רומא עם הילדים: המדריך השלם לטיול משפחתי - רומא - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רומא עם הילדים: המדריך השלם לטיול משפחתי

לכתבה
קולוסיאוםventdusud / Getty Images IL

ברומא אין פינה בלי היסטוריה ואופי, היא מוזנחת, מלוכלכת ומהממת ביופייה ואם נותנים לה לסחוף אתכם, תקבלו חופשה אורבנית מושלמת. רומא עם הילדים היא מקום להתאהב בו

תגובות

מלכוד 67: הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל
מיכה גודמן. הוצאת דביר. 222 עמודים, 96 שקלים

ניגשתי לקרוא את הספר "מלכוד 67" בסקרנות רבה. מיכה גודמן, האיש שספריו חשפו אותנו אל "הימים ההם": מ"סודותיו של מורה נבוכים" ועד "נאומו האחרון של משה", כותב לפתע על "הזמן הזה": על התשתית הרעיונית, הטיעונים והפרקטיקות במחלוקת הקריטית ביותר המסעירה את דורנו שלנו — הכיוון שאליו אנו חותרים — עתיד השטחים, ארץ ישראל, הביטחון, הסדרי השלום.

גודמן טוען שכתוצאה מהטלטלות שעברה ישראל ב–50 השנים מאז 1967, נתגבשו בימין ובשמאל אידיאולוגיות נוקשות ומנוגדות, שנהפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו של כל אחד מהצדדים ואינן מאפשרות דיון פתוח וענייני. מהמצב הזה, המתואר בספר כ"מלכוד 67", הוא מציע לצאת באמצעות המרת היומרה "לפתור את הבעיה" ביעד מוגבל יותר של "יציאה מהמלכוד", שמהותו הפיכת הבעיה מ"קיומית" ל"כרונית". כך ייעקף הצורך בפשרה אידיאולוגית, תימנע "התנגשות הזהויות" ותתאפשר "הבראת השיח הישראלי" (עמ' 133).

במילותיו של גודמן: "הימין החדש והשמאל החדש הם מעין תמונת ראי. השמאל החדש כבר לא טוען שהנסיגה תביא שלום, אלא שהמשך הנוכחות בשטחים יביא לקטסטרופה; הימין החדש כבר לא טוען שהמשך הישיבה בשטחים יביא לגאולה, אלא שהנסיגה מהם תביא לקטסטרופה (ביטחונית, א"ב)" (עמ' 60).

על פי גודמן, בעיני הימין (כולל הדתי־משיחי, א"ב) "הנסיגה מהרי יהודה ושומרון תכווץ את ישראל לממדים זעירים ותהפוך אותה למדינה חלשה ופגיעה שסופה להתמוטט"; ובעיני השמאל "המשך הנוכחות הישראלית בשטחים יפורר את ישראל מבחינה מוסרית, יבודד אותה מבחינה מדינית וימוטט אותה מבחינה דמוגרפית". הימין קובע "שמימוש חזון השמאל יביא להתרסקות מוחלטת של המדינה, השמאל קובע שמימוש חזון הימין יביא להתרסקות מוחלטת של המדינה" (עמ' 11–12). כך גודמן יוצר סימטריה בין טיעוני הימין לטיעוני השמאל, שגורמת, כך לפחות הוא טוען, למלכוד. מאה עמודים מאוחר יותר הוא כותב: "מתברר שכולם צודקים. ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים" (עמ' 111).

אני דוחה את המסקנה הזאת מכל וכל. המזרח התיכון הוא סביבה קשה והאיומים קיימים. אולם ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור, והסימטריה הזו שגודמן מתאר איננה קיימת. הוא משווה בין איום קיומי ודאי על עתיד המפעל הציוני לסיכונים טכניים צבאיים (התייצבות כוח עוין ממערב לירדן בעתיד או טילים וטרור מבחוץ או מבפנים בטווח המיידי), שאף על פי שאסור לזלזל באף אחד מהם, אינם מאיימים על קיומה של ישראל, ויש להם יותר ממענה אחד (בין השאר, בטכנולוגיה, בהצטיידות או בתפישת הפעלה).

הקטסטרופה שמתאר השמאל — "מדינה אחת, שתוביל לרוב ערבי ולמלחמת אזרחים מתמשכת, או לחלופין, למשטר אפרטהייד שקוע באלימות ותחת איום מתמשך של קריסה" — הצגתה היא, להוותנו, אמת. לעומת זאת, הקטסטרופה שמתאר הימין אינה מאותו סדר גודל. היפרדות מהפלסטינים אינה איום קיומי, והטענה שבעקבות היפרדות זו לא ניתן יהיה להגן על ישראל אינה נכונה. רוב אנשי הביטחון של ישראל לדורותיהם, המאמינים בביטחון לפני ומעבר לכל שיקול אחר, רואים בהיפרדות מהפלסטינים ביהודה ושומרון תוך הבטחת שליטה ביטחונית בכל השטח לכל טווח נראה לעין חלק מכל הסדר ביניים; והם רואים ב"פשרה טריטוריאלית" ו"שתי מדינות לשני עמים" חלק מכל הסדר קבע, לכשיבוא. אם לא נשכיל לשקול פשרה טריטוריאלית אנו ניצבים בפני סכנה, לא רק לאופיה של המדינה ולמעמדה בעולם, אלא קודם כל לביטחון. כולל למאבק בטרור.

מזרקת הספינה לרגלי המדרגות הספרדיות ברומא.
Andrew Medichini / AP

גודמן בונה לנו מבנה מפואר של טיעונים, הניצב על יסודות רעועים בדבר "סימטריה", שמובילה ל"מלכוד". אולם אם אין "סימטריה", ממילא קיומו של ה"מלכוד" עומד בסימן שאלה ומתגלה כמצב של תודעה, שלא מבוסס על עובדות. והיות שאנו חזקים ומבינים היטב את אינטרס הביטחון, הסדר ביניים או הסדר קבע, שמוסכם עלינו, אינו יכול להוות איום קיומי על ישראל. בין דפי הספר אני קורא על "מלכוד", בהביטי אל המציאות אני רואה הזדמנויות. תמיד יידרשו לנו דריכות מבצעית לצד שיפוט מפוכח של איומים ונכונות לפעול. אבל אימוץ הקביעות שבספר עלול לשבש את קריאת המציאות, להחמיר סיכונים, לעוור אותנו ולמנוע מאיתנו לראות את ההזדמנויות.

גודמן מציב עצמו לכאורה במרכז המפה הפוליטית, מנתח ומבקר ימין ושמאל. ואולם, למעשה, במודע או שלא במודע, הוא מאמץ את הנחות היסוד של הימין, אף על פי שחלקן מופרכות בעליל, כאילו הן טבועות אפריורי במציאות, וכך, למרבה הצער, הוא תורם להחדרתן אל המיינסטרים.

67 על פי גודמן

שיט בנהר הטיבר
קרן הבר

לא ניתן לבקר שיטתית את הספר בלי להבהיר את אבחנותיו של גודמן, שעיקרן:

מלחמת ששת הימים היתה רגע מכונן של אחדות לאומית, שתרמה לניצחון המזהיר. תוצאותיה הציתו מחלוקת כואבת: האם את השטחים, בעיקר יהודה ושומרון, יש ליישב? או שאת רובם, בסופו של יום, יהיה עלינו להחזיר בתמורה להסכמי שלום? ההתנגשות בין החותרים לשלום לחותרים לשלמות הארץ קורעת מאז את החברה הישראלית מבפנים.

גם בתום 50 שנים מאז המלחמה, בתוכן אוסלו וההתנתקות, קמפ דייוויד 2000 והצעות אהוד אולמרט, שתי אינתיפאדות ושלושה סבבי לחימה בעזה — הסבבים הצבאיים לא נגמרו בהכרעה מוחצת והניסיונות המדיניים לא הבקיעו דרך להסדר קבע. המחלוקת העמיקה והאידיאולוגיות הפכו לנוקשות יותר ויותר ולחלק מהזהות של כל צד. זהות לא מחליפים ולא דנים על שינויה עם בעלי זהות אחרת, וכך נמנע דיון שיש בו הקשבה הדדית אמיתית.

איך התפתחו הרעיונות?

גודמן מגולל בפנינו את התפתחות הנרטיב הרעיוני של שלושה זרמים בציונות: הימין, השמאל והציונות הדתית. בראשית היו: ימין שחלם על מקסימליזם־ליברלי (זאב ז'בוטינסקי), שמאל שחלם על "חברת מופת" סוציאליסטית (דוד בן־גוריון וברל כצנלסון) וציונות דתית מינורית ומתונה (חיים משה שפירא), שחלמה על תקומה טבולה במורשת ישראל.

מסעדת טוני ברומא
קרן הבר

ואז באו 67' וטלטלות המציאות. בציונות הדתית ניצת החזון של גאולה קרבה. את שפתו המתונה של שפירא החליפה הגות הרב קוק, האב (הראי"ה) והבן (הרצי"ה). בשמאל, נחלש עם ההפרטה במשק רעיון "חברת המופת" ואת מקומו תפס (בעקבות ההסכם עם מצרים, א"ב) רעיון "השלום". בהמשך, לפי גודמן, "הימין החילוני נפגע כאשר המרכיב הליברלי הביס (בעקבות האינתיפאדה הראשונה, א"ב) את המרכיב המקסימליסטי שלו; השמאל הציוני התמוטט כשהאינתיפאדה השנייה הביסה את רעיון השלום. כשכל הרעיונות נחבטו ונפלו נותר רק רעיון אחד עומד חזק ואיתן; הרעיון (הקוקיאני, א"ב) של הציונות הדתית ימנית" (עמ' 51). אלא שלא לעולם חוסן: ב–2005 הכתה ההתנתקות בציונות המשיחית וזיעזעה את הביטחון הן בהכרחיות ההתקדמות לגאולה והן ברעיונו של הרב קוק, שלפיו הציונים החילונים, מכוח קשר מיסטי משהו, ישמשו "חמורו של משיח" ויחתרו "בבלי מודע" אל היעד המשיחי.

הימין הדתי־משיחי השלים חבירה אל הימין החילוני־מקסימליסטי, וביחד עברו, לפי גודמן, מהפך שני לאחר ההתנתקות. עיקרו: נחלש ממד הגאולה הקרובה — ובעקבות התממשות התרחישים של השתלטות גורמי קיצון ושיגור רקטות מעזה — התחזקו החששות הביטחוניים. וכך, בימין, התחלף "עקרון הגאולה" ב"עקרון הביטחון". גם השמאל הציוני עבר, לפי גודמן, מהפך שני (בעקבות האינתיפאדה השנייה, א"ב) — "והמיר את התקווה לשלום בחשש מפני (השלכות, א"ב) פשעי הכיבוש" (עמ' 60).

אז מה עושים?

גודמן מוצא מקור השראה במסורת התלמודית, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל" כנקודת מוצא לשיח ישראלי חדש, של פתיחות והקשבה. "והלכה כבית הלל" מקורה בכך שבניגוד לבית שמאי הקפידו בית הלל להשמיע קודם לעמדתם את עמדת בית שמאי ולעתים אף לקבלה.

ביקורת הגישה הגודמנית

עד כאן תובנותיו של גודמן, וכעת לביקורת עליהן:

מסעדת Virginiae
קרן הבר

הספר כתוב היטב, בהיר, קולח וקריא, אולם בשונה מספריו הקודמים, הנושאים שבהם עוסק כאן גודמן ארציים יותר: יסודותיהם בביטחון, אסטרטגיה ופוליטיקה, שאינם תחומי התמחותו. כל אלה גורמים למחבר ליפול לאותן מלכודות עובדתיות ולוגיות שמפני הנפילה בהן הוא מזהיר אותנו.

למשל, פעם אחר פעם קורא לנו המחבר לצאת מתוך הקיבעון שכופה עלינו ה"אידיאולוגיה", שהפכה לחלק מ"זהותנו" ולהתרכז ב"טיעונים" מבוססי עובדות והיגיון תוך פתיחות והקשבה. אולם חלקיו העיקריים של הספר, העוסקים ב"אידיאולוגיות" וב"טיעונים" הפוליטיים של הזרמים השונים, ספוגים עד ליבתם ברכיבים של ה"אידיאולוגיה" הזהותית של הימין, המתחפשים ל"טיעונים" ענייניים גם כשהם מופרכים עובדתית, בעליל.

אלמלא הייתי בטוח מעבר לכל ספק ביושרו האינטלקטואלי של המחבר, הייתי אומר שלפנינו דוגמה מאלפת של שזירת פוסט־אמת ו"עובדות אלטרנטיביות" בוויכוח פוליטי. מאחר שאני בוטח ביושרתו של גודמן, אין לי אלא להניח שבכתיבת הספר פגש מצד אחד יותר מדי אנשי ימין, המניחים שה"אידיאולוגיה" שלהם טבועה באופן אפריורי בתוך המציאות ומהווה חלק ממנה. ולא היא — כמובן. ומצד שני פגש כנראה פחות מדי אנשי שמאל, מבית הלל, או אנשי מקצוע נטולי הטיה פוליטית, שיאירו את עיניו.

בנושא הביטחון

זהו אולי החשוב שבנושאים. הצגתו בספר סובלת משני ליקויים קשים. ראשית, באינספור מקומות לאורך הספר מופיעה בניסוחים שונים הקביעה המופרכת כי בלי שליטה ישראלית מלאה ברכס הרי השומרון ויהודה לא ניתן להגן על ישראל. כל תיאור מצבה הביטחוני של ישראל בספר עומד בסימן חרדה עמוקה, שניתן להבינה רגשית, אך בסיסה העובדתי רופף. ויובהר כאן מראש — אין לזלזל בשום יריב או אויב. במזרח התיכון אין חסד לחלשים ולא תהיה "הזדמנות שנייה" למי שלא יודע להגן על עצמו.

ישראל חייבת תמיד להיות דרוכה, חזקה ונכונה להכריע כל תוקף. ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור מבחינה צבאית, אסטרטגית, כלכלית, ואם נשכיל לכלכל נכון את יחסינו עם ארה"ב, גם מבחינה התעצמותית ודיפלומטית. ישראל יכולה וחייבת לשקול את עתידה וצעדיה תוך הבנת האפשרויות שעמדת הכוח שתיארתי מעניקות לה. חרדה אינה אסטרטגיה לאומית בריאה. היקלעות של מעצמה אזורית כישראל להלוך רוח פסימי, פסיבי וקורבני — תוביל לשיתוק, להחמצת הזדמנויות לשנות את המצב מיסודו ולנבואות קודרות ש(בגלל השיתוק) יגשימו את עצמן. לאמיתות הפשוטות הללו אין זכר בספר.

מיקומה של ישראל וממדיה הזעירים מוגדרים כ"תנאי פתיחה גרועים המאיימים על עצם יכולתה של ישראל לשרוד" (עמ' 67). על חשיבותם של הרי יהודה ושומרון קובע גודמן כעניין שבעובדה: "בלעדיהם המדינה אינה בת הגנה" (עמ' 68). נקודה. וכך הוא מסכם: "המשמעות של כל אלה פשוטה: מי ששולט בהר שולט במוקד החיים של העם היהודי" (עמ' 68) או "המסקנה של הפרק הקודם חדה ופשוטה: אסור לישראל לצאת מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים" (עמ' 79). חד וחלק. ומוסיף: "השילוב של המיקום והמקום מביא לכך שישראל לא רק מוקפת אויבים אלא שהיא גם מתקשה להתגונן מפניהם" (עמ' 68). חצי אמת. בקושי.

זהו תיאור מוגזם, פסקני ופשטני. אכן ממדים זעירים, ולו ניתן היה להרחיבם בהבל פה, תפילה ממוקדת או זיק של משאלת לב, בלי סיכונים ומחירים אחרים — כולנו היינו בוחרים בכך. אבל ברור שזה לא המקרה. וכי לא מהגבול המצומצם הזה (שאכן חיוני לשנותו בהסכם לכשיבוא) יצאנו לגדול שבניצחונותינו מול שלושה אויבים? עם שניים מהם יש לנו כבר הסכמי שלום (גם אם לא אידיאליים) והשלישי, סוריה, מתבוסס כבר שש שנים במלחמת אזרחים. יש הרבה מה לעשות, אבל לפחדים כמעצבי הפעולה — אין מקום.

וכאן מופיע הליקוי הקשה השני בדיון בהבנת הביטחון — צמצומו לחד־ממד. רכס יהודה ושומרון המתנשא מעל שפלת החוף אינו חסר ערך צבאי, אך גם אינו חזות הכל. ביטחון אינו רק תצפית שולטת ועמדות להצבת נשק. ביטחון זה מכלול. זה כלל היכולות הצבאיות, האזרחיות, המדיניות וזה גם המוראל הלאומי. גם לאמיתות הפשוטות האלו אין זכר בספר.

הבעיה הדמוגרפית בגרסת הימין, המוצגת בספר כראויה להתייחסות רצינית, מזכירה את מכחישי "שינויי האקלים" — אוסף של ספק טיעונים ספק משאלות לב בסגנון "העובדות החליפיות". בניגוד לאבחנתו של המחבר כי "בהחלט אפשרי לשער שהרוב היהודי לא עומד להיעלם בעתיד הנראה לעין" (עמ' 84), האיום הדמוגרפי הוא ודאי, ותחומי הזמן להתממשותו נמדדים בשנים לא רבות, לא בדורות. אלו עובדות. לא אמונות.

בהמשך הדיון בדמוגרפיה, המחבר נותן משקל יתר למכחישי האיום הדמוגרפי, שנימוקיהם לעתים קלושים עד כדי גיחוך. הוא מתעלם מכך ש"חלון ההזדמנויות הדמוגרפי" (עמ' 87) ייסגר בקרוב מאוד, ושאכן מתקרב "יום הדין הדמוגרפי" (עמ' 86), שבו הפלסטינים ישנו את אופי המאבק שלהם ויציבו במרכז האג'נדה את דרישת "המדינה האחת" בגרסת "מדינת כל אזרחיה". המציאות שבה הקיצוניים משני הצדדים דורשים מדינה אחת, חולמים על מדינה אחת ופועלים להשגתה היא ההופכת את חזון "המדינה האחת" לאיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל בדורנו.

הגורם השני, לצד הביטחון, שמטופל בספר במה שנדמה להיות הטיה אידיאולוגית אפריורית הוא "השמאל". גודמן מצמצם את השמאל לשמאל רדיקלי שקיים, אם בכלל, בשוליים של מצביעי מרצ, וכך הוא משרת את טיעוני הימין ומפשט את ההוכחות (כביכול) שלהם.

השמאל לדעתו "השתנה שוב ו... עוסק בעיקר בשאלות של זכויות אדם ונזקי הכיבוש" (עמ' 61). או "המסקנה היא שאסור לסגת מיהודה ושומרון ולהפקיד את הביטחון... מתוך אמון בערבויות בינלאומיות" (עמ' 88–89). ושוב: "מי שמפיק את הלקח הציוני מתקשה להאמין שניתן... להסתכן ביציאה מהשטחים ולבטוח בערבויות של אומות העולם..." (עמ' 113).

מה מתואר פה? מישהו בשמאל הציע לפרק את צה"ל? לוותר על חופש הפעולה בכלל? ועל הגנה עצמית בפרט? מי זה ה"שמאל" שמדובר בו? האם הוא כולל את משה דיין, יצחק רבין, חיים בר־לב, מוטה גור, אנוכי? הרמטכ"לים שאחרינו? אלה הם ה"תמימים", שיסמכו על ערבויות בינלאומיות בלבד? ומי בדיוק בימין הישראלי ילמדנו מהו ביטחון? והיום מגלה לנו גודמן ש"עקרון הביטחון" הוא העוגן המדיני של הימין ו"ערובות בינלאומיות" הן משענת הקנה הרצוץ של ה"שמאל". האומנם?

ה"ערובות הבינלאומיות" ושיח זכויות האדם הם חלק מהטיעון של השמאל, אך אינם עיקרו. הם כפופים לשני העיקרים המובילים שמבחנם, לשיטת השמאל האחראי, במעשים. לא בדיבורים. והם: (א) ביטחון, לפני ומעל הכל; (ב) "שלמות העם" ואחדותו קודמות ל"שלמות הארץ". באופן דומה: "עקרון הביטחון" הוא חלק מהטיעון של הימין, אך בסיסו המקצועי והמהותי רעוע, ומעברו מציצה אלינו, נגועה משהו במשיחיות, משנת הרב קוק ואג'נדת "המדינה האחת".

בפרק העוסק בהיבט היהודי־ההלכתי של המלכוד (עמ' 101–105) אנו למדים כי גם הרמב"ם וגם הרב עובדיה יוסף, שהתייחס מפורשות לשאלת השטחים, פסקו כי פיקוח נפש ושיקולים הקשורים לסיכון חיי אדם יכריעו את הכף, וכי בסופו של יום, ההכרעה היא על פי אנשי המקצוע, כלומר המומחים. אם הם יאמרו שאי החזרת שטחים יש בה ודאות קרובה לסכנת מלחמה ופיקוח נפש — ראוי להחזיר. וכאן שוב כושל גודמן, ואיתו, או לפניו, הימין בישראל במבחן ההליכה בעקבות המסקנות העולות מטיעוניהם. שהרי מה אומרים המומחים? רוב מוחלט מבין אנשי הביטחון של ישראל, בצה"ל, בשב״כ ובמשטרה סוברים כי ישראל תהיה בטוחה יותר וניתנת להגנה באופן יעיל יותר, במידה שיימתח בתוך ארץ ישראל היקרה כל כך לכולנו "קו מפריד", שיכלול את "גושי היישובים", את השכונות היהודיות בירושלים המזרחית, נוכחות צבאית לאורך הירדן ובכמה אתרים אסטרטגיים; קו שבתוכו יהיה רוב יהודי מוצק לדורות ומעבר לו מרחב מתאים למדינה פלסטינית מפורזת ובת חיות, עם סידורי ביטחון דו־צדדיים מוסכמים. האם נעלמו העובדות הללו משדה ראייתו של הכותב? האם ייתכן חלילה שהאמיתות הללו נגוזו (מדובר בעובדות וטיעונים מקצועיים, לא דעות או עמדות פוליטיות) משום שבנוכחותן מתמוטט טיעון "עקרון הביטחון", שהוא היחיד המונע את זיהויו או קטלוגו של הימין כ"משיחי"?

מי שמופקדים יומיום על ביטחוננו ומקבלים החלטות של חיים ומוות, חייבים לתכנן ולפעול על פי המציאות כמות שהיא, לא על פי משאלות לבם או "אמונתם" הפוליטית. והעובדה שכמעט כל אלה מוצאים עצמם בצד שמאל של המחלוקת הזאת, "סמולנים" רחמנא ליצלן — היתה אמורה לאותת לנו בבהירות שאלו אכן פני המציאות. חבל שגודמן לא ראה זאת.

"הכתם העיוור" בתפישת הימין את משימת הביטחון בשטחים נוגע גם ללחימה בטרור. את הדיון הביטחוני בספר מלווה הנחה סמויה שלהמשך השליטה בשטח אין מחיר בתחום הלחימה בטרור. האמת הפוכה. הערכת גורמי הביטחון היא כי באשר לטרור מתוך אוכלוסייה אזרחית — קל יותר להיאבק בו מאחורי "קו מפריד" מוגדר, תוך שמירת חופש פעולה מעבר לו, מאשר בתוך ערבוב מלא של אוכלוסיות. הערבוב האינטימי מקשה על השגת המודיעין ועל היכולת להגיב לפני שיש קורבנות.

השמאל האחראי לא טוען שיש לסמוך על מישהו (פלסטיני או אחר) בלעדית. השמאל האחראי מוסיף וטוען שסיכון ביטחוני משמעותי טמון בעצם המשך השליטה בשטחים. השמאל האחראי טוען שצה"ל חזק ומתחזק, מגובה בעליונות הטכנולוגית של ישראל ובקשר עם ארצות הברית, הוא אבן היסוד בביטחון. ומחזקים אותו מעמדה של ישראל בעולם, עוצמת כלכלתה והאחדות הפנימית בתוכה, ככל שנשכיל לשמרה. השמאל האחראי טוען ששיקולי "הביטחון נטו" לצד המכלול הדמוגרפי והמוסרי יצרו ציווי של "היפרדות" מהפלסטינים תוך הבטחת הביטחון; שהיעד נותר "שתי מדינות". השמאל האחראי אינו דן בעניין מנקודת המוצא של "אוריינטציה אוניברסלית" כטענת גודמן (עמ' 89 ועוד) או צדק לערבים, אלא משיקולי "ביטחון תחילה".

השמאל האחראי הוא הזרם הפוליטי בישראל הנושא איתו את הלקח הציוני האמיתי, "שניתן לסמוך רק על עצמנו", בתוספת ראייה כוללת, רחבה, עמוקה, של מהות הביטחון, ראייה שמתמודדת עם האופק, לא רק עם ההווה; ראייה המבינה שבמאה ה–21 ביטחון הוא לא רק גבעות שולטות, אלא מכלול רחב. השמאל האחראי הוא שממשיך את תפישתם של בן־גוריון ודיין, של פרס, של רבין ושלי, יחד עם רבים אחרים; הוא שמממש בחזונו ובמעשיו את בניין "קיר הברזל", שהביא אותנו לניצחונות במלחמותינו, שהביא את מצרים וירדן לשלום ועומד לנו היום במאבק נגד הטרור. זוהי התפישה הרחבה, שיישומה דחף את העולם הערבי מ"שלושת הלאווים" של חרטום מ–1967 אל "היוזמה הסעודית" מ–2002 ו"הצעת הליגה הערבית".

הימין לעומתו, שמניעו העמוק, האמיתי, הוא "שלמות הארץ" לפני ואפילו על חשבון "שלמות העם", חותר להתחמקות מהכרעות מדיניות עד שהבנייה מחוץ ל"גושי היישובים" תיצור מצב בלתי הפיך. באוזניו הד פעמי הגאולה הקרבה, והוא מרוקן את "עקרון הביטחון", שאומץ על ידו, מרבים ממרכיביו באמצעות צמצום תכולתו לעמדות הצבת נשק וטופוגרפיה, באמצעות עצימת עיניים לממדים אחרים של הביטחון ולממד הזמן ובאמצעות התעלמות מתמימות הדעים המקצועית והרחבה בדבר האפשרות לשלב בבוא העת את דרישות ביטחון ישראל עם פתרון "שתי המדינות". בעיקר לוקה הימין בהתעלמות מהיות נושא הביטחון ביסודו השוואה מפוכחת ומקצועית של אלטרנטיבות וסיכונים בכפוף ל"עקרון המציאות" ולא חתירה לפתרון שסומן מראש וששורשיו ביסוד אמוני.

כמה הערות בנושאים אחרים:

הטיעון הלאומי

הקולוסיאום בשעות הערב
AP

הטיעון הלאומי (עמ' 107), שפרוס על פני פחות משני עמודים, הוא אולי הגשר החזק ביותר ליצירת השיח שגודמן מתאווה אליו. היהדות אכן ייחודית בכך שהיא יצרה קהל מאמינים ובה בעת אומה. גם לי ולרבים בין חברי שאינם שומרי מצוות, המולדת המקראית, מורשת ישראל והזיקה אל ציון, שנשמרה לאורך דורות, הן חלק מזהותנו. היחס בין ישראליות ליהודיות עמוק ויסודי יותר מאשר היחס בין הזהות הלאומית האיטלקית לקתוליות. כל ישראלי, שגדל ולחם פה, חש ריגוש עמוק במפגש עם חלקי הארץ, שהיו ערש לידתנו כעם, כציוויליזציה וכנושאי שליחות אוניברסלית. הידיעה שהגיעה אלי במרחבי סיני — "הר הבית בידינו!" — העבירה בגווי צמרמורת שלא אשכח לעולם. וכך שוב מול סבסטיה, בשילה, בבית אל, בחברון ועל מדרגות האבן בראש מעלה בית חורון. היו אלה מפגשים מטלטלים עם שרשרת הדורות ועומק שורשינו שלנו. לבי קשוב לאלה האומרים שהוויתור על חלקי יהודה ושומרון הוא עבורם קריעה אישית ופגיעה כואבת ברצון הלאומי הקולקטיבי. זה כואב וקשה לכולם. גם לי. ואף על פי כן כשאנו מביטים אל ההיסטוריה, כשאתה מעיין באטלס ובוחן את הגבולות של מלכות בית דוד, ישראל והחשמונאים לאורך הדורות — האילוץ הגיאופוליטי יצר אקורדיון של מתווי גבולות שהשתנו מדור לדור, כתוצאה מהבנה מפוכחת ואילוצי המציאות, לא פעם במחיר כבד. אחריותה של מנהיגות בכל דור ודור להביט בפני המציאות ולקבל החלטות שתכליתן הגנה על הביטחון, על העתיד, על זהותנו ועל מורשתנו. המציאות מלאת סתירות, אך ההחלטות חייבות להתקבל והן לעתים כואבות. זה המצב במקרה שלפנינו.

לא אכנס לתיאור העמדה הערבית בספר. תמציתה היא: הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים. זוהי פרשנות לא מדויקת, המשרתת את התיזה הכוללת של המחבר ושל הימין בישראל. ראשית, השפלת האיסלאם על ידי המערב בעבר והשפעותיה על העולם הערבי הן עובדות. אבל אלו עובדות שמחוץ לשליטתנו ועוצמת הצגתן החוזרת היא מוגזמת (עמ' 77–78). לו קיבלנו את תיזת גודמן כפשוטה לא היה סיכוי לשלום עם מצרים וירדן.

הפורום של רומא
Alessandro Bianchi/רויטר

ושוב, הסימטריה שגודמן שב ומתאר (עמ' 113 ו–114) מדומה. אין סימטריה. מי שדוגל ביציאה מרוב השטחים לא עושה זאת בהישענו על ערובות בינלאומיות, אלא על צה"ל, יכולות אסטרטגיות, ברית עם ארה"ב ועוצמת ישראל הכוללת. לא "ביטחון עיוור בגויים" ולא "ביטחון עיוור באלוהים", בשפתו של גודמן (עמ' 113), אלא הלקח הציוני הבסיסי של הישענות על עצמנו. אם נישאר בכל השטחים, הכיבוש באמת יפורר אותנו, כפי שמעיר גודמן. אבל אם נצא מהם, לא נכון שהטרור יפלוש לתוכנו. ההיפך הוא הנכון. כעת הוא בתוכנו. כשנצא, "נקיא" אותו. הוא יהפוך לטרור מבחוץ, שקל יותר להתמודד איתו.

באחרית דבר (עמ' 161) חוזר גודמן אל ספרו הנפלא "הנאום האחרון של משה", והוא מסמיך אליו את בעיית ההווה שלנו. הוא מדבר על שני פחדים: על החשש מפני כוחו של האחר, חששו של הימין, "לחזור למצרים", והחשש מהאפקט המשחית של כוחנו הרב, חששו של השמאל, "להפוך למצרים". לפי גודמן, משה לא דורש לבטל את הפחדים הללו. להיפך, הוא תובע מהעם לחיות עם שניהם. אבל האם זה באמת הנמשל הנכון? הרי הימין, המזהה "בעיות כרוניות" כ"איומים קיומיים", הוא זה שחוזר בתודעתו, אם לא בגופו, אל הלוך הרוח של הגלות, של "מצרים". בה בעת אותו ימין הוא זה שבהתעקשותו על המשך השליטה בעם אחר "הופך אותנו למצרים". השמאל, שהוביל את הציונות המעשית והקים את המדינה כאקט של מרד בגלות ("מצרים" המטפורית); השמאל הזה הוא שהוביל את ביסוס ביטחונה, כשעוד היו ניצחונות, הוא זה שמחפש גם היום כל דרך לצאת מ"מצרים" (אל ציונות ההכרעות והפעולה) ובה בעת מבטיח שלא נהפוך ל"מצרים" (בתביעתו להיפרד מהפלסטינים). מהו ה"לחזור למצרים" במשל אם לא החזרה להלוך הרוח הגלותי?

ובחזרה אל פתיחת הספר, אל סיפור "אלו ואלו דברי אלוהים חיים. והלכה כבית הלל" (עמ' 13). איני יכול שלא לשאול מיהו "בית הלל" בסיפור שלפנינו. איפה אנו מוצאים את הפתיחות, את הנכונות להקשבה, את הבנת קיומן הלגיטימי של עמדות אחרות. האם בשמאל שגדל על ברכי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון, שציטוט נפלא שלו מופיע בספר (עמ' 23): "טובה לי נשמה נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה", או בימין שזרם מחזון הראי"ה (הרב קוק האב) אל משאלת הרצי"ה (הרב קוק הבן), הבולט ב"דוחקי הקץ" של הדור שקדם לנו; האיש שעל פיו "הגאולה איננה אירוע שיש להמתין לו אלא אירוע שיש להחיש אותו. המעשה המחיש אותו הוא מעשה ההתיישבות בארץ" (עמ' 55). התשובה ברורה. משנתם של הרב קוק וממשיכיו היא בית שמאי של דורנו. וספקנותם הבריאה של יורשי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" היא בית הלל של הדור הזה. אבל משום מה נמנע גודמן מהכרעה. ניתוחו מסתיים פעם אחר פעם ב"אלה צודקים ואלה צודקים". גודמן מבקש מאיתנו לשאוב השראה מהמסורת התלמודית, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". אבל בבוא מבחן הנמשל הוא משתתק ואינו משלים: "והלכה כבית הלל".

תשובה ציונית ולא גלותית

הספר מעניין, מאתגר, נקרא בשטף ומומלץ לכל קורא שישמור על ערנותו הביקורתית בכל מהלך הקריאה. התיזה הכוללת של גודמן, חרף היותה משופעת בניתוחים רב־צדדיים וביחס של כבוד לכל הזרמים, טבועה באג'נדה ימנית. תיזת "מלכוד 67" נרקמת, לעתים בתפרים גסים, כך שתיווצר סימטריה בין נימוקי הימין והשמאל בישראל — סימטריה שאינה קיימת במציאות. תוצאת הסימטריה המומצאת היא המלכוד, שמ"קורבנותיו" מבקש המחבר לחולל שיח פתיחות ואהבת אחים. בקריאה סופג הקורא, בלי משים, עוד ועוד עמדות שמוטות לימין בנושאי ביטחון, דמוגרפיה, עמדות היריב ומרחב הפעולה האפשרי לישראל.

גודמן מציע לשמאל שיח פתוח על עתידה של ישראל, בלי תנאים מוקדמים ובתנאי שנקבל מראש את הנחות היסוד שלו, מנותקות מן המציאות ככל שיהיו. גודמן משרת, שלא מדעת אני מקווה, את התפישה הפוליטית של הימין המשיחי וממשלת "המדינה האחת". הוא מעצים את טיעוניה, שעיקרם מתחום האמונה ומשאלות הלב ודורש בשבילם מעמד של שוויון עם עמדות מקצועיות של רוב מוחלט של המומחים.

שיח הפתיחות שהוא ממליץ עליו (וכמוהו "שיח האהבה", שמציעים לנו אחרים, מ"מקור ראשון" ועד "יש עתיד") כמוהו כשיח בין מאמצי תורת האבולוציה למכחישיה. אפשר לאהוב ואפשר להתייחס זה לזה בכבוד הדדי, אך קשה לקיים דיון פורה ומפרה כאשר אחד הצדדים מסרב בכל כוחו להיצמד אל אדני המציאות.

במסגרת שיח הפתיחות, אני מציע הסתכלות אחרת. תשובה ציונית ולא גלותית. לא משחק שח עם עצמנו, אלא פעולה דחופה כדי לשנות את המציאות. המצב אינו סימטרי, והמלכוד אינו תיאור נכון של המציאות. בעיית הסיכונים הנובעת מאפשרות של הסדר מדיני או הסדר בינייים, אם וכאשר יבוא, היא מזמן "כרונית" ולא "קיומית". במקום שגודמן והימין רואים מלכוד ושיתוק, אני רואה הזדמנות וסיכוי. לפנינו "חלון הזדמנויות דמוגרפי" (עמ' 87) שהולך ונסגר. יש למצות אותו. לפנינו מציאות אזורית חד־פעמית, שמייצרת אינטרס משותף בינינו לסעודיה, המפרציות, מצרים, ירדן. ההתרסקות של מדינות במזרח התיכון גם היא הזדמנות יותר מאיום, ואפילו האיום האיראני נדחה, גם אם לא נעלם.

עלינו לפעול היום בדחיפות לכינוס ועידה אזורית שתתמקד במאבק בטרור, בעצירת הכוונות ההגמוניות והגרעיניות של איראן, במיזמי תשתית אזוריים ובנושא הפלסטיני. מול הפלסטינים אני ממליץ לאמץ מיד את תוכנית הפעולה של "מפקדים למען ביטחון ישראל", שהציגו לציבור תוכנית ביניים, שאינה מותנית בהסכמתו של הצד הפלסטיני כתשובה למציאות שבה ייתכן שלא ניתן להגיע כיום להסדר קבע. זהו המענה הנכון כל עוד אין בשלות להסדר בצד השני. ומול העולם יש לבצר את יחסינו עם ארה"ב, עם הממשל ועם האזרחים; וחשוב מכל, עם העם היהודי בתפוצות, ובעיקר עם הדור הצעיר שלו.

לצאת מהמלכוד ככל שהוא אכן קיים, ולו בבטן של ישראלים טובים, הדרך הנכונה היא דרך פעולה. דיון תלמודי בינינו לא יספיק. יש להעלות את ישראל על הפסים בפנים ולצאת לדרך בחוץ — להחזיר את היכולת הציונית להכריע ולפעול.

כיכר פיאצה נבונה שברומא, איטליה
Sborisov | Dreamstime.com
קסטלו סנטאנג'לו רומא
קרן הבר
שיט על טיבר ברומא
קרן הבר
טרסטברה
קרן הבר

הרשמה לניוזלטר

אוהבים לטייל בארץ ובעולם? הירשמו וקבלו המלצות ועדכונים בתחום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות