לא פטה מורגנה: 4 מקומות לחופשה מדברית

הם מגדלים דבורים, מייצרים יין או מפעילים חוות צמחי מרפא ותבלין אורגנית. ביקור בכמה יישובים בפתחת ניצנה

משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד

עמי אוח יושב ליד השולחן הגדול בכניסה לביתו בשבטה ואומר שהאקולוגיה נדפקה לחלוטין. איך הוא יודע את זה? לפי הדבורים. בשנים האחרונות יש אתן המון בעיות. הן משתגעות, חלק מהן מתות, קשה לדעת מה יקרה אתן בעונה הבאה.

16 שנים חיים עמי ודינה אוח בבית הגדול בכניסה לאתר העתיקות בשבטה. לבד מהדבורים אין להם שכנים. אני מנסה להיזכר אם ביקרתי פעם במקום אחר שבו גרים אנשים בלב אתר עתיק, מרתק, שהוכרז כנכס תרבות עולמי של ארגון אונסק"ו. ההשוואה היחידה שעולה לי בראש, כאשר דינה מגישה תה צמחים ודבש אלוהי, היא ארמון האלהמברה בעיר גרנדה בדרום ספרד. שם, במלון-פרדור שנקרא "סן פרנסיסקו" אפשר להתארח בלב האתר. אולי יש עוד מקומות כאלה, אבל עצם ההשוואה בין האלהמברה לבית המדברי של משפחת אוח משמחת.

הם מתפרנסים מגידול דבורים ומאירוח. יש להם שלושה חדרים ללינה, שצופים על נוף רחב, פתוח. הבית מכונה עדיין "בית משלחת קולט" כיוון שהוקם בעבור משלחת המחקר הראשונה שחפרה באתר בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. ראש המשלחת דנסקומב קולט, על שמו נקרא הבית, היה בנו של יצרן האקדחים האמריקאי המפורסם.

"כמעט כל מי שמגיע לכאן מסתכל עלינו במבט שאומר ‘אלה האנשים המשונים שחיים במדבר'", מסביר עמי. "אבל המבט הזה מתפוגג מהר. מי שמתארח כאן זוכה להזדמנות להכיר ולהבין את הדברים לעומק".

ביקור בשבטה ובאזור שממערב לה, בפתחת ניצנה, מאפשר, לדברי עמי, להכיר עולם שנמחק לנו מול העיניים. "העולם הבדואי האמיתי בישראל נגמר. היתה בו התאמה גאונית לאורח חיים מדברי. עולם שלם של ידע, מסורת ותפישת עולם מתפוגג במהלך החיים שלנו".

לפני אלפיים שנה חלוצה היתה היישוב הכי גדול באזור. פי חמישה יותר גדולה מן היישובים האחרים. ניצנה, ושבטה היו כפרים לא גדולים. הנתון היחיד שקבע אז את מקום היישובים היה הנגישות למים ודווקא שבטה שונה מן היישובים הנבטיים האחרים בנגב משום שאינה יושבת על נתיב מסחרי מרכזי ואין לה מקור מים ממשי. כל החקלאות כאן התבססה על איסוף מי גשמים. זאת מיומנות שמעוררת השתאות. בעזרת אגירת מעט המים שהגיעו לכאן הצליחו התושבים לפני 1,500 שנים ויותר לפתח חקלאות ממשית עם גפנים, עצי פרי חיטה ושעורה. בעיני אוח זה מקור להערצה והוכחה שאפשר לשחזר את היכולת הזאת גם היום, אף שהעולם השתנה.

רוב השרידים בשבטה הם מהתקופה הביזנטית, בני כ-1,500 שנים. היישוב במקום הוקם כבר בתקופה הנבטית לפני כאלפיים שנה. האתרים המרכזיים במקום הם הבריכה הכפולה, שאליה התנקזו מי הגשמים המעטים שיורדים באזור, הכנסייה הראשית של העיר וכמה כנסיות נוספות ומגורי נזירים שנותרו במקום. החיבור בין אתר ארכיאולוגי גדול, עם רחובות, בתים, בריכות וכנסיות לבין בית שבו מתגוררת משפחה ישראלית צעירה, שאופניים צבעוניים של ילדים חוסמים בו את שביל הכניסה, מעניק למקום ייחוד גדול.

שירת המדבר

גולן כהן מוזג תה בכוסות זכוכית קטנות. אחרי שאני טועם ומשבח את המשקה הוא מחייך ואומר שהחליטה מכילה "כל מיני דברים טובים. אם תגיד לי מה הבעיות שלך אוכל להתאים לך חליטה אישית". כיוון שהיכרנו בדיוק חמש דקות לפני כן, בכניסה לחוות "שירת המדבר" שבבעלותו, אני לא מרגיש נוח במיוחד לספר לו מה הבעיות שלי. אני גם לא בטוח שהן יכולות להיפתר בעזרת חליטה, אבל גולן מחייך בביטחון ואומר שרק מעט מאוד בעיות אינן נפתרות בעזרת חליטה.

"שירת המדבר" הוא שם פיוטי למקום שנראה במבט ראשון די מאובק. כהן ובת זוגו מתגוררים במושב באר מילכה הסמוך לחווה. הישוב, שבו מתגוררות כעשרים משפחות, נמצא על גבול שמורת חולות עגור, חלק מגוש החולות הגדול ביותר בארץ, המשתרע בין ניצנה לבין כרם שלום. בני הזוג כהן חיים בבאר מילכה כבר ארבע שנים ומפתחים משק שלדברי גולן יתבסס על "חקלאות מגוונת של מים מליחים וללא עובדים זרים".

דרושה אופטימיות רבה כדי לפתח חוות צמחי מרפא ותבלין אורגנית בלב המדבר, אבל מהמצרך הזה נראה שיש לכהן החייכן בשפע. במהלך ביקור שנמשך כשעה הוא מוביל אותנו בין שורות של צמחי תבלין שנושאים שמות בלתי אפשריים כלענת יהודה, פרעושית גלעינית, כוכב ריחני, אזובית המדבר, געדה מצויה ואכיליאה ריחנית. הוא מסביר בבהירות מה התועלת שעשויה לצמוח מלגימת חליטה שנעשתה מכל אחד מאלה. אחר כך הוא מצביע על שורות של עצים נמוכים ואומר "ארגן". כאשר המבט בעיני אינו מביע די הערצה הוא אומר "מזה מייצרים את השמן הטוב בעולם. הוא מגיע ממרוקו, עמיד למים מליחים ולא דורש כוח אדם. זה מושלם".

כדי לפוגג עוד קצת את הספקנות שלי הוא מסביר שחלק מהפעילות בחווה היא עזרה במחקרים על צמחי מרפא שנערכים בהדסה עין כרם בירושלים ובמכון ערבה בקיבוץ קטורה. "שירת המדבר" פתוחה לסיורי קבוצות בתיאום מראש. במקום גם מוכרים צנצנות קטנות ובהן צמחי מרפא ותבלין לחליטה, שעל פי התוויות מסוגלת לחסל הצטננויות, עייפות, כאבי אוזניים, גרון ועוד.

קדש ברנע

40 משפחות חיות בקדש ברנע, מושב די ותיק שקוראים לו גם ניצני סיני. המקום הקטן הזה הוא היישוב הגדול ביותר בפתחת ניצנה, אזור עם חמישה יישובים (כמהין, באר מילכה, עזוז, ניצנה וקדש ברנע), שסך הכל חיים בו כחמש מאות תושבים.

בקדש ברנע מגדלים עגבניות, תבלינים, מייצרים ריבות, מגדלים ענבים ומייצרים יין ביקב שנושא את שם היישוב. אדוארדו פיליפוב מספר שהיה דבוראי באוקראינה. "כשהגעתי לניצני סיני אמרו לי שאי אפשר לגדל דבורי דבש במדבר. לפני תשע שנים תפשתי נחיל בר והתחלתי לטפח אותו. היום אנחנו מצליחים לייצר שלושה סוגי דבש - מרוזמרין, אקציה צהובה ואקליפטוס. יש לנו כמאה כוורות ואנחנו מייצרים כמעט 2 טון דבש בשנה. זה לא הרבה אבל האיכות שלנו פנטסטית. פרח שמייצר צוף בתנאים קשים כאלה יוצר איכות. הכל מבוסס על מי גשם ועל תהליך טבעי".

גם בבית הדבש של פיליפוב, כמו במקומות אחרים בפתחת ניצנה, משלבים בין חקלאות לתיירות. התחושה בפתחת ניצנה היא שכולם עובדים בהמון עבודות. לכל אחד יש כמה מקורות פרנסה, וכל זה אמנם לא קל אבל השילוב כנראה מצליח. בביקור בבית הדבש אפשר להתבונן בכוורת שקופה בפעילותן הנמרצת של הדבורים ולתהות איך המדבר לא משרה עליהן מעט שלווה.

תל ניצנה והחמוקים

הנוף באזור ניצנה מזכיר כלב דלמטי שכתמים שחורים ולבנים מתחרים על השליטה בגבו. החמוקים הם למעשה סלע לבן ורך, ובתוכו פזורות פיסות שחורות של סלעי צור. הרוח עיגלה כאן את סלעי הקירטון הלבנים והמראה, בייחוד בשעות אחר הצהריים, כאשר האור רך - נהדר. תל ניצנה הסמוך משמר את שרידי העיר הנבטית שהוקמה במאה השלישית לפני הספירה. העיר הגיעה לשיא פריחתה בתקופה הביזנטית וכיום אפשר לראות בה שרידי שלוש כנסיות מתקופה זו. בתחום הגן הלאומי ניצנה נכללת גם תחנת הרכבת הטורקית ולצדה מגדל המים.

עזוז

עזוז הוא היישוב המבודד ביותר בפתחת ניצנה ובלי ספק אחד המקומות המרוחקים בישראל, ארץ שאין בה כמעט מקומות מבודדים. תריסר משפחות חיות כיום בעזוז ותושבי המקום מגדירים אותו כ"יישוב מדברי תיירותי". כולם כאן עוסקים בתיירות, לפחות במשרה חלקית. הריחוק, מתברר, הוא מצרך מושך.

ברוח המקום, שמקפיד מאוד לשדר חזות לא שגרתית, רוב אתרי הלינה בעזוז מציעים משהו מיוחד. אחד המקומות המפורסמים ביותר הוא ה"צימרבוס" של משפחת הירשפלד. זה ערב שבת ואייל הירשפלד, שומר מסורת אדוק, קצת ממהר. יש לו שבעה ילדים ויש עוד אורחים שאמורים להגיע לפני כניסת השבת ושלושת האוטובוסים שלו, שנהפכו לחדרי לינה, אמנם יפים, אבל מוטב שנזדרז להציץ בהם כי השבת נכנסת בעוד רגע.

לינה באוטובוס, בייחוד למשפחות עם ילדים, זה נחמד, אבל האפשרויות בעזוז רבות ומגוונות. אוהבי החדרים מוטב שיפנו ל"נקודת חן במדבר" בחצר של אלה ואלי חן או לאפשרות המעניינת והנעימה ביותר בעיני - חאן בארותיים, כמה דקות נסיעה מחוץ לעזוז. המקור הוא השם הערבי "בירין" - שתי בארות עתיקות שזוכות היום לשמות באר אהרון ובאר משה. החאן הוקם בצל עץ שיטה עתיק. הבקתות נבנו מבוץ, כפות דקלים ומחצלות ומזכירות במכוון את מקומות האירוח שזכורים לטוב מחצי האי סיני.

יש במקום הקפדה מכובדת על שקט. לא משתמשים בו בחשמל ובלילה הוא מואר רק בעששיות. לכל בקתה מרפסת, פינת ישיבה וערסלים. במרכז החאן רחבה גדולה, שבה דולקת מדורה ולצדה מגישים תה מתוק וקפה. בדיוק המקום שבשבילו נוסעים למדבר. *

מידע הכרחי

שבטה: בית האירוח של משפחת אוח נקרא "נבטו". כדי להגיע אליו נוסעים בכביש 40 מבאר שבע לכיוון מצפה רמון. בצומת טללים ממשיכים ישר על כביש 211. אחרי אשלים, בצומת שבטה, פונים שמאלה, חולפים על פני הבסיס הצבאי וממשיכים עד האתר, מרחק שמונה קילומטר מן הצומת. לינה באמצע השבוע עולה 450 שקל לזוג. מידע והזמנות http://nabato.co.il/index.htm.

שירת המדבר: ליד באר מילכה. נוסעים מבאר שבע לכיוון דרום בכביש 40, וממשיכים בכביש 211 ישר עד צומת כמהין. בצומת פונים ימינה ונוסעים כחמישה ק"מ.

קדש ברנע: קצת לפני מעבר הגבול ניצנה על כביש 211.

חמוקי ניצנה: בצומת ניצנה (לאחר צומת קציעות) פונים שמאלה (דרומה). תל ניצנה נמצא שני ק"מ דרום-מזרח לצומת ניצנה.

עזוז: בכביש 40 ובצומת טללים ממשיכים ישר לכביש 211 לכיוון ניצנה. בצומת ניצנה פונים שמאלה לעזוז - מרחק כ-12 ק"מ. האתר של צימרבוס: www.exodia.co.il. אתר חאן בארותיים: www.beerotayim.co.il.

מידע על היישובים בפתחת ניצנה באתר http://ramat-negev.org.il

משה גלעד

משה גלעד

כתב טיולים ותיירות

giladmo@netvision.net.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ