טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ועכשיו דממה: ביקור במועדון הכי סודי בעולם

אפל, מורכב, הזוי, קסום, מסובך וסקסי: אווירת המסתורין שאופפת את "סילנסיו" של הבמאי דייויד לינץ' בפריז היא המחווה המושלמת ביותר לסרטיו. איתמר הנדלמן סמית חושף מה באמת מסתתר מאחורי המועדון המבוקש ולמה לא כל אחד יכול להכנס אליו

תגובות

פרולוג - הדברים העין תחליק, ראשית כל, על פני קירותיו הכהים של חלל גדול, כהה. גם גרם המדרגות יהיה כהה, רחב, כמו לקוח ממועדוני שנות ה־80. המדרגות ייראו כמקלות בקליט שחור, מלבניים, שטוחים. המדרגות ירדו כשישה מפלסים (או שלוש קומות) אל בטן האדמה, ומשם, מבעד לדלת ביטחון שחורה, יתחברו אל חדר מבוא צר שתקרתו החצי גלילית עשויה קורות עץ בגדלים שונים שנשטפו עלי זהב. דלפק קבלה ארוך שמאחוריו מסתתרת מלתחה לאורחים, ומשם, כבתוך חלום, מעבר שגם תקרתו, כמו זו של חדר המבוא, חצי גלילית ועשויה אותן קורות עץ שנשטפו עלי זהב.

המעבר יוליך מימינו ללאונג' ישיבה זוויתי: הכיסאות, הכורסאות, השולחנות - כולם יהיו קטנים, מרובעים או מלבניים, מרומזים. צד שמאל של המעבר המקורה יוליך אל הבר, אל רחבת הריקודים או אל בית הקולנוע. התקרה - מעל רחבת הריקודים והלאונג' הנוסף שבקצה - תיתמך במסבכים של גוסטב אייפל (אלה יהיו היסודות המקוריים של המבנה). באזור הבמה ישלוט האדום. קלאב סילנסיו, 700 מטר מרובע, מורכב מסדרה ארוכה של מעברים מקורים, פינות ישיבה וכוכים שבהם יתגלו הפתעות שונות, כמו חדר עישון או בית קולנוע. הסילנסיו קלאב הוא מבוך. הן במובן הפיזי והן במובן המטאפיזי.

הכל יהיה זהב, ענבר, שחור, אדום, מתכת. ז'ורז' פרק היה מתאר את החלל הזה כך: "יקום של צבעים קצת נושנים, שגווניו מהולים בתשומת לב..." (מתוך "הדברים").

מבוך שאינו נגמר. סילנסיו (צילום: אלכסנדר גוירקינגר, קבוצת הפייסבוק)

חלק א' - ניאו־נואר כשהשעון תוצרת מטמק (בריטניה, שנות ה־50), המעוצב כשמש מתכתית, מורה על השעה שלוש בחדר העבודה שלי, אצלי בתודעה כבר ארבע. הזמן בסילנסיו קלאב פועל על מכניקה זהה; ניתן לנו רק גלגל חיים אחד, ולכן יש למצותו עד תום.

בפעם הראשונה שניכנס לסילנסיו קלאב ברו מונמרטר 140, פרנסיס הדורמן יקדם את פנינו. פרנסיס, במעיל גשם צהוב ומטפחת מנוקדת הקשורה סביב הצוואר באופן שאני לעולם לא אבין, משרה על הבאים לסילנסיו קלאב את התחושה הדיוויד לינצ'ית באופן מיידי, בלתי אמצעי. במהלך קסם זהה לזה של כוכבי "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן, פרנסיס נראה כמי שהרגע פרץ מצדו האחר של המסך בחדר הקולנוע של המועדון ויצא מתוך "כביש אבוד" או "מלהולנד דרייב". הוא יבהיר לחברנו נמרוד קמר שלסילנסיו קלאב יש קוד לבוש, ועליו להקפיד יותר בפעם הבאה.

ברוכים הבאים לבקתה השחורה. הבמה במועדון סילנסיו (צילום: אלכסנדר גוירקינגר, קבוצת הפייסבוק)

בפנים המועדון תקבל אותנו אנג'י המארחת, אשה שחורה חסרת גיל ששערה גזוז קרוב מאוד לקרקפת. היא תיתן לנו הסבר קצר אך מסובך על האופן שבו אפשר לקבל חברות במועדון וכמה זה עולה. בחלל המרכזי בדיוק יתחיל מופע מוזיקלי. נאסוף מהבר קוקטייל כהה שנקרא וולווט, שהוא מעין גרסה דיוויד לינצ'ית לוויסקי סאואר.

על הבמה, שגם היא כמובן שאולה מעולם הדימויים של דיוויד לינץ', עומד בחור גבוה, אולי 190 סנטימטר, אולי יותר, ממש לא רזה, לבוש ג'ינס צמודים וז'קט עור של אופנוענים משנות ה־50 - מעין פונזי שמנמן. בין כפות ידיו הגדולות תיראה הגיטרה האדומה קטנה מכפי ממדיה האמיתיים. באופן כללי, האטמוספרה של סילנסיו קלאב, היא אטמוספרה דיוויד לינצ'ית. מהר מאוד נדמה לך כאילו לא רק המקום (הקירות, המעברים, התקרות, הברים, הלאונג'ים, הכיסאות) מעוצב בהשראת לינץ', אלא גם האנשים שעובדים בו, כמו פרנסיס או אנג'י, או האנשים על הבמה, כמו הזמר הצעיר רובר - כולם יצאו מהצד השני של המסך ועברו מהיקום הפילמאי של לינץ' אל זה שלנו.

אף אחד לא ממש יודע איך להגדיר את הסרטים השבורים, הא־ליניאריים, האניגמאטיים של דיוויד לינץ'. לא פעם, מכורח האינרציה, מודבק להם שם התואר ניאו־נואר. אמנם מדובר בשם תואר מצמצם, אבל יש גם לא מעט אמת בשם התואר הזה. העולם של לינץ' נראה לפעמים כמו אדפטציה אלף־תשע־מאות־שמונים־וארבעית לאסתטיקת הפילם נואר של שנות ה־50. ואם הדבר נשמע הרבה יותר מדי מסובך לניסוח, איך לעזאזל אפשר היה לעצב את סילנסיו קלאב?

ניאו נואריזם. סילנסיו (צילום: אלכסנדר גוירקינגר, קבוצת הפייסבוק)חלק ב' - רומן זעיר המעצב הישראלי רפאל נבות, 34, הצליח לנסח בגוף את מה שאני מתקשה בו ברוח. אנחנו נפגשים בבית קפה ליד מרכז פומפידו בבוקר קר לעונה. האופן שבו נבות מדבר על עיצוב שונה ממה שנדמיין. נבות לא מדבר רק כבעל מלאכה (נאמר, מעצב פנים, אדריכל או מעצב תעשייתי). הוא מדבר על עיצוב כמו משורר. כשהוא רוצה להדגים משהו וקצות אצבעותיו נוגעות בקימורי הכיסא הריק שלצדנו, הן נוגעות בקימורי הכיסא באופן שאנשים מאוהבים נוגעים זה בזה. אני מנסה להבין איך הכל קרה. ברור לי שההסבר לא יהיה פשוט.

רפאל נבות עזב את ישראל מיד עם סיום שירותו הצבאי. הוא למד באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד. לטענתו, לא מדובר בבית ספר רגיל עם חלוקה קטגוריאלית שמרנית; אי אפשר היה ללמוד בו רק עיצוב פנים או רק עיצוב תעשייתי, אלא הכל ביחד, במתכונת מולטי דיסציפלינרית. "מוסד אקדמי משוחרר מאוד", הוא מסביר. לפני כשבע שנים, אחרי שסיים את לימודיו, עבר רפאל נבות להתגורר בפריז. כרגע, הוא המעצב בפועל של מועדון החברים המדובר בעולם.

האחרים שמאחורי החזון. רפאל נבות וארנו פריש (צילום: אנטואן דוין, קבוצת הפייסבוק)

"העבודה בסילנסיו לא נגמרה. אנחנו כל הזמן משנים שם דברים. עכשיו נוסף גם מטבח, ויש אוכל. הסילנסיו הוא מין יצור חי כזה שממשיך להתפתח", מספר נבות. ניכר עליו שהוא גאה בפרויקט. הוא מסביר לי גם איך הדברים התגלגלו: ארנו פריש, הבעלים של לייבל מוזיקה ושל המועדון סושיאל קלאב (המרכיב את חלקו העליון של אותו המבנה של סילנסיו קלאב) פנה דרך חברת הפקת הסרטים MK2 אל דיוויד לינץ', במטרה להקים מקום ברוח עולמו הקולנועי של הבמאי האמריקאי. לינץ', מצדו, התלהב מהפרויקט ובא עם לא מעט רעיונות גדולים, שרק חלק קטן מהם אפשר היה לתרגם הלכה למעשה. רפאל נבות שימש, אם כן, כסוג של מתורגמן. הוא ישב במשך שעות עם לינץ' והצליח לתרגם את החזון הלינצ'יאני למקום פיזי. רק על זה מגיע לו פרס IDSA.

אבל הדבר המרשים ביותר ברפאל נבות היא העובדה שהוא לא נראה יותר מדי נרגש מכל העניין. הוא מזכיר בנונשלנטיות את שמות האמנים שעברו, בינתיים, בסילנסיו, גם כשמדובר במסיבה של קניה ווסט או בהופעה של רוזי דה פאלמה, אחת המוזות המרכזיות של פדרו אלמודובר (שתווי הפנים הפיקאסואיים שלה בהחלט מתאימים גם לעולמו של לינץ'). הוא גם לא יותר מדי נרגש מהעובדה שבשבוע שעבר הסתיים ה"קארט בלאנש" של לינץ' במועדון: לינץ' אצר בסילנסיו שבוע של אירועי תרבות עם תערוכת צילומים של המקום עצמו, סרטים של טאטי, פליני והאל אשבי בבית הקולנוע של המקום וערבי הופעות חיות, שהתחילו בקול תרועה רמה עם הקילס. רפאל נבות, כאמור, נראה שווה נפש בנוגע לכל זה. למען האמת, כשהוא מדבר על פרויקטים ישראליים שלו, כמו "וילה דאדא" ברמת השרון או החנות של טולמנ'ס במוזיאון העיצוב בחולון, נראה שהוא מתרגש הרבה יותר.

אפילו האלכוהול ממודר. תלושי השתייה בסילנסיו (צילום: דיאן פרנט, קבוצת הפייסבוק)

נבות מרבה לבקר ולעבוד בישראל ומודה שהדבר חשוב לו. לצד הביקורת שיש לו על הסצנה הישראלית, נבות עדיין חושב שיש גם לא מעט דברים מצוינים שקורים כרגע בישראל, והוא רוצה לקחת בזה חלק. בשלב מסוים של השיחה, חולפים על פנינו, מכורח המקרה, אלה ואסף, ידידים ותיקים שלי מתל אביב. אני מציג בינם ובין נבות, וזה אז כשאלה אומרת: "אתה רפאל נבות, המעצב של סילנסיו? אתה יודע שאתה הכי סלב עכשיו בתל אביב?".

אפילוג - ניימדרופינג הדיבור על סילנסיו התחיל לפני כמה חודשים. חברים שונים שלי מתל אביב, מלונדון, מבלפסט, מלוס אנג'לס ומניו יורק דיברו על המקום כבר מתחילת הקיץ. מאז שעברתי לפריז, לא היה חבר אחד שחבילת האירוח שלו לא כללה ערב בסילנסיו. הדבר הגיע לממדים קצת מגוחכים: חברי האירי דיוויד הולמס, די.ג'יי בינלאומי וממלחיני הסרטים המדוברים בהוליווד, התקשר אלי מאל.איי בשעת לילה מאוחרת ושאל אם הייתי כבר בסילנסיו ואם אני יכול להכניס אותו לשם כשיבוא לבקר בפריז (בין שאר הנכסים יש לדיוויד גם דירה מקסימה בלב המארה). "לא נראה לך מוזר שאתה, מוזיקאי מצליח ברמה עולמית, צריך שאני אכניס אותך לסילנסיו?", אמרתי.

הכניסה לחברים בלבד. התור מחוץ למבנה שבמרתפו סילנסיו (צילום: קבוצת הפייסבוק)

רשימת הישראלים שביקשו ממני ללכת איתם לסילנסיו ארוכה כאורך הנסיעה על כביש אבוד. לראשונה בכלל הלכתי לשם עם דן שדור ונמרוד קמר. רק צ'יקי היה חסר כדי שנרגיש שם כמו בגולם. ערב אחד אני יושב בשה גלדין ברובע ה־13 כשאיש הפרסום אודי פרידן נכנס לשם עם זוגתו, הבמאית נירית ירון (שפעם, בחיים אחרים, ביימה סדרה בהשתתפותי). הם הסתובבו בפריז עם טור ההמלצות שלי על העיר, תלוש מהעיתון, ורצו שאקח אותם לסילנסיו.

ערב אחר אני מקבל טלפון מהאוצרת נועם סגל. היא רצתה שאלך לסילנסיו איתה ועם מתי ברודו (הבעלים של הבראסרי, הוטל מונטיפיורי וכו'). במסיבות שבוע האופנה פגשתי שם את שחר אטואן (וכל שאר כתבי האופנה הישראלים), ואומרים שליסה פרץ, עורכת גלריה, טסה לפריז במיוחד כדי לראות את המקום במו עיניה. אחרי שמבקרים כמה פעמים בסילנסיו קלאב, בהחלט אפשר להבין אותה. ואת כל השאר. הם כולם בסדר. וגם אני בסדר.

» סילנסיו - כתובת: 142 Rue Montmartre, 75002 Paris, France

נו איי בנדה. סילנסיו (צילום: סילנסיו, קבוצת הפייסבוק)

*#