בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיול לשבת: רשמי מסע בדרום הערבה

מפגש מלכותי עם צבאי הנגב, חיפוש עקר אחר להקת פלמינגו מובטחת, מערכת השקיה קדומה וחכמה בחוות עברונה, ועצים סלבריטאים

תגובות
משה גלעד

לרגע אחד הזמן קפא. פחדתי לנשום, לזוז, להשמיע קול. מימין לדרך העפר המאובקת, לא רחוק, בצל אחד מעצי השיטה, ניצבו שני צבאים. הם עמדו זקופים, הכי יפים בעולם, זקרו אוזניים, היטו לעברי את מבטם ולא זזו. אד קל של שעת צהריים חמה גרם לאוויר לנוע. יצאתי לאט מן המכונית. זה הספיק כדי שאחד מהם ידלג בחשש כמה פסיעות לאחור. צילמתי בניסיון נואל להשאיר משהו מהרגע הזה, למתוח אותו. שתי שניות לאחר מכן הקסם פג וצבאי הנגב פשוט עפו. נדמה היה שהם מרחפים בדילוגים ענקיים, קלילים, בקושי נוגעים בקרקע. הם עצרו או נחתו במרחק מאתיים מטר. שתי נקודות קטנות במרחב הבוהק. כמה מאות מטרים מערבה משם דהרו מכוניות במהירות מסחררת על כביש הערבה.

כל השאר, גם המקומות היפים ביותר, ויש לא מעט כאלה לאורך מסלול הטיול שמתואר כאן, מתגמד מול המראה הפשוט ושובה הלב הזה: שני בעלי חיים יפים משוטטים חופשיים, בשקט מוחלט, במרחב מדברי גדול. עצם העובדה שהמפגש הזה מפתיע אותנו מעידה כנראה על כך שהמצב לא כל כך טוב.

לא רוצה לקניה

כמה שעות קודם לכן נכשלנו בחיפוש קדחתני אחר להקת פלמינגו. בכמה מדריכים ואתרים מתוארת להקת פלמינגו גדולה שמתגוררת בבריכות מצפון לאילת. בחלק מן האתרים כתוב שיותר מ-500 פלמינגו ורודים וגדולים חיים שם במשך כל השנה. זה נשמע פנטסטי. בייחוד מכיוון שכתוב במדריכים שלא כדאי לנסוע עד אגם נקורו בקניה, מקום שמפורסם בזכות מיליוני הפלמינגו שמשוטטים במימיו. במקום להרחיק עד קניה מוטב, כך הבנו, להסתפק בבריכות המלח הממוקמות כעשרה קילומטרים מצפון לאילת.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. שעה ארוכה שוטטנו סביב הבריכות האלה שריח לא טוב במיוחד נודף מהן. ראינו כמה ציפורים לבנות קטנות ואפילו העלינו השערה שאלה גוזלים של פלמינגו, אבל לדבר האמיתי - עופות ורודים גדולים שניצבים על רגליים דקיקות בלב המים - לא היה זכר. כדי להתמודד עם האכזבה קרסנו בסככה חדשה, יפה וגדולה ששלט שניצב לצדה מעיד עליה שהיא "מצפור הפלמינגו", והעלינו השערות לאן הלכו העופות.

לכנס באפריקה? לעשות צבע לנוצות באילת? לעבודה מצוינת במלון פלמינגו בלאס וגאס? כמה ימים אחר כך טלפנתי לאיתי שני, מרכז הצפרות באזור הערבה בחברה להגנת הטבע. הוא טען בחום שמצפון לאילת חיים יותר ממאה פלמינגו במשך כל השנה ושבעיצומו של החורף, בעוד כחודשיים, יגיעו לבריכות המלח מצפון לאילת כאלף עופות ורודים. שני אפילו רמז בעדינות שייתכן כי איני יודע לזהות פלמינגו. זה אמנם נכון, אבל אני מניח שאפילו הדיוט גמור יצליח לזהות עוף ורוד וגבוה בלב הערבה הצהבהבה.

עקשנים קדומים

משה גלעד

פעם, לפני 1,400 שנה, חיו בדרום הערבה אנשים עקשנים מאוד. הרבה יותר עקשנים מאתנו. המסקנה הזאת מתבקשת בתום הביקור בחוות עברונה. החווה היא אתר עתיקות מן התקופה המוסלמית הקדומה, ימי בית אומיה, במאה השביעית לספירה. במשך כ-100 שנים בלבד ניסו להתפרנס כאן מחקלאות. תושבי המקום גידלו תמרים, זיתים, שקדים, חרובים, חיטה ושעורה. היום קצת קשה להאמין בכך כאשר מתבוננים במישור העצום והצחיח הזה.

סיור באתר מבהיר שהעקשנים הקדומים האלה חפרו במרחב הלא ידידותי עשרות בארות. בספר שיצא לאור לאחרונה - "מים בקצה המנהרה" - מסביר צביקה צוק את השיטה המפרכת שמכונה "בארות שרשרת": כדי להגיע למים ולהשתמש בהם חפרו שתי מנהרות מקבילות באורך 600 מטר ואליהן התחברו עוד שתי מנהרות שאורך כל אחת כ-400 מטר. הבאר העליונה ביותר נחפרה במעלה המדרון והגיעה בקרקעיתה אל מפלס מי התהום. ממנה הוליכו את המים ברשת המנהרות (שמכונות "פוגארות") בשיפוע מתון מתחת לפני הקרקע. עשר הבארות הן למעשה פירים שירדו אל המנהרות.

המבקר באתר כיום יכול לחוות משהו מן החוויה, אם כי למרבה הצער בלי המים. אפשר לרדת לשני פירים שהוכשרו לכך ולזחול ביניהם באפילה מוחלטת. המרחק הוא רק כעשרים מטרים, אבל במהלך הזחילה הזאת עולים לא מעט הרהורים על נחישותם של חופרי רשת המנהרות ועל הדבקות שלהם במטרה. במרחק כ-400 מטר דרומה משם אפשר לראות את שרידיהם הלא מרשימים של בריכת האגירה ושל אחד ממבני החווה העתיקה, יעדה של רשת מנהרות ההשקיה.

צמוד לאתר ניצבת סככה עם ספסלים שהקימה רשות העתיקות ובה כמה שלטי הסבר על תושבי העבר באתר ועל דרך שאיבת המים. הכניסה לאתר אינה כרוכה בתשלום ובדרך כלל מבלים בו בבדידות מזהרת.

הדום המצרי

כשני קילומטרים מצפון לחוות עברונה ניצבים כמה מן העצים המפורסמים ביותר בישראל - עצי הדום המצרי. נווה מדבר ואורחות של נוודים עם גמלים, שמחפשים צל ומים, עולים מיד על הדעת. געגועים לדום המצרי המפורסם של חופי נואייבה בסיני מגיעים רגע לאחר מכן. אף שבדרך כלל מכנים אותם "דקלי הדום", מסתבר שהדום המצרי אינו נמנה עם הסוג דקל, אבל הוא בן למשפחת הדקליים. סימן ההיכר שמייחד אותם הוא הפיצול של הגזע לשני ענפים בגובה נמוך, תכונה שמעניקה לו מראה ציורי להפליא.

משה גלעד

עצי הדום אמנם יפים ומעוררים השתאות בזכות הגובה והצורה המרשימה שלהם, אבל אז עולה תהייה, ואפילו אכזבה, מכך שצינור השקיה מפלסטיק שחור מקיף אותם כמה פעמים, ומספק להם בעזרת טפטפות תנאי חיים נוחים. פנטזיית נוה המדבר והשיירות ממשיכה להתפוגג כאשר נתקלים בגדר קורות העץ המסודרת שמקיפה את הדקלים כדי להגן עליהם, לא ברור מפני מי. דווקא כאן, בלב הערבה, מוטב היה אולי לא להכביר במרכיבים אנושיים ולהשאיר קצת יותר מן הטבע במצבו הבתולי.

ייתכן שהסיבה להגנת היתר על הדקלים טמונה בעובדה שהעצים במלחת עברונה זכו לתואר האצולה "עצי הדום המצרי הצפוניים ביותר בעולם". הייחוס הזה מעורר גאווה, אבל לא מצדיק גדר מיותרת. עידוד מסוים אפשר לשאוב מן ההסבר הבוטני, לפיו כל עצי הדום בעברונה הם ממין נקבה, בעוד שאלה שצומחים באילות הם זכרים. אבקה מאילות מגיעה לעברונה והעצים מצמיחים פירות פוריים. *

עין עברונה

הנסיעה לאורך ארבעה קילומטרים צפונה מעצי הדום חוצה את מלחת עברונה. קטע זה, הנמוך מסביבתו, עשיר יחסית במים. אלה מתאדים בחום ומותירים על הקרקע שכבת מלח לבנה ומבהיקה. לא מעט צמחים, שיחים ועצים גדלים באזור זה והנסיעה לאורכו מעניינת. אי אפשר לטעות בזיהוי המקום כאשר מגיעים לבאר עברונה. עץ גדול ומפואר של שיטה סלילנית ניצב ליד הבאר. האכזבה מגיעה רגע לאחר מכן, כאשר מסתבר שמעט מאוד מים נותרו בבאר עברונה. האם לזה קיוו בני ישראל שעברו כאן בדרכם ממצרים? אפשר רק לקוות שבאותם ימים הכילה הבאר קצת יותר מן המים המעופשים והירקרקים שרובצים בה היום.

עד 1971 נבע במקום המעיין עין א-דפיה. שאיבת יתר ייבשה את המעיין והותירה אותו חרב כמעט לחלוטין. בשנות ה-50 עוד קיוו לנצל את המים האלה לגידולים חקלאיים ובמקום פעלה במשך כשנה חווה ניסיונית שתושביה בדקו את אפשרויות החקלאות בערבה.

המקום ננטש זמן קצר לאחר מכן. אם לשפוט על פי מראה בתי הרשת, והגידולים הרבים שרואים הנוסעים בכביש הערבה, מצב החקלאות דווקא לא רע.

כל זה נשכח רגע לאחר מכן, כאשר כ-200 מטר ממערב לבאר עברונה הופיע צמד צבאי הנגב הפלאיים, הביטו בנו ונעלמו. *

איך להגיע?

מצפור הפלמינגו: יורדים מכביש הערבה בקילומטר ה-20 ונוסעים מזרחה לכיוון בריכות המלח, שהן בית גידול לחופמאים, אנפות, לבניות, שחפים ופלמינגו.

חוות עברונה: מכביש 90 פונים מזרחה (לבאים מאילת - ימינה) בק"מ מספר 20. נוסעים 100 מטר ופונים שמאלה, צפונה, בכביש הישן לאילת (סימון ירוק) ונוסעים כ-1.3 ק"מ ליד סככת המבואה לאתר. הבארות של חוות עברונה העתיקה נמצאות 400 מטר צפונה מן הסככה.

עצי הדום המצרי: נוסעים מן החווה כשני קילומטרים צפונה בדרך עפר טובה, שמסומנת אדום.

עין עברונה: ממשיכים כשלושה קילומטרים צפונה בדרך שסימונה שחור. מעין עברונה אפשר להמשיך בדרך המסומנת שחור ולחזור מערבה עד לחיבור לכביש הערבה. המרחק מעין עברונה לכביש הערבה כשני קילומטרים.

אתרים נוספים באזור

העמק הנעלם: מסלול הליכה יפה (כשלושה קילומטרים, כשלוש שעות הליכה) ממערב לכביש הערבה, בין סימוני קילומטר 24-25. נוסעים כחמישה קילומטרים עד לתחנה הסייסמולוגית ומשם מוביל שביל שחור לקטע מנחל צפונות.

מצפור עברונה: תצפית מצוינת על ערבת עברונה. המצפור הוקם לזכר נחום לב ויעל מילר, שנספו בתאונת אופנוע למרגלות הגבעה. המצפור בצד המערבי של כביש הערבה, סמוך לבאר אורה, בקילומטר ה-28.

עמודי עמרם וקניון שחורת: נוסעים מכביש הערבה מערבה בקילומטר 20, בדרך שסימונה כחול. לאחר שבעה קילומטרים מגיעים לעמודי עמרם - מצוק חול צבעוני ויפה שנוצר כתוצאה מבליה טבעית. כדי להגיע לקניון שחורת חוזרים באותה דרך ולאחר ארבעה קילומטרים פונים מערבה לדרך ירוקה ונוסעים עוד שלושה קילומטרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו