בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחשבות על אי: ביקור באי השוודי השלו גראסאו, שבים הבלטי

אלפי קילומטרים צפונה מהמזרח התיכון המהביל נמצא מקום בו השמש לא שוקעת, האנשים רגועים והסערה הגדולה מתרחשת כשמתגלה זן של ציפור שחשבו שנכחדה. ביקור באי השוודי השלו גראסאו, שבים הבלטי

תגובות

הפרופסור לארס-גונאר בראוונדר היה נסער. הוא עמד בצד דרך העפר, מצלמתו ומשקפתו המשוכללות משתלשלות על כרסו ועל חולצת הפלנל המשובצת, הדהויה והמוכתמת, שידעה כבר ימים טובים יותר, וקיפץ בעליצות כילד. היתה זו שעת בוקר מוקדמת באי, אנחנו היינו בדרכנו חזרה מאיסוף רשתות הדיג שהנחנו בליל אמש בלב ים, עם שלל דגי האבורה בדלי. הדגים עוד פירפרו, ואנחנו עצרנו את המכונית.

בדרך כלל מסתפקים כאן במנוד ראש חביב לשכנים כברכת שלום חמה במיוחד, אבל הפעם זה היה אחרת. מה קרה, פרופסור? ובכן, הוא הבחין הבוקר בצמד ציפורי שרסונגרה מקננות על עץ. כבר חמש שנים שציפור השיר הזעירה והמופלאה הזאת לא נצפתה כאן והנה, עכשיו הבחין בה הפרופסור לביולוגיה מאוניברסיטת שטוקהולם.

מארחנו, יוראן אורמסטאד, הבחין מיד בגודל השעה וגם הוא נסער וממהר לשלוף את משקפתו לחזות בפלא. אחר כך חש למחשב ודיווח מיד לאתר הצפרים השוודים על הפלא בו חזה, לא לפני שטילפן לפרופסור, שהסתלק בינתיים מהמקום, לבקש את רשותו לרשום את שמו כמשקיף-שותף בנס.

בעקבות הדיווח האינטרנטי המדהים הזה, עשויים צפרים רבים לנהור עכשיו לאי כדי לחזות במו עיניהם ומשקפותיהם, בשרסונגרה הקטנה הזאת. צפר אחד כבר מנה כאן במהלך השנים לא פחות מ-180 מינים שונים של ציפורים ועכשיו שוב נוסף אליהן גם השרסונגרה, הפלא ופלא.

זוהי התרגשות טיפוסית בגראסאו, האי השוודי השלו והיפהפה בים הבלטי, כ-200 קילומטרים צפונית לשטוקהולם, בקצה הארכיפלג הגדול. את הדרך לכאן עושים על גבי מעבורת גדולה, שיוצאת מחופי הכפר אריגרונד כל חצי שעה, נושאת על סיפונה טורי מכוניות ארוכים שמסתדרים בסדר שוודי אופייני, בעיקר בקיץ השוודי שדומה במזגו לחורף הישראלי.

התרגשות גדולה עוד יותר פקדה את האי הזה לפני כמה שנים: המשפחה הבודדה שחיה על האי הסמוך, אי המגדלור - הים כאן זרוע מגדלורים להזהיר את האניות מפינלנד ומצפון שוודיה מפני האיים והשרטונים הרבים - הבחינה אז בזאב ששוחה לעבר גראסאו. הם מיהרו לדווח ליושבי האי. מיד הוטלה כוננות-זאב עליונה באי וכל רועי הצאן נדרכו כפי שלא נדרכו מעולם.

חוואי אחד, מאחרוני הנוקדים על האי שבו אין עוד קיום למשקים חקלאיים זעירים של פעם עם קומץ פרות וכבשים, ראה את הזאב מתקרב למקנהו והשאר הוא היסטוריה, היסטוריה מדממת וכואבת שהפרה למשך ימים ארוכים את שלוות האי: הרועה שלף את רובה הציד שלו וירה בזאב למוות. אחר כך מיהר כמובן לדווח למשטרה, כך יש לנהוג, וזו פתחה בחקירה נמרצת, עם צוות חקירה מיוחד שהוקם לשם כך. הזאב הוא חיה מוגנת בשוודיה, הרועה הועמד לדין, טען לחפותו בנימוק שפעל מתוך תחושת סכנת חיים (לכבשים), אבל הורשע ונידון לקנס ולמאסר על תנאי.

זה היה סיפור מרכזי מרעיש לא רק בעיתונות המקומית, אלא אפילו בארצית. כזוהי גראסאו, כזוהי שוודיה. זר לא יבין זאת, ישראלי לא יבין כאן דברים רבים מאוד.

כ-800 בני אדם חיים בחורף על האי הירוק הזה בים, הם היו לפנים רועי צאן ואיכרים שנאלצו להיפרד בהדרגה ממשקיהם המשפחתיים בשל הגלובליזציה והקדמה. "איש החתולים" של האי, איכר שנאלץ להיפרד ממשקו והפך גלמוד, חי שנים עם עשרות חתוליו בביתו הדל, עד שמת לפני כמה שנים ובית החתולים שלו עומד עכשיו שומם. בקרוב ירכוש אותו ודאי יאפי-שוודי כלשהו.

משפחת החקלאים שחיה בבית שלידינו עדיין מחזיקה בעדר כבשים גדול ולא יודעת מה לעשות בו. כדי להכין גבינה נזקקים כאן לכל כך הרבה אישורים, והמשפחה הזאת יודעת עכשיו עוני. מארחינו קונים אצלם בינתיים תפוחי אדמה לארוחת הערב. גם הרועה שירה בזאב חיסל מאז את מקנהו ועכשיו הוא עובד בתחנת הכוח הגרעינית שעל היבשה, עוד נגיע אליה.

הו, הקדמה, גם אם תתמהמה, בוא תבוא, גם לכאן. בקיץ מצטרפים לתושבי האי עוד כמה אלפי שוודים, שכאן בית הקיץ שלהם. לא עשירים, בתי עץ צנועים לכולם, צבועים כולם בחום-אדמדם שוודי עם כמה בתים חריגים בבז'-צהבהב, מטופחים במו ידיהם, בקדמתם מתנוסס הדגל השוודי על תורן נישא, אות לכך שבעלי הבית בבית.

בכל זאת לא ייבנה כאן ולו מלון אחד, לא צימר ולא מסעדת איכרים, לא חוף שעשועים ולא לונה-גל אקסטרים, לא קניון, אפילו לא חנות. שוודיה. פעם בשנה יפתחו הכל את בתיהם ל"אמנות הקיץ", הפסטיבל בו מציגים התושבים את עבודות היד שלהם, אבל זה משמש רק כתירוץ להצצה נדירה לבתי השכנים.

ליוראן יש שלוש סירות דיג, שתיים קשורות למזח העץ שבנה, אותו עליו לפרק כל חורף בגלל הקרח, ואחת עוגנת בבית הסירות בקצהו השני של האי. יחד עם סוזאן אשתו, שניהם כבר גמלאים, הם מנהלים כאן חיי טבע עשירים מאוד וחיי חברה מצומצמים מאוד, כמעט אפסיים במונחים ישראליים.

יוראן שותף לסוזאן בכל מלאכות הבית, ועבודות האדמה עליו, מחיטוב העצים ועד עישון הדגים, מניקוי האח ועד בניית מחסן עצים חדש. הפמיניזם כאן טבוע עמוק. פעמיים ביום הוא יוצא להקשיב לציוצי הציפורים ולצפות באורחותיהן. באחרונה רכש טלסקופ צפרים מיוחד ב-30 אלף קרונות, כ-15 אלף שקל. ביומנו הוא רושם מדי יום את מה שראה ושמע בטבע.

היומן הזה, אוסף של מחברות מצהיבות, מודבקות זו לזו, יום אחר יום, שנה אחר שנה, כבר כמעט 40 שנה שהוא מעלה בהן מדי יום את רשמיו. הבוקר כתב: "בוקר מעונן, שמעתי בחוץ שתי ציפורי שיר... יצאתי לים ובאי השכן ראיתי..." וכאן באים שמות כל הציפורים כולן, ארוכים ובשוודית. הוא יבדוק מדי יום בקפידה את טמפרטורת הים ואת טמפרטורת האוויר וירשום ביומנו, מדי פעם יוסיף ביבושת כמה מלים על ביקורו של אורח, ישראלי למשל, או על אירועים משפחתיים אחרים.

אין מערכת מים שזורמים אל הבית, בית עץ שאביו הקים משרידי צריף חיילים שוודי ממלחמת העולם השנייה, אבל הבית מטופח עד מאוד. יוראן מגדל ירקות בגינת הבית שהיער לוחך אותה והוא התקין ספוגים ספוגי דם בינות לערוגות הזעירות כדי להבריח את הצבאים.

איילי הצפון שמסתובבים גם הם ביער לא מאיימים על היבול. המים מגיעים מהבאר שבחצר, אחרי שעברו טיהור במתקן מיוחד והשימוש בהם חסכוני, שמא ישטפו מי הים את הבאר ואת הצנרת שהותקנה רק בשנות ה-70 המאוחרות. גם חשמל יש כאן רק מאז שנות ה-70, מערכת ביוב עוד אין והפינוי נעשה לבורות ספיגה. ההשתנה - ביער הקר, ואת מי הגשמים אוגרים כאן בחביות להשקיית הגינה. יש כאן עדיין לא מעט בתים ללא מים זורמים וללא חשמל. שוודיה 2011. בדרך למסע הדיג בים הבחנתי באיים זעירים ועליהם רק בית בודד אחד, שהגישה אליו רק בסירות.

וגם זו שוודיה 2011: על היבשה ממול, במרחק של כעשרה קילומטרים, מזדקרות שלוש הארובות האימתניות של תחנת הכוח הגרעינית. בכל בית באי יש מערכת כריזה שתתריע על דליפה גרעינית וכדורי יוד במזווה, על כל צרה פוקושימית שלא תבוא. אין משטרה באי ובכל זאת אין פריצות, על אף שהבתים כמעט ולא נעולים, ודאי לא ממוגנים, ובחורף מרביתם עומדים נטושים בגלל הקור.

אבל כשתמרור הדרכים מורה על מהירות מרבית של 20 קמ"ש בדרך עפר נידחת, מוריד יוראן הילוך בוולבו שלו ונוהג בהתאם, גם לא קמ"ש אחד מעל לחוק. זר לא יבין את הצייתנות, את הצניעות ואת התום. אורח ישראלי לא יכול שלא ליפול בקסמה של הפשטות.

אל אולם המוזיאון הים-תיכוני בשטוקהולם הגיעה בשבוע שעבר (להרצאה שנשאתי שם) גם מונה סאלין, מנהיגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמועמדת לראשות הממשלה לשעבר, שנאלצה לפרוש מהמרוץ רק בגלל שקנתה חפיסת שוקולד וחבילת חיתולים לתינוקה בכרטיס האשראי של המפלגה. הקריירה המזהירה שלה נגדעה באחת. אך היא עדיין חברת הפרלמנט, והיא באה להאזין להרצאה של עיתונאי זר במוזיאון, כאחד האדם. מתי ראיתם פוליטיקאי ישראלי בכיר שטורח לבוא ולהאזין להרצאה של מישהו אחר?

ובחזרה לאי: על אי המגדלור הסמוך ניצבו עד לפני כמה שנים מתקני התרעה סודיים של הצבא השוודי והכניסה לאי היתה אסורה למי שאינם אזרחי שוודיה. איש לא בדק זאת, כמובן. בכל זאת מסוכן כאן: כשנכנסתי באחד הבקרים, כמנהגי, למי הים הקפואים כמעט, שמונה מעלות בשמש, לפליאתם של תושבי האי משכימי הקום, חשתי שחיי בסכנה, כפי שלא היו מעודם כמעט. משפחת ברבורים - אמא-ברבור, אבא-ברבור ואפרוחיהם - ששחו באצילות מולי, חשו מאוימים ואבי המשפחה החל לתקוף אותי בפראות. רק בנס ניצלו חיי מאימת הברבור. מאוים חש במשך שנים גם הדייג שהאגדה הכפרית מספרת שהקפיד להפליג כאן תמיד עם רובהו בסירה, בגלל אימת הרוסים שנפלה במשך שנים על השוודים.

כשאני כותב עכשיו את השורות הללו, נשקף נוף הים והאיים מולי, ברבורי בר שטים במים, שחפים ושאר עופות הים חגים מעל, היער הירוק מאחורי, סנאי חום מגיח ממנו לכרסם גרעיני חמניות שיועדו לציפורים באי שהשמש לא שוקעת בו עכשיו: דמדומים בחצות, אור יום מלא בשלוש לפנות בוקר וביניהם אף לא רגע אחד של חושך מוחלט או של שקט מצעקות הציפורים שלא נחות כאן לרגע. בחורף לא תפציע כאן השמש, אלא לשעות בודדות בלבד, וחלק מהציפורים יתעופפו אל ארצות החום דרך אגם החולה שלנו.

רעש מפלח את האוויר. השכן חוטב עצים. גם השמש הפציעה עכשיו לכמה שעות של אושר וכושר, עוד מעט ותסתלק ובמקומה יחזור גשם הקיץ הטורדני ואתו הקור הקיצי הזה. יוראן מסמן בסכינו על תנור העישון כל אימת שהוא מעשן כאן דגי הרינג שדג בים. העשן, זה שעולה מהאח וזה מהמעשנת, מתפזר עכשיו באוויר, מפיץ ריח משכר. את הדגים הוא בוצע לפילטים על שפת הים, משליך את השיירים לשחפים ולעורבים שממהרים לזנק עליהם בפראות ובתאווה.

שוודית-ברגמנית נשמעת מדי פעם, כזו ששמענו בצעירותנו בסרטים הבלתי נשכחים, טובעת במקהלת הציפורים. אחת לחודש יבוא לכאן יוראן גם בחורף, למלא את מתקן ההאכלה של ציפורי היער בגרעיני חמניות, להקל עליהן את הרעב בקור ובשלג. הוא בנה להן גם קנים לקנן בהם על העצים שמסביב לבית. בני הזוג משכימי קום, ארוחת ערב יאכלו כאן בשלוש אחר הצהריים, אחרי כך ינומו ויקומו לעוד סיבוב ביער, ללקט תותי בר או להקשיב לזמרת ציפורי הלילה.

את הטלוויזיה ידליקו רק לחדשות או לסדרות בריטיות בערוץ הראשון, הציבורי, בלי פרסומות ועם קרייני רצף, כמו אצלנו פעם. הנה עוד פלא: מגישות מבוגרות בטלוויזיה ותוכניות שבהן נשמע גם דיבור רציני. ישראלי לא מכיר זאת עוד. כן, השהות על האי הזה עלולה לשבש את דעתו של ישראלי; אולי לכן אני משתדל כל כך לשוב לכאן, מדי קיץ.

אני אוהב את האי הזה, אני אוהב את נופיו, אני אוהב את יושביו ובמיוחד את סוזאן ויוראן. הם אולי תמונת ההיפוך של הישראליות, בצדדיה הפחות יפים: הצניעות, הרצינות, החריצות, היושר והתום השוודיים. כזהו גן העדן הפרטי שלי, גן העדן על האי גראסאו שבים הבלטי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו