מה הלך לנו לאיבוד בקוסובו

קוסובו אינה מתחרה בנופים המרהיבים של שכנותיה, אבל בגלל חדוות הגילוי של מדינה לא מתוירת, המחירים המופרכים והאנשים רבי הקסם, גילינו מדינה מופלאה

פריזרן
פריזרן צילום: Ebs Els
אמרי לוי סדן
אמרי לוי סדן

"פרישטינה? מה הלך לכם לאיבוד בפרישטינה? לא הייתי נוסעת לשם", השתוממה  קריסטינה בעלת דירת ה-Airbnb ששכרנו בסקופיה, בירת צפון מקדוניה. "זאת עיר של אתרי בניה, מכוערת ומשעממת", בקיצור - לא שווה נסיעה של שעה וחצי.

מצוידים בטיפ המדכדכך הזה החלטנו שלא להקשיב, כי חלום זה חלום ובמקרה שלנו הוא היה לטייל במדינה הצעירה ביותר באירופה, קוסובו. בחלוף שישה ימים הבנו למה התכוונה קריסטינה. קוסובו לא מתחרה בנופים המרהיבים של מדינות אירופאיות אחרות, כולל שכנותיה, אבל למרות זאת שמחנו שנסענו. למה? אולי בגלל חדוות הגילוי של מדינה לא מתוירת (לא רק על ידי ישראלים, אלא בכלל), אולי בגלל המחירים המופרכים ואולי בגלל שפשוט נהנינו מכל רגע. 

פרישטינה צילום: אמרי סדן

אין טיסות ישירות מישראל לקוסובו, ולכן התחלנו את המסלול שלנו בבולגריה, ממנה נסענו לצפון מקדוניה (שמה "החדש" של מקדוניה) שלא רק היתה תחנת מעבר לקוסובו, אלא יעד בעצמה.

הדרך מסקופיה לפרישטינה קצרה יחסית ויפהפייה. אחרי כמה דקות של נסיעה, אזורי התעשייה החלודים של השכנה המקדונית נעלמים ומפנים את מקומם לטובת הרים צבועים בגווני השלכת האירופאית. מדובר בדרך מתעתעת. ההתרשמות הראשונית היא שמדובר בכביש מהיר חדש. הכביש, שרובו נבנה כגשר מעל העמק הארוך, מעורר תקווה או מחשבה שבעוד כמה רגעים אנחנו צפויים להיכנס בשעריה של מדינה חדשנית. אחרי הכל, כך חשבנו, הרי שמדובר במדינה הצעירה באירופה, זאת שתוכננה בתמיכת מדינות המערב שערבו לעצמאותה. בפועל, מדובר בדרך המהירה היחידה שראויה לשמה במדינה. ככל הנראה מדובר בדרך חדשה מאוד. כמה חדשה? לאורך הדרך פזורים שלטים שמכריזים על תחנות דלק, נקודות עצירה ופניות שעליהם מודבק X ענק. אחרי שגילינו שהשלטים אינם מוליכים לשום מקום, הבנו שמדובר בהכנה לעתיד טוב יותר, שבו יהיה אפשרות לעצור לכוס קפה ופיפי בדרך לבירה.

בית קפה מעוצב בפרישטינהצילום: אמרי סדן

פרישטינה עצמה, כפי שהובטח לנו, היא לא אהבה ממבט ראשון. גם לא שני. דקות הנסיעה הראשונות בה מזכירות שילוב של עזה ורמלה. שיכונים ישנים לצד בתי זיקוק ענקיים וחוסר סדר משווע. אבל כמו קוסובו כולה, גם בפרישטינה מגלים פנינים ואבנים טובות. כאן הן פשוט מוקפות בהרבה בטון.

רחוב בפרישטינהצילום: אמרי סדן

קוסובו כולה היא מדינה בבנייה. רואים את זה בדרכים, בעיר הבירה וגם בעמק רוגובה היפה שמתמלא בבקתות אירוח, בכולם מתבצעות עבודות בהיקף מדינתי ואתרי בנייה צצים מכל עבר. הבנייה מעידה אולי על מגמת ההתפתחות של המדינה הצעירה, הסובלת, כך לדברי מקומיים שעמם שוחחנו, מבעיית שחיתות במגזר הציבורי ומרמת פיתוח נמוכה מדי.

אבן החן הבולטת של פרישטינה היא השדרה המרכזית שלה, שדרת אמא תרזה, הגיבורה הלאומית של קוסובו. מדובר בשדרה יפה, חיקוי סביר של השדרות בערים הגדולות של אירופה. את הקסם האמיתי צריך לחפש ברחובות הסמוכים תחת הכוונה של גוגל. אגב, בטיול לקוסובו קשה להסתמך על טריפאדווייזר ואתרי המלצות מוכרים. את עיקר המידע מצאנו בבלוגים של מטיילים שהמליצו על חנות צורפות כסף, בית קפה ייחודי או חנות שמוכרת אומנות מקומית. בלעדיהם היינו משוטטים בעיר שעשויה להיות, למתבונן מהצד, מאכזבת למדי.

שדרות אמא תרזה, השדרה המרכזית בפרישטינה צילום: אמרי סדן

כאמור, מדינה בבנייה. אתרי הבנייה הרבים בפרישטינה מלמדים אולי שבעוד 5-10 שנים, היא תהפוך לעיר מרשימה יותר. אולי ממתין לה פרוייקט דומה לזה שהתבצע בסקופיה, בירת צפון מקדוניה השכנה. שם הושקעו כספי ציבור רבים באופן שנוי במחלוקת, במטרה ליישר את מרכז העיר עם הקו שמכתיבה אירופה הקלאסית (התוצאה אגב, בליל משעשע ושבור, מפואר ומרתק של חדש ישן וקומוניסטי).

שאלת הזהות הלאומית מעסיקה את התושבים המקומיים וגם אותנו, התיירים מישראל. בעודנו שותים Peja, בירה מקומית מוצלחת, שקרויה על שם העיר השוכנת בפאתי עמק רוגובה במערב קוסובו, אנחנו מתפלאים לשמוע מהברמן שיש אלכוהול חופשי ברחובות הבירה, על אף שקוסובו היא מדינה מוסלמית ברובה.

לפני שיצאנו לטיול שאלו אותנו אם אנחנו לא חוששים לטייל במדינה בעלת רוב מוסלמי, והשבנו בביטחון מופרז של ישראלים שנסעו לא מזמן לסיני, שאין ממה לחשוש. בשטח הבנו שקוסובו היא אמנם מדינה מוסלמית, אך הגיבורה הלאומית שלה היא מאמא תרזה, שותים בה אלכוהול, ולפי מראה הנשים והגברים, נראה שאין איזו דרישה לקוד לבוש צנוע. נוכחות החיג'אבים מורגשת, אבל היא רק מדגישה את העובדה שמרבית הנשים לא לובשות אותן. "אנחנו מוסלמים, אבל לא ממש", מסבירה אחת הנשים עמן שוחחנו. ומה באשר לישראל? ובכן, לא שמענו מילה אחת הקשורה אליה לאורך הטיול כולו. למעט פעם אחת, כשבאחד הברים בעיר הכריז הברמן שאנחנו חכמים כי אנחנו יהודים מישראל. מאוחר יותר, כשטיילנו בכפר ק'צניק שבדרום המדינה, שאל אותנו המלצר לאחר ששמע שאנחנו מישראל, האם אנחנו תומכים באסד או מתנגדים לו. ניסינו להסביר לו שאנחנו לא תומכים באסד. הוא היה מופתע. מרוצה ומופתע. 

אחד מסמלי שאלת הזהות של אנשי קוסובו הוא המיצג הלאומי המרשים ביותר של פרישטינה – אותיות המילה NEWBORN שהוצבו בענק באחד הרחובות המרכזיים. אולי יותר מכל הוא מייצג את העובדה שעדיין, למרות שחלפו 11 שנים מיום הקמתה, קוסובו רואה את עצמה כתינוקת שזה עתה נולדה, וכך גם נתפסת על ידי העולם.

אחד הסמלים של שאלת הזהות של הקוסובואים הוא המיצג הלאומי המרשים ביותר של פרישטינה – אותיות המילה NEWBORN שהוצבו בענק באחד הרחובות המרכזייםצילום: אמרי סדן

ככל שהמשכנו בטיול, לאזורים הכפריים במערב המדינה, נחשפנו לכך שההגדרה של עם, מסורת וזיכרון קולקטיבי הם עניינים סבוכים פה. אפילו הדגל הפומפוזי של קוסובו אינו מונף ביותר מדי מקומות. במדינה דרים זה לצד זה רוב אלבני ומיעוט סרבי, אך לא נתקלנו בגילויי לאומיות כלשהם. פגשנו לא מעט מקומיים, אולם אף אחד מהם לא הגדיר את עצמו כקוסובואי. איש לא מדבר על המלחמה הנוראה שהשתוללה תחת הנהגתו של סלובדן מילושביץ' וכללה פשעים נגד האנושות. ניכר שבקוסובו שמחים לשכוח ממנה. תמצית החיים כרגע היא התחלה חדשה, בלי יותר מדי עבר ועם כמיהה לעתיד טוב יותר. הזהות בקוסובו היא יותר מקומית. האזרחים מזוהים עם מקום מגוריהם: הכפר, העיירה או העיר. ייתכן שהם שמחים על העצמאות, ולו בגלל שזו העניקה להם את השקט שאותו ביקשו.

באחד הכפרים בעמק רוגובה היפה, עמדנו בתצפית ממנה ניתן היה לראות את רכס ההרים עד למונטנגרו השכנה. שם נתקלנו בחסן דיאמנט שאילן היוחסין שלו אולי מסביר את בעיות הזהות. דיאמנט הצעיר נולד בדורטמונד בגרמניה, בן להורים ממוצא אלבני שנולדו בקוסובו ושבו לגור בה. "אני לא גרמני", הוא אומר. "אני גם לא קוסובואי ולא אלבני, אני מדורטמונד". דיאמנט עובד בצלב האדום בעיר הולדתו, שם הוא מסייע לפליטים שמגיעים לגרמניה. הוא אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל המקומית ומלא טרוניות על כך שקוסובו עדיין איננה מדינה שראוי לחיות בה.

עמק רוגובה צילום: אמרי סדן
עמק רוגובה צילום: אמרי סדן
הדרך בתוך עמק רוגובה היפה צילום: אמרי סדן

נסיעה של כמה קילומטרים לאורך העמק, מובילה לבקתה נפלאה. המארח שלנו, יליד הכפר, מדבר צרפתית שוטפת. הוא מתאר כיצד משפחתו מתגוררת בעמק כבר כמה דורות, לאחר שהיגרה מאלבניה. אף מילה על קוסובו. מבחינתו, החיים הם מה שקורה לך ולמשפחתך בזמן שאתה גר בעמק הקסום והמופלא הזה. בנקודה המבודדת שבה הוא גר עם משפחתו, הם משתדלים ליצור משק אוטרקי קטן שמגדל בעצמו את כל צרכיו. הארוחה כאן נהדרת, מושתתת על אוכל מקומי, בעיקר סוגים של נזידי בשר, עדשים ותפוחי אדמה, גבינות תוצרת בית והראקי, השיכר המועדף כאן.

הארוחה שהוגשה בבקתה בעמק הרוגובה. מושתתת על אוכל מקומי צילום: אמרי סדן

עמק רוגובה הוא מהאזורים היפים ביותר בטיול בקוסובו. הכביש שחוצה אותו עובר במנהרות חצובות באבן, ומשני צדדיו קילומטרים של יער בצבעי השלכת. הוא עדיין לא מתחרה בנופי השלכת שאפשר למצוא במקומות אחרים ביבשת, אבל יש לו את הקסם שלו.

בעמק אנחנו לנים בבקתה שהוזמנה מראש בבוקינג. איירבנב לא עובד מחוץ לפרישטינה, ומציג תוצאות ממדינות שכנות. מהבעלים של הבקתה אנחנו למדים שגם בבוקינג מגבילים את השימוש בקוסובו ולא מאפשרת לשלם באשראי, אלא רק במזומן.

חלק מהמדריכים ממליצים על ביקור ב-Peja (נהגית פיה, בפה דגושה), העיר שנמצאת בכניסה לעמק. מדובר בעיר יפה יותר מפרישטינה, ובליבה בזאר בינוני למדי, עם אוכל מצוין, דוכנים למכירת דיסקים צרובים, כמו גם עשרות חנויות של מותגים מזויפים. כמו בפרישטינה, גם כאן, מסתתרות אבני חן – שוק מקומי שפתוח בימי שבת, שמוקדש לגבינות. טעמנו ורכשנו בולגרית, חמאה וגבינות טעימות אחרות, במחירים מגוחכים. במקום אפשר לרכוש גם את המעדן המקומי שמגולם בפלפלים ממולאים בגבינה. תוסיפו לזה בקבוק ראקי מעולה בתוצרת עצמית ואתם מסודרים להמשך היום.

רחובותיה של peja צילום: אמרי סדן
השוק המקומי של pejaצילום: אמרי סדן
מסעדה מקומית בפיה (peja). 8 שקלים לארוחהצילום: אמרי סדן

אחרי פרישטינה ורוגובה, התחנה הבאה היא מה שהמדריכים הרבים שקראנו הכתירו כעיר היפה ביותר במדינה – פריזרן. על המפה, פריזרן נמצאת במרחק אווירי קצר מ-Peja, אבל הדרך אליה נמשכת כשעה וחצי. כאמור, מרבית הדרכים במדינה הן למעשה כבישי פריפריה בעלי נתיב אחד לכל כיוון, שבהם הנסיעה מוגבלת לעיתים ל-60 קמ"ש. הבשורה הטובה היא שברבים מהכבישים נעשים עבודות תחזוקה ושיפוצים, כניסיון לשדרג את מערכת התחבורה במדינה.

העיר העתיקה של פריזרן שוכנת למרגלות הר והיא אכן יפה. נהר חוצה אותה ועל גדותיו מסעדות, בתי קפה סביב כיכר מרכזית וכל האלמנטים שמהם מורכבת עיר עתיקה באירופה. יפה יפה, אבל דווקא כאן הקסם המקומי לא פעל. אכלנו סעודה לתפארת במסעדת יוקרה ושילמנו 80 שקלים. בדקנו את בית הקולנוע המקומי, את המסגד וחנויות הבגדים ועדיין, התחושה היא שפריזרן היא אולי סיפור הצלחה מקומי, אבל מחווירה לעומת ערים אחרות באירופה.

ייתכן בהחלט שאזרחי קוסובו כל כך מתלהבים מפריזרן, כי לא דחוף להם ורובם גם אינם יכולים לטייל בכל העולם. תושבי המדינה החדשה, שמעמדה הבינלאומי עדיין לא הוסדר, צריכים ויזה מיוחדת כדי לטייל במערב אירופה, הליך שהוגדר פה פה אחד כסיוט ביורוקרטי. את החופשות הם מבלים במדינות הבלקן השכנות או במדינות יוגוסלביה לשעבר. יש משהו אירוני למדי בכך שאזרחיה של מדינה שהוקמה בעזרת כוחות נאט"ו, לחמו ברודן הסרבי ושבעיר הבירה שלה יש שדרה על שם ביל קלינטון, נתקלים במשוכה גבוהה בדרכם למערב.  

פריזרן צילום: אמרי סדן
רחובות פריזרן צילום: אמרי סדן
הנהר שחוצה את העיר העתיקה בפריזרן צילום: אמרי סדן

בפריזרן אנחנו נתקלים בתופעה שחזרה על עצמה במהלך הטיול כולו. תושבי המקום, כמו גם בפרישטינה ובמקומות נוספים שבהם ביקרנו, הם אנשים נחמדים להפליא. לבביים, נכונים לעזור וחייכנים. ניסינו להבין מאין נובעת הנחמדות הבלתי רגילה הנ"ל ולא ממש הצלחנו. אך גם מבלי שנדע איך להסביר את זה, קשה להתעלם מהעובדה הזו.

מסגד יפהפה בפריזרן צילום: אמרי סדן
חלון ראוה של חנות בגדי נשים מסורתיים בפריזרן צילום: אמרי סדן
שני בטלנים חביבים על ספסל בפריזרן צילום: אמרי סדן

בניגוד למקומות אחרים, בפריזרן יש גם מיעוט טורקי גדול יחסית, זכר לעידן העות'מאני שהותיר חותמו באדריכלות העיר, באוכל ובתרבות המקומית. כמו יתר מדינות הבלקן, גם קוסובו נעה בין הנצרות הסלבית, לאיסלאם העות'מאני, וזאת במקביל למאבק בין הזהויות האתניות השונות של השבטים המרכיבים אותה. התוצאה היא תערובת אדריכלית עם מאפיינים קומוניסטים, מזרח תיכוניים ומקומיים והכל במקום אחד.

אנחנו משתוקקים לשוב לחיי הכפר ונוטשים את פריזרן לטובת האזור הכפרי שבדרום המדינה, כשהיעד הוא הכפר קצ'ניק. בקוסובו נהוגה מסורת של אירוח כפרי, שבשנים האחרונות, על פי עדות המקומיים, הופכת מספונטנית למסחרית. מדובר באירוח בבתים פרטיים של תושבים מתוך רצון לחשוף את אורח החיים המסורתי. במקרה הזה, המארחים לנים בחדר אחד והאורחים בחדר אחר.

הנוף מבקתת האירוח שלנו, ליד הכפר קצ'ניקצילום: אמרי סדן
פרות משוטטות ליד הכפר ק'צניקצילום: אמרי סדן

לפי המלצה באחד הבלוגים שקראנו, בחרנו באסם תבואה שהוסב למגורים, מעוצב בטוב טעם. בפנטזיה שלנו ציפינו למשהו פראי יותר, אבל כיום אפשר למצוא כמעט בכל פינה בקוסובו ווייפיי, מכשירים חשמליים וגם טלוויזיה. היומיים שבילינו שם, היו הטובים בטיול. ממטיילים אחרים שמענו שניתן למצוא אירוח דומה, ואולי אפילו אותנטי יותר באזורים אחרים במדינה, גם בצפונה ובמזרחה (חבלי ארץ שבהם לא ביקרנו). המארחת הנפלאה שלנו קנדריה, ילידת המקום, גם בישלה לנו וגם סיפקה המלצות על דברים לעשות באזור (האמת, שאין כל כך מה לעשות שם, ולכן את השעות הטובות ביותר העברנו בבקתה ובחצר הסמוכה לה). העיירה הסמוכה הייתה משמימה למדי, וסיפקה בעיקר את המצרכים שקנינו כדי לבשל בדירה. לא היה אכפת לנו, גרנו בפנינה אמיתית, ולאחר שישה ימים בקוסובו, הבנו שזוהי תמצית הסיפור: למצוא את היהלום שמתחבא בתוך הפיגומים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ