושה. היא מטפחת את השפם שלה בכוונה תחילה. היא יודעת שהיא חיה בעיר שמאפשרת לה לעשות את זה. 

פריז היא אורח חיים. רחוב מופטארד (צילום: paprikadefrance, פליקר)

בשבוע הבא אביא כאן את המדריך המלא לפריז הסמויה מן העין. בינתיים, אסכם את חוויית פריז העכשווית שלי בדבריו של פיט דוהרטי: "כשהייתי נער רציתי להיות משורר כמו בודלר רק שאף אחד לא טרח להסביר לי שהיום, במקום אופיום, זה הרואין".

*#