${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרט־א־פורטה: חוויות משבוע האופנה בפריז

ז'קט עור פאנקיסטי, שמפניה יבשה, שמלות ערב עם פפיונים, ג'סיקה צ'סטיין, סקס עם אקסים ישראלים, כריסטיאן דיור להמונים, טילדה סווינטון, וויסקי סאוואר בסילנסיו ודוגמניות עם מייק אפ כחול: זה היה השבוע שהיה

תגובות

ולנטינה רוסי, בלוגרית אופנה איטלקייה בת 20 וקצת, אומרת לי שהאקס הישראלי שלה מאל.איי הוא הסקס הכי טוב שהיה לה בחיים. אני לא מכיר את ולנטינה רוסי. כלומר, פגשתי אותה אחרי התצוגה של איזבל מארה, כשלוש וחצי דקות (לא מטאפוריות) לפני שהיא נידבה את פיסת המידע הזו. איך קרה שנערה בת 20 וקצת עם חוש אופנה קשה לעיכול - גרבוני תחרה סטייל רקדנית בורלסקה ומעיל פרווה ורוד (!) - מספרת לי מיד עם היכרותנו על חיי המין שלה? ובכן, ההסבר פשוט; ולנטינה ואני נפגשנו בשבוע האופנה בפריז. שבוע האופנה בפריז הוא קיום מסוג אחר, קיום המעניק לרגע את האשליה שהכל מותר.

בכל פעם שמגיע שבוע האופנה אני מודיע לאשתי מראש שבימים הקרובים אנחנו לא נתראה יותר מדי. זה אולי צרות של אנשי העולם הראשון, אבל מי שלא חווה את האינטנסיביות של שבוע האופנה בפריז לא חווה אינטנסיביות מימיו. הימים מתחילים מוקדם בבוקר, עם התצוגות הראשונות (בסביבות תשע וחצי־עשר בבוקר), ונמשכים כך עד הבוקר שלמחרת. במשך היום מתרוצצים ברחבי העיר, מצדה האחד לצדה האחר, בניסיון להספיק כמה שיותר תצוגות; ממעטים לאכול (כמחווה לתעשייה שגרגרנות ממילא אינה אחד מסימני ההיכר הבולטים שלה) ונאלצים לשתות המון שמפניה יבשה. בערבים הולכים למסיבה של מותג כזה או אחר ואחר כך מקנחים באחד המועדונים המזוהים עם עולם האופנה (סילנסיו, לה ברון, מונטנה). מרוב עייפות, בגדים, שמפניה ושיחות מקושקשות עם דוגמניות על, כוכבות הוליוודיות ושאר גיבורי סרק, בסופו של כל שבוע אופנה אני צריך חופשה באחד האיים שטופי השמש של אגן הים התיכון, אם כי במקרה הספציפי של שבוע האופנה האחרון איכשהו מצאתי את עצמי בטיול שורשים לפולין.

אינטנסיביות במיטבה. שבוע האופנה בפריז (צילום: AP)

שבוע האופנה מציע 11 תצוגות ביום. גם אם אתה מאוד רוצה אינך יכול להספיק את כולן (או להשיג הזמנות), ולכן אתייחס כאן רק לתצוגות שהיו, לטעמי, ההיילייטס של השבוע.

רצה הגורל והתצוגה הראשונה שלי בשבוע האופנה האחרון (קולקציית סתיו־חורף 2013) היתה של כריסטיאן דיור. הפרטנר הקבוע שלי בשבועות האופנה הוא חברי העיתונאי נמרוד קמר. הדבר נעשה מעין מסורת פרטית שלנו: נמרוד מגיע מלונדון ויחד אנחנו יוצאים להרפתקה. הפעם, היורוסטאר התעכב מעט ופיספסנו את איסי מיאקי (לא הפסד כזה גדול), אבל למזלנו הספקנו את כריסטיאן דיור.  

זוהי עונת הפרט־א־פורטה השנייה שהמעצב הבלגי ראף סימונס עושה בשביל דיור מאז מונה למנהל הקריאטיבי ב־2012. סימונס, מעין ילד פלא של עולם האופנה, שעבד לפני כן בתפקיד זהה אצל המעצבת הגרמנייה ג'יל סנדר, ירש את התפקיד בדיור מביל גייטן, מי שהיה בעיקר ממלא המקום של ג'ון גליאנו. אלו הן נעליים גדולות להיכנס אליהן. בקולקציה הקודמת נראה היה שסימונס בעיקר משתעשע בכל מיני רעיונות אקספרימנטליים, אבל אחרי התצוגה של צהרי שישי שעבר נראה שסימונס הוא קלף מנצח. למען האמת, קשה היה לראות תצוגות אחרות אחרי דיור. הבגדים שם היו פשוט כל כך יפים.

ההשראה הכללית היתה של פופ ארט וסוריאליזם תוך הישענות עיקשת על המורשת של המותג עצמו. הבר ז'קט (מקטורן של שופטים במקור), הפריט האייקוני ביותר של דיור, מקבל אצל סימונס פרשנות מעניינת בשילוב עם חצאית דנים אפורה. גם דוגמאות "שיני כלב הציד" (משבצות שחור־לבן), המזוהות כל כך עם בית דיור, קיבלו כאן אינטרפרטציה חדשה, הן בשמלות והן בז'קטים. היה גם מעיל אדום עם פפיון גדול על הצוואר (הפפיון הוא ללא ספק אחד הטרנדים הבולטים של העונה), שמלות אסימטריות שעדיין נראו לבישות והגיוניות ועבודות של וורהול רקומות לבדים. להבדיל מהאקסטרווגנזה של גליאנו, הקולקציה הנוכחית של דיור בניצוחו של סימונס סימנה את המגמה הכללית של כל העונה: חזרה למקורות. גישה פונקציונלית לבגדים שהופכת אותם לנגישים יותר. פחות שואו ויותר רצון למכור משהו שאכן אפשר ללבוש. יכול להיות שהמיתון העולמי השפיע סופית על עולם האופנה, כי ברוב הבתים זו היתה המגמה השלטת.

אחרי התצוגה של דיור (שהיתה באוהל מיוחד שנבנה מחוץ לארמון האינווליד) המשכנו ברגל לכיכר ואנדום ולתצוגה של איזבל מארה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל המעצבת הצרפתייה איזבל מארה הפכה לשם נרדף לשיק ולקול פריזאי בשנים האחרונות, וכל הפרחות מטוקיו ועד אל.איי רוצות לפחות פריט אחד שלה במלתחה. אישית, אני ממש סולד מנעלי הסניקרס עם פלטפורמה שלה, ובכלל מכל הלוק הספורטיבי־אמריקאי הכללי של המותג שלה, ככה שהגעתי לתצוגה הזו עם ציפיות נמוכות מאוד. אני חייב להודות: ניכר על מארה שהיא מנסה לצאת מהמלכודת שיצרה לעצמה ולצעוד לכיוונים חדשים. גם אצלה שלטו הצבעים המונוכרומטיים (שחור, לבן, אפור) והניסיון להיות נגישה עוד יותר ממה שהיא, אבל התוצאה, כצפוי, מאכזבת.

אחרי מארה הלכנו נמרוד ואני יחד עם הבלוגרית המצחיקה ולנטינה לחדרי התצוגה במלון מוריס. חדרי התצוגה שם מציעים מגוון רחב של מותגים חדשים וצעירים יחסית מרחבי העולם. המותג היחיד שממש תפס את עיני היה המותג האיטלקי מרג'ארטיאנרה (Margheritanera) עם מעיל שכמייה אדום עשוי קשמיר, מייד אין איטלי. טעות פטאלית של נמרוד (שחשב שהמשקאות והאוכל בחינם) עלתה לנו 70 יורו, אבל כפרה הכסף.

איתמר הנדלמן סמית וולנטינה רוסי (צילום: סיון לביא)

משם המשכנו למסיבה של המותג קלואה בחנות הדגל שלהם ברחוב סיינט אונורה, ומעבר לרחוב למסיבה של בית טום פורד. גם במסיבה וגם בתצוגה של בית קלואה ביום ראשון שלאחר מכן המשיך הבית הזה בקו הנקי והמוקפד שלו. בית טום פורד, מאידך, אמור היה, לפי ההיגיון, להיות בית האופנה האהוב עלי, עם החייטות הגברית הקלאסית שלו וההשפעה הסיקסטיזית החזקה, אבל איכשהו הוא אף פעם לא באמת הצליח לשכנע אותי. בשנה שעברה ראיתי באיביי זוג נעלי לאופרס של פורד בעשירית ממחירן המקורי. המרחק ביני ובין הרכישה הזו היה זהה למרחק בין יאיר לפיד לנפתלי בנט, אבל בסופו של דבר הלכתי עם חד"ש (וקניתי לאופרס שחורות קלאסיות של A.P.C).

שבת היה היום האינטנסיבי ביותר והתחיל בתצוגה של ויקטור אנד רולף. מעולם לא הייתי חסיד של הצמד ההולנדי הזה, והגעתי לתצוגה עם ציפיות נמוכות מאוד (והנגאובר אגרסיבי מכל הוויסקי סאואר ששתיתי בסילנסיו בלילה שלפני כן). אבל מהרגע הראשון של התצוגה שלהם בהיכל התצוגה המרכזי בגני טווילרי נכונה לי הפתעה גדולה. בהתאם לאווירה הכללית של העונה, גם הם הציגו קו לביש של "גברת עם טוויסט". האוונגרד של העונות הקודמות נעדר מהמסלול השנה. לבן, שחור ואדום היו הצבעים השולטים, והקו הכללי קרץ למוד של שנות ה־60 וקצת לפאנק של אמצע שנות ה־70. שמלות צמר קצרות, שחורות או לבנות, חסרות שרוולים, בחייטות שהזכירה מעט את שאנל של הסיקסטיז; מעיל עור אחד סטייל הראמונס; ושמלות ערב עם פפיונים גדולים, לא פרופורציונליים, הממוקמים פעם בקדמת הבגד ופעם על השרוול; הנעליים היו נעלי עקב סגורות, מעוגלות, עם לוק וינטאג' שלא היה מבייש את נעמה בצלאל. פאשניסטים אדוקים אולי התאכזבו מהקולקציה המעט שמרנית הזו, אבל נראה היה שכוכבת הקולנוע ג'סיקה צ'סטיין נהנית מכל רגע. אני נשארתי במקומי דקות ארוכות אחרי סיום התצוגה, חולם בהקיץ איך אני מפלח זוג נעליים ושמלה קצרה בשביל אשתי.

נהנית מכל רגע. ג'סיקה צ'סטיין (צילום: סיון לביא)

בית האופנה השבדי אקנה (ACNE) הפך בשנים האחרונות לאחד המותגים הכי קוליים בעולם. כל בחורה עם חוש אופנה בסיסי יודעת שהיא צריכה בגרדרובה שלה לפחות זוג אחד של מכנסי ג'ינס של אקנה או סוודר אנגורה לרפואה. מבחינת הייפ, אקנה היתה אחת התצוגות הכי מדוברות בשבוע החולף. בשורה הראשונה ישבו אנה דלו רוסו, סקוט שומן (הסרטוריאליסט) והשחקנית הבריטית טילדה סווינטון. כשנמרוד הבחין בסווינטון, הוא ניגש אליה ואמר לה שהוא "מעריץ במידה בינונית". היא כמובן לא ממש אהבה את זה, אבל מיד שאלה מה דעתי בעניין. "אני לגמרי מעריץ", אמרתי, "ואין לי עניין לנסות ולהיראות קול בקשר לזה". "אני רוצה תמונה עם חבר שלך", היא אמרה לנמרוד. סווינטון קמה פתאום, נעמדה לצדי (הרגשתי כמו הוביט לידה), עטפה אותי בזרועה ואמרה: "צלם". באותו רגע הבנתי שאני חייב לנמרוד קמר תודה. באיזשהו אורח מוזר, הוא תמיד מוציא אותי בסדר כשהוא מציק לסלבס בינלאומיים.

אבל כמה שהיה כיף לפגוש את טילדה סווינטון (היא כמובן לא באמת זכרה שלפני שנה היינו יחד בסוף שבוע של לואי ויטון ברומא, אבל אמרה שכן), התצוגה עצמה היתה אכזבה גדולה מבחינתי. פריטים מסוימים - כמו סוודר אדום ארוך, שמלתי, או ז'קט עור פאנקיסטי - היו יפים, אבל שום דבר לא ישב יחד באורח טבעי. הקולקציה כולה נראתה מתאמצת מדי, בניסיון לשמר איזה קו אוונגרדי אקספירמנטלי בניגוד למגמה הכללית של בגדים לבישים ונגישים יותר. אין לי בעיה, כמובן, עם אווירת השואו הזו, אבל במקרה של אקנה זה פשוט לא עבד.

לגמרי מעריץ. איתמר הנדלמן סמית וטילדה סווינטון (צילום: סיון לביא)

ואם כבר מדברים על שואו חסר השראה, התצוגה של ויויאן ווסטווד בפאלה דה טוקיו היתה אכזבה של ממש. דווקא כשכל כך הרבה בתי אופנה עושים פאנק, כלומר, עושים ויויאן ווסטווד, דווקא אז היית מצפה שווסטווד תמציא עצמה מחדש. היא לא. אותם שילובים משומשים לעייפה של השפעות ימי ביניים סקוטיות (כולל דוגמניות שפניהן מכוסות במייק־אפ כחול נוסח מל גיבסון ב"לב אמיץ") ופאנק סבנטיז. כמה אפשר? מצד שני, ווסטווד עצמה נראתה מעולה בשמלה אדומה ארוכה, והיתה נחמדה מספיק לצאת לסיבוב שלם על המסלול בסוף התצוגה לקול מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.

בערב הלכנו ג'וליה ואני למסיבה של מותג האופנה הלונדוני Prism של חברה שלנו אנה לאוב. פריסם הוא מותג חדש המתמחה בעיקר בתחום הספציפי מאוד של משקפי ראייה. העלייה של המותג הזה היתה מטאורית, אולי הודות לעובדה שלאוב היתה דוגמנית על בעברה, ואולי סתם כי היא מעצבת מוכשרת. מסגרות המשקפיים שלה נמכרות בחנויות הטובות בעולם (קולט, בארניז, דובר סטריט מרקט והחנות המקוונת נט־א־פורטה) במחירים מופקעים (כ־300 ליש"ט לזוג). בעונה הנוכחית הרחיבה לאוב את המנעד שלה והוסיפה גם תיקים ונעלי אספדרילס מעוצבות. אין לי ספק שהמותג שלה רק ילך ויגדל. עובדה, טרבור ג'קסון (המוכר גם כפליי־גראונד), אחד הדי.ג'ייז החמים בלונדון, ניגן במסיבה שלה. 

בסרטו של רוברט אלטמן "פרט־א־פורטה" ("משהו ללבוש", בשמו העברי) מסביר אחד המעצבים ש"נשים מעצבות בגדים שהן היו רוצות ללבוש או שהן רוצות למכור לנשים אחרות, ואילו גברים מעצבים לנשים שהם היו רוצים להשיג או לנשים שהם היו רוצים להיות". במקרה שלי, אני אוהב בגדי נשים שאני יכול לדמיין עצמי רוכש לאשתי. אם היו לי האמצעים, אחרי שבוע האופנה האחרון הייתי פושט רגל.

*#