כך חצינו את פטגוניה על סוסים - דרום אמריקה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך חצינו את פטגוניה על סוסים

לכתבה
גיל אפרת

כשגיל אפרת טייל בדרום אמריקה הוא רצה לעשות את זה קצת אחרת. יחד עם שלושה חברים הוא קנה סוסים ויצא למסע רכיבה בין כפרים וחוות מסורתיות באחד מחבלי הארץ היפים בעולם. הם רכבו כ-600 ק"מ ובמשך חודש שלם למדו להכיר את פטגוניה בקצב קצת אחר

21תגובות

אני די בטוח שמעולם לא שאלו אותו את השאלה הזאת, אבל בכל זאת ניסיתי. "יש לך מקום לחמישה סוסים ללילה, שטח קטן עם עשב ומים, שיהיה להם מה לאכול ולשתות?"

עמדתי בכניסה להוספדחה (אירוח ביתי בצ'ילה) בתקווה שבעל המקום לא יטרוק לי את הדלת בפנים. הוא לא היה בטוח שהבין אותי וחזר על המילה בספרדית כדי לוודא ששמע אותי נכון. "קביוס ? סוסים, אמרת?"

" כן, סוסים!"

הוא בהה בי לרגע לוודא שאני רציני, לוודא שאני לא משוגע.

פטגוניה
גיל אפרת

חודש וחצי לפני זה ישבתי עם יפתח בבית קפה קטן בעיר ברילוצ'ה בארגנטינה, כשהוא העלה את הרעיון של מסע סוסים ארוך. "תן לי יום לחשוב על זה", אמרתי לו. בערב הלכתי לאיזה פאב מקומי ואת הבירה ששתיתי הקדשתי למחשבות על המסע. השאלה הראשונה היתה - האם אני מוכן לצאת למסע כזה? הרי זה יבוא על חשבון מקומות אחרים שרציתי לבקר בהם.

מהרהר, עקבתי אחרי קו הקצף שעיטר את פנים כוס הבירה שלי. כל לגימה מקרבת אותו קצת יותר אל עבר תחתית הכוס. ככל שהוא ירד, ככה גם גברה ההתרגשות שלי כשדמיינתי את עצמי רוכב על סוס בנופיה הפראיים של פטגוניה. כשסיימתי את הבירה כבר נפלה ההחלטה.

"בוא נלך על זה", עניתי ליפתח למחרת. ישבנו בהוסטל ונסינו לחשוב מהו המסלול המתאים ביותר למסע כזה. חיפשנו אזור שישלב נופים ותרבות מקומית אותנטית ועדיין יאפשר התנהלות נכונה עם הסוסים מבחינת העומס והקושי.

על גבי סוסים בדרך היפה בעולם

אומרים על הקרטרה אאוסטרל (Carretera Austral- הדרך הדרומית) שהיא הדרך היפה בעולם. הדרך עוברת בין העיירות והכפרים המסורתיים של פטגוניה הצ'יליאנית, מתפתלת בנוף בראשיתי של יערות סבוכים, נהרות ואגמים בצבעי טורקיז ותכלת, מפלים גבוהים, פיורדים, קרחונים, ומצוקים תלולים. גן עדן.

פטגוניה
גיל אפרת

הדרך נסללה בשנות ה-70 וה-80 כדי לחבר את הכפרים הנידחים של חבל פטגוניה לשאר המדינה. התושבים שמתגוררים בצידי הדרך חיים בפשטות ומתבססים בעיקר על חקלאות, מרעה ודיג. כשיצאנו למסע, גילינו שמדובר לרוב בדרך עפר משובשת שכמעט ואין עליה תנועת רכבים. החלטנו לרכוב לאורכה ומדי פעם לסטות לאתרים יפים הסמוכים אליה.

איך משיגים סוסים?

מתי וגור הצטרפו אל יפתח ואלי ויחד הגענו לפוארטו מונט (Puerto mont), עיר נמל בצפון פטגוניה הצ'יליאנית שנחשבת לבירת מחוז לוס לאגוס. מסביב לעיר פזורות חוות שמחזיקות סוסים לעבודה ופנאי וזה מקום טוב להתחיל ממנו את החיפוש.

שלושה שבועות הסתובבנו בין החוות כשאנחנו עוברים מדלת לדלת, שואלים אם מישהו מעוניין למכור לנו את הסוס שלו. נעזרנו בחבורת מקומיים קטנה שאירחו אותנו דרך קאוצ'סרפינג (רשת חברתית לאירוח). אחרי ששמעו מה אנחנו מתכננים הם התנדבו לקחת חלק והתחילו לעזור לנו כשהם מתרגמים, מקשרים אותנו לבעלי חוות ומשאילים לנו את הרכב שלהם.

בסוף קנינו חמישה סוסים משלושה חוואים שונים. ארבעה סוסים לרכיבה ואחד לציוד. ציוד מתאים מצאנו בחנות שהסכימה להכין במיוחד בשבילנו אוכפים, ראשיות וארכובות צ'יליאניות מסורתיות. העלות היתה כ-500 דולר לכל סוס פלוס הציוד שלו.

כשהכל הולך חלק מדי, זה רק עניין של זמן עד שמשהו ישתבש. לסוס שייעדנו לסחיבת הציוד קראנו דונקי (הוא היה קטן ועקשן כמו חמור) ולשאר הסוסים קראנו פריץ, צאנצ'ו, לוקו וקטשופ.

החלטנו להתחיל את הרכיבה מהעיירה צ'אייטן (Chaiten) והדרך המהירה והנוחה ביותר להגיע אל המקום הייתה על מעבורת של 12 שעות מפוארטו מונט, דרך הפיורדים המדהימים של פטגוניה.

איך מעבירים סוסים על מעבורת? לפעמים רק צריך לשאול.

שאלנו במשרדי החברה שמפעילה את המעבורת אם יש להם מידע על משאית עם מקום לחמישה סוסים. הם הסכימו לתת לנו מספר טלפון של נהג. שוחחנו עם הנהג והוא הסכים להעלות את הסוסים למשאית בתנאי שנכסה את עלויות השיט שלו. הסכמנו לתנאים.

כמה שעות ספורות לפני העלייה למעבורת משהו השתבש.

אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לא הצלחנו להעלות את לוקו למשאית. הסוס התעקש והתפרע, בעט כמו משוגע (לא סתם קראנו לו לוקו) וסיכן אותנו ואת הסוסים האחרים. ההפלגה המתקרבת לחצה עלינו לקבל החלטה.

אחרי יותר משעה של ניסיונות, בעליו של הסוס הבין שזה חסר סיכוי, התנצל - לקח את סוסו והחזיר לנו את הכסף. נשארנו רק עם ארבעה סוסים. מה עושים עכשיו?

פטגוניה
גיל אפרת

החלטנו שהפתרון המעשי ביותר יהיה למצוא סוס בצ'איטן ויצאנו לשם עם סוס אחד פחות. אם היינו יודעים שנגיע לעיירה כמעט נטושה, יכול להיות שהיינו פועלים אחרת.

פטגוניה
גיל אפרת

ברוכים הבאים לעיירת הרפאים

לצ'איטן עצמה יש סיפור מרתק. בשנת 2008, התפרץ הר הגעש הסמוך לאחר יותר מ-9,000 שנות תרדמת. העיירה פונתה על כל מתיישביה. אפר ואדי גופרית התפרצו לגובה ולמרחק של 30 קילומטרים והתפזרו בשמי צ'ילה וארגנטינה עד לאוקיינוס האטלנטי. ימים ספורים אחרי ההתפרצות, כתוצאה מגשמים רבים, הפסולת הגעשית נסחפה ו"סתמה" את הנהר הזורם לצד העיירה ובכך גרמה לו לשנות נתיב ולהציף את כל האזור כולל את העיירה עצמה.

כשהגענו, לא האמנו למראה עינינו. העיירה נראית נטושה לחלוטין. גגות בתים הציצו מבעד לשכבת אפר עבה שמילאה את הרחובות ורמזה על גודל האסון שפקד את העיירה השלווה. "איך לעזאזל נמצא כאן סוס?" שאלנו את עצמנו.

לא יכולנו לחזור אחורה, את הטעות כבר עשינו ועכשיו אנחנו כאן עם הסוסים. למדנו שהמקומיים חוזרים לאט לאט לעיירה שננטשה וחלק כבר החלו לבנות את בתיהם מחדש.

התחלנו בגישושים.

התפצלנו ורכבנו בין הבתים והחצרות כשאנחנו שואלים כל אחד ואחת אם הם מכירים מישהו שמוכר את הסוס שלו. מתוסכלים, אחרי יום החיפושים הראשון בעיירה הלכנו לישון כשעדיין יש ברשותנו רק ארבעה סוסים.

ביום השני כבר היה לנו יותר מזל ובסופו פגשנו גאוצ'ו (קאובוי מקומי) שהסכים למכור לנו את הסוסה שלו. הלכנו לראות אותה ואני מודה שחששנו - היא נראתה רזה מדי ולא היינו בטוחים שהיא תצליח לעמוד במסע הזה. אך כשהזמן דוחק בך ותנאי הסביבה מוכיחים שלא יהיה פה פשוט למצוא סוס מתאים, זה לא הרגע להיות בררנים. החלטנו לקנות אותה.

המצטרפת החדשה נתנה לכולנו עוד שיעור במשפט "אל תסתכל בקנקן". למרות שנראתה חלשה וקצת דאגנו לה, בהמשך הדרך היא הוכיחה את עצמה כסוסה חזקה ואמינה. זהו, אפשר לצאת לדרך.

יום טיפוסי

מתחילים עם הזריחה. לא מבזבזים זמן. בישלנו דייסת שיבולת שועל והוספנו קפה חם בצד, אחר כך ארזנו את האוהלים והכנו את הציוד להעמסה. בכל בוקר ניקינו את הסוסים כדי להכין אותם לרכיבה ואחרי שהרכבנו את האוכפים, נשאר לנו להעמיס את הציוד על "דונקי".

פטגוניה
גיל אפרת

במהלך היום השתדלנו לעצור כמה פעמים כדי לתת לסוסים זמן מנוחה. את ההפסקה הארוכה של היום הקדשנו לארוחת צהריים של לחם עם ממרח או שימורים. לקינוח עוד קפה וממשיכים לרכוב. כשהיינו צמאים מילאנו את המים שלנו מהנחלים והמפלים שהיו חלק קבוע מהנוף שליווה אותנו בצדי הדרך.

לקראת הערב, התחלנו לחפש מקום נוח לעצור בו ללילה. לרוב נכנסנו לחווה מבודדת וביקשנו מהדיירים להעביר את הלילה בשטח המרעה שלהם. התנאי היחידי שיהיה נוח לנו וחשוב לא פחות, לסוסים.

המקומיים תמיד הופתעו לראות ארבעה תיירים על סוסים. הם שאלו הרבה שאלות והתעניינו במרחק שאנחנו רוכבים. אחרי שהתמקמנו וסיימנו לבשל, יפתח היה מוציא את הגיטרה ומנגן שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

בבוקר, לפני שיצאנו לעוד יום רכיבה, כאות תודה למארחים כיבדנו אותם בקפה שחור ולעתים קרובות גם קנינו ממה שהיה להם להציע, לחם טרי או ביצים.

תוך כדי הטיול כתבתי יומן מסע, הנה קטע ממנו: "הרכיבה באזור מרוחק זה, שמתאפיין בחיים חקלאיים, איטיים ושקטים, בהם רכיבה על סוס אינה זרה לאופי המסורתי והעתיק שאופף את חבל הארץ הזה, גרמה לנו להרגיש לעיתים תחושת שייכות גדולה למקום. לפעמים שכחנו שאנחנו רק תיירים שהגיעו לביקור. המפגש עם התושבים, היה מפגש של הבנה והכרה שלהם בעובדה שאנחנו עוברים דרך ביתם באופן התואם ביותר את אורח החיים השליו שלהם".

פטגוניה
גיל אפרת

ארבע עונות ביום אחד

האזור בו רכבנו, בין הרי האנדים לאוקיינוס השקט, נחשב לאחד האזורים הגשומים ביותר בפטגוניה. באחד השבועות הגשם לא פסק לרגע וירד בעצמה קבועה, לא נחלש ולא התחזק במשך שלושה ימים רצופים.

באחד הימים, חוואי זקן הסכים לארח אותנו בעד תשלום מינימלי. הבית היה צנוע מאוד אבל במצבנו לא צריך הרבה. חום תנור העצים הקטן מיד שינה את ההרגשה שלנו. באזורים האלו הבית מתבסס על התנור הקטן והיעיל הזה שגם מחמם את הבתים, גם משמש כמייבש כביסה וגם ככירה לבישול.

פטגוניה
גיל אפרת

למחרת יצאנו ליום נוסף של גשם מלווה ברוח חזקה וקפואה. ריחמתי על הסוסים. אפילו הם לא הצליחו להישיר מבט קדימה והלכו כשראשם מוטה הצידה, מנסים להתחמק מהגשם שהצליף בפניהם. מזג האוויר היה הדבר המאתגר ביותר במסע הזה והדרך הכי טובה להתמודד עם המצב הייתה בעזרת הומור.

אין טעם לספר את הבדיחות שרצו בינינו, אתכם זה כנראה לא יצחיק, אבל לנו זה שיפר את מצב הרוח. מי שחווה מצב של קושי מנטלי בזמן מסע, יודע מהו כוחו של חיוך ועד כמה אופטימיות והומור הם מפתח להצלחה.

מריחים את הסוף

בשבוע הרביעי הסוס החזק ביותר שלנו, פריץ, התחיל לצלוע. החלטנו לא לרכוב עליו וכל פעם מישהו אחר צעד לידו והוביל אותו בחבל.

20 ק"מ לפני העיר קויאייקה (Coyhaique), השוטרים שעבדו באורוות סוסי המשטרה של האזור הסכימו שנשאיר את פריץ אצלם לכמה ימים עד שיתאושש.

כשיצאנו למסע לא ידענו היכן הוא ייגמר. יצאנו בחשיבה של "נראה מה יקרה..." כשהגענו לקויאייקה החלטנו שכאן המסע יסתיים. תנאי מזג האוויר והצליעה של פריץ היו הגורמים העיקריים להחלטה.

פטגוניה
גיל אפרת

הסוף - מוכרים את הסוסים

פעם נוספת התייצבו לצידנו אנשים טובים שעזרו לנו בהשלמת המשימה. חוואי שמתגורר בפאתי העיר, הסכים שנשאיר את הסוסים בשטח החווה שלו עד שנמצא להם קונה. הוא סיפר לנו על שוק חקלאים בו מתבצעת קנייה ומכירה של בעלי חיים. חוואים מכל האזור מגיעים לאירוע ושם יהיה הסיכוי הגדול ביותר שלנו למכור את הסוסים.

פטגוניה
גיל אפרת

הגענו למתחם מלא בתאים בהם הוחזקו בעלי החיים השונים. לכל תא היתה יציאה לשביל המוביל אל המבנה בו הוצגו החיות. יחד עם עשרות חקלאים מחוספסים ישבנו בשורות הצופות אל הבמה וראינו את הסוסים שלנו מוצגים כל אחד בתורו. יפתח הציג יכולת מופלאה של התמקחות בספרדית עם גאוצ'ואים מקומיים, וככה הצלחנו למכור את כל הסוסים למעט פריץ שהשארנו מאחור.

יום אחרי המכירה של שאר הסוסים, נסענו לבדוק מה מצבו באורוות סוסי המשטרה בה השארנו אותו. בדרך חזרה תפסנו טרמפ לקויאייקה ובשיחה עם הנהג סיפרנו לו על המסע שעשינו ועל החיפוש אחר קונה לסוס האחרון שנשאר לנו. הוא מיד אמר שאביו בדיוק מחפש לקנות סוס. לפעמים גם המזל משחק תפקיד. קבענו שעה והאב הגיע.

הוא היה נמוך, נראה שאת קמטיו הרוויח ביושר והיתה לו הבעה עניינית. ללא היסוס הוא ניגש לעניין והתחיל לבחון את פריץ.

אחרי פחות משעה, כשהסוס האחרון שלנו התרחק בנסיעה איטית בתוך הקרון החדש שלו, ידענו שמסע הסוסים נגמר. רגשות מעורבים של שמחה ואכזבה שמאפיינים סוף של מסע ארוך גאו בי.

אתה מאוכזב כי נגמר, כי יש קסם בלקום בבוקר מבלי לדעת איפה תלך לישון, כי הרפתקה כזו כנראה לעולם לא תחזור. ועל מה השמחה? על ההישג, מההבנה שזכית, גם אם זה רק לקצת, לעשות משהו קצת אחר, להרגיש איך חיו כאן פעם בעולם איטי יותר, שבו הדרך המהירה ביותר להגיע ממקום למקום היתה ברכיבה על סוס.

חזרנו להוסטל, הכנו ארוחת ערב גדולה ושתינו יין טוב. כל אחד דיבר על המשך הטיול שלו. ידענו שמכאן נתפצל. כל אחד הגיע לדרום אמריקה בתקופה אחרת ותכנן את את הטיול שלו באופן שונה. הרגשה מוזרה. ברגע שמכרנו את הסוס האחרון, הסטטוס בו התרגלנו לחיות חדל להתקיים. חזרנו להיות תרמילאים "רגילים" בדרום אמריקה.

_____

גיל אפרת, מטייל למרחקים ארוכים - לאתר ולטיולים נוספים שלו

הרשמה לניוזלטר

כל חדשות הטלוויזיה, הביקורות והמלצות הצפייה אליכם ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות