טיול בליסבון: ההנאה שבאטיות

בליסבון יש שילוב מרתק של אדריכלות עתיקה, עיצוב חדשני ומקומות בילוי מהנעימים ביבשת, ובכל זאת לא נהפכה לעיר תיירות מובהקת. יש הרואים בכך יתרון דווקא

משה גלעד
משה גלעד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליסבון
צילום: משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד

תרזה דואיש, בעלת מסעדת דגים קטנה ברובע אלפאמה בליסבון, מנסה לשמור על אופטימיות: "כבר כמה שנים מדברים על העיר כעל ההבטחה הגדולה של התיירות באירופה. אומרים שאנחנו 'המקום הבא'. אבל דברים משתנים אצלנו לאט מאוד. כמו תמיד אנחנו אומרים, 'אולי השנה זה יקרה'".

לואיז' ריז' מלשכת התיירות של ליסבון מנסה להסביר את שורש הבעיה, ואולי גם את הייחוד של העיר: "אין לנו אטרקציה אחת גדולה להציע. אין בליסבון מקום ש'חייבים' לראות, לא על פי המדדים של מדריכי התיירות או סוכני הנסיעות. לברצלונה ישנה המורשת המדהימה של גאודי. למדריד מוזיאון הפראדו, לוונציה התעלות והרומנטיקה, לאמסטרדם ואן גוך ורמברנדט. בפאריס יש אטרקציות שמספיקות לכמה ערים. אפילו במקומות קטנים יותר, כמו סוויליה או בילבאו, בנו בשנים האחרונות מוזיאונים, גשרים, אטרקציות שמושכות תיירים ממדינות אחרות. כאן, למרות מאמצים לא קטנים, יש עדיין תחושה קצת פרובינציאלית".

בליסבון, עיר של 600 אלף תושבים בקצה המערבי של אירופה, יש בעיקר אווירה מיוחדת במינה, והאווירה הזאת לא מצטלמת יפה כמו מגדל פיזה. במובנים רבים, ליסבון עדיין מתרפקת על התקופה היפה שבה פורטוגל היתה אימפריה בקנה מידה עולמי. אז, במאה ה-15 וה-16, יצאו מליסבון מגלי העולם הגדולים. ברזיל הענקית היתה למושבה של פורטוגל וליסבון היתה מרכז העולם. מה קרה מאז? ליסבון חרבה כמעט לחלוטין ברעידת אדמה קשה ב-1755, ברזיל זכתה בעצמאות ב-1822 ובמשך כמה עשרות שנים, עד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, שלטו בפורטוגל משטרים שדיכאו כל פתיחות או הליך דמוקרטי.

היום, כשפורטוגל היא חלק מן האיחוד האירופי והתיירים הבריטים והגרמנים נוהרים בעיקר לחופים של חבל אלגארבה בדרום המדינה, ליסבון היא עיר שנעים ומעניין לבקר בה. זו עיר נמל אירופית לא יקרה במיוחד, שמשלבת אדריכלות בת 250 שנה, עיצוב חדשני, מסעדות מצוינות וברים ומקומות בילוי מהנעימים ביבשת. וליסבון גם מצליחה להישמר מפני "הכיבוש התיירותי", ומכאן נובע חלק גדול מן האווירה הטובה שהיא משרה (את הבידוד היחסי של ליסבון מדגימה גם העובדה שעדיין אין טיסות ישירות מתל אביב לבירת פורטוגל; טיסה לליסבון דורשת נחיתת ביניים והחלפת מטוס בציריך, ברומא, או במילנו. המחיר עד אמצע יוני הוא כ-340 דולר).

ב-12 ביוני ייפתחו בליסבון "חגיגות העיר", מעין קרנבל מקומי. כאשר בוחנים את ההכנות מגלים שבליסבון, כמו תמיד, שומרים בקנאות על האופי המקומי של האירועים.

החגיגות של ליסבון הן גרסה פורטוגלית מצומצמת וצנועה של מה שתושבי "המושבה" ריו דה ז'ניירו הפכו לקרנבל הגדול והמפורסם בעולם. הרחובות וגרמי המדרגות הארוכים ברבעים ההיסטוריים של ליסבון - אלפאמה, קאסטלו, בלם ועוד - מקושטים באלפי פנסים צבעוניים, ושני המרכיבים החשובים ביותר של החגיגות - מוסיקה ואוכל - יוצאים לרחוב.

הפאדו - מין בלוז פורטוגלי, בדרך כלל עצוב, רווי געגועים ועמוס רגשות עזים - מתנגן בעיקר בברים חשוכים מעט, אבל בחגיגות של ליסבון יוצאות אל הרחובות להקות אחרות, שמחות הרבה יותר. בכל פינה מנגנים מוסיקה פורטוגלית עממית, וכולם אוכלים הרבה סרדינים צלויים על האש ושותים כמות אדירה של יין.

במוקד החגיגות של ליסבון עומדת תחרות ריקודים בין הרבעים. כל שכונה שולחת למצעד החגיגי כמה קבוצות של רקדנים מחופשים ולבושים בתלבושות מרהיבות. התהלוכה מסתיימת ברחוב הראשי, אוונידה דה ליברדאדה, ושם מכריזים על השכונה המנצחת.

המאמץ הפורטוגלי להתחרות באטרקציות של אירופה הניב כמה תוצאות מוצלחות. ב-1994 הוכרזה ליסבון בירת התרבות של אירופה, וארבע שנים אחר כך אירחה את תערוכת אקספו העולמית. לצורך התערוכה פותח אזור שלם על גדת נהר הטז'ו, באזור פרוורי מוזנח מאוד. הפיתוח השאפתני והיקר הוכיח את עצמו כהצלחה כלכלית. היום, ארבע שנים אחרי התערוכה, נהפך כל האזור לאחד החלקים האופנתיים ביותר של העיר, ובו שורת מסעדות וברים על גדת הנהר. באמצע השבוע לא קל למצוא כאן מקום ישיבה. בסופי שבוע מוטב לא לנסות.

ברובע החדש גם נחנך ה"אושנאריום", המוגדר "האקווריום השני בגודלו בעולם". עוד ברובע הזה, הבניין הגבוה ביותר בעיר - מגדל ואסקו דה גמה (על שמו של מגלה הארצות והאירופאי הראשון שהפליג להודו).

מלבד מגדל דה גמה, יש עוד שלוש נקודות תצפית מעניינות על העיר. הראשונה, וקרוב לוודאי המוצלחת ביותר, היא מצודת סנט ג'ורג', הצופה על כמה רבעים בליסבון (אוטובוס 37, דרך רובע אלפאמה). לכאן כדאי להגיע בשעות הבוקר, כאשר השמש מאירה את מרכז העיר. הגגות האדומים של ליסבון בוהקים בשמש ומבית הקפה הקטן שליד המבצר נראים הנמל והנהר כמראה מעורר. אחר הצהריים כדאי לעלות במעלית המהירה מאוד אל ראש אנדרטת המגלים ברובע בלם. מכאן, ממש בכניסה למרינה של העיר, רואים היטב את הגשר החוצה את הטז'ו ואת הספינות המפליגות במורד הנהר. לא רחוק מכאן עומד המגדל של בלם, אחד מסמלי העיר, שהוקם כדי לציין את מסעו של דה גמה ב-1498 והוכרז לפני כמה שנים נכס עולמי של אונסק"ו.

מגדל התצפית השלישי, שאליו כדאי לעלות בערב, לפני ארוחה באחת המסעדות הסמוכות, ממוקם בלב הרובע העתיק של העיר. זהו מגדל מתכת גבוה מאוד, שכל שימושו הוא להעניק מבט רחב על הגגות והבתים של ליסבון.

אחרי התצפית מהמגדל אפשר לרדת לאכול במסעדה "פאפ-א-סורדה". לואיז ריז', שהמליץ על המסעדה, אמר שהיא נחשבת מצוינת, מפני שהיא "משלבת בין העיצוב החדש האופנתי ובין אוכל מסורתי". העיצוב אכן מינימליסטי כיאה - כמה נברשות ענק ושתי מראות גדולות. מנת הבית, שנשאה את שם המסעדה, הוגשה בקדירה גדולה: חסילונים ורודים על חתיכות לחם עם שום, שמן זית וכוסברה. המלצר המנומס שאל "בדרך המסורתית?" ומיד פירש את הטיית הראש שלנו כהנהון. שניות אחדות לאחר מכן, בעזרת שתי כפות גדולות, מעך את הכל לעיסה אחידה וענקית בצבע אפרפר. "ככה נהוג לאכול את זה", הסביר בפנים מאירות. אחר כך הוסיף: "הצעירים נוהגים היום לאכול את המנה בלי הלחם, אבל זה לא לפי המסורת. יותר טוב כמו שהיה פעם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ