טיול: כל ההיסטוריה של ארץ ישראל ברצועת חוף השרון

הצבאים והשועלים מסתתרים היטב, אבל חוץ מהם יש בחוף השרון כמעט הכל

משה גלעד, גלריה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מתחם אפולוניה בהרצליה. תוכניות הוותמ"ל פוגעות בשטחים פתוחים
מתחם אפולוניה בהרצליה. תוכניות הוותמ"ל פוגעות בשטחים פתוחיםצילום: מוטי מילרוד
משה גלעד, גלריה

החדשות הטובות הן שראינו חצבים פורחים. כמה מהם, ראשונים שהזדרזו בשיא החום לבשר את הסתיו, מזדקרים עכשיו בגן הלאומי חוף השרון, מעניקים תקווה שהקיץ הזה קרב סוף סוף לסיומו. בינתיים עדיין חם מאוד ואם רוצים לצאת לטיול הזה כדאי לצאת מוקדם בבוקר או בשעות הערב.

תחילתו של הטיול לצד מסגד סידני עלי בקצה הרצליה. בנקודת הסיום, כשישה קילומטרים צפונה משם, על המצוק מול החוף בגן הלאומי חוף השרון, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שכל ההיסטוריה של ארץ ישראל ב-2,000 השנים האחרונות מקופלת ודחוסה ברצועת החוף הקצרה הזאת. זאת מחשבה קצת מטרידה, מאחר שהמסקנות שעולות ממנה אינן אופטימיות במיוחד.

אחת המסקנות היא שמעט מאוד השתנה ברצועת החוף הזאת מאז שבנו את הווילה באפולוניה לפני יותר מ-2,000 שנים ועד שבנו את הווילות הענקיות בארסוף, היישוב הכי עשיר בארץ, ששוכן על החוף בין הרצליה לגעש. העשירים עדיין מתגוררים במקומות הכי יפים מול הים חוסמים את הגישה לרבים אחרים.

סידני עלי

המעבר החד מרחובות הרצליה המוריקים ומפגיני העושר לרחבה החולית מול הים שעליה ניצב מסגד סידני עלי, כמעט בלתי נתפס. עד שחרב ב-1948 שכן כאן הכפר הערבי אל חרם. המסגד, שבנייתו החלה כבר במאה ה-11, נחשב בעיני רבים למקום הקדוש ביותר למוסלמים בתחומי הקו הירוק. למרות התואר הגדול הזה הוא ניצב בפינה די נידחת, מבלי שיש סביבו איזו תכונה מיוחדת. במסגד קבור הקדוש המוסלמי עלי בן עולים, לוחם מוסלמי, מחיילי סאלח א-דין, שכנראה נהרג באזור זה במאה ה-11.

מבנה המסגד הנוכחי הוקם במאה ה-14, ואכן נראה כמבנה ממלוכי אופייני, עם צריח מתומן ותקרות עם קשתות מצולבות. ב-1990 נמסר המסגד בחזרה לידי המוסלמים וכיום הוא פעיל, ואפשר לבקר בו מחוץ לשעות התפילה. גרם מדרגות לא ארוך מוביל מהקצה הצפוני של רחבת החול לחוף סידני עלי.

מצפון לגרם המדרגות ניצב בית פרטי שבנה מישהו שכנראה אוהב מאוד את גאודי מברצלונה. חיקויים של עבודות קרמיקה ופסלים קטנים פזורים בחצר, לצד שלטי אזהרה שהכניסה אסורה. המשך ההליכה צפונה מעורר הרבה מחשבות נוגות על עתידו של מצוק הכורכר. רצועת החוף באזור זה צרה מאוד, ובכמה מקומות פשוט נעלמת לחלוטין. הים מגיע עד מרגלות צוק הכורכר, מכרסם בו במהירות וקריסתו של המצוק באזור זה היא משהו שאפשר למדוד בחודשים ולא בשנים. הליכה של כקילומטר צפונה, למרגלות המצוק, מובילה למבוי סתום. המשך ההליכה צפונה קשה, ודורש טיפוס על סלעים גדולים. הבחירה הפשוטה יותר היא לשוב לרחבה שלפני המסגד.

אפולוניה

כאשר חוזרים ומטפסים למרומי המצוק וצועדים צפונה, חולפים על פני כפר הנוער הסגור "מצפה ים". בתחומי כפר הנוער אפשר להבחין במבנה המשטרה הבריטית, שהפלמ"ח תקף בנובמבר 1945. עוד הליכה קצרה צפונה מובילה אל עיר הנמל הקדומה אפולוניה. המיקום שלה פנטסטי. על המצוק הגבוה הצופה אל הים. אין מקום יפה יותר בישראל. ובכל זאת, התחושה לאחר ביקור במקום היא של החמצה מסוימת.

תצפית מאתר אפולוניה. מושבה פיניקית שעברה מיד ליד במשך אלפי שנה

למרות ההשקעה הגדולה והמאמצים של רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים, שהפכו את המקום במארס 2002 לגן לאומי, לא נעים לבקר באפולוניה. האתר מפעים, אבל הרשויות שטיפלו בו לא השכילו עד עכשיו להפוך אותו למקום מענג. אין בו צל, אין בו כמעט פינות ישיבה או ספסלים, המרחקים גדולים, הקוצים גבוהים וההסברים והשלטים במקרים רבים טרחניים. אפולוניה יכול להיות הרבה יותר מעוד אתר עתיקות יבש ומשמים. הוא יכול להיות היהלום שבכתר השרון, אבל לשם כך יידרש הרבה יותר.

אנשי רשות הטבע מסבירים שהאתר נסגר בחמש אחר הצהריים, מכיוון שאין ביקוש של מבקרים בשעות מאוחרות יותר. לכאורה, מה נעים יותר מצפייה בשקיעת השמש בים מאתר כזה, אבל בהיעדר בית קפה מסביר פנים, או אפילו מרפסת תצפית נעימה, המקום שנושא את שמו של אפולו - אל השמש במיתולוגיה היוונית והרומית, אינו מושך כרגע מבקרים רבים.

לפני 2,500 שנים, זאת היתה מושבה פיניקית. לשיא פריחתה הגיעה אפולוניה כעיר ביזנטית. רוב העתיקות שבהן אנו צופים היום הן שרידי עיר צלבנית מבוצרת, שהחליפה ידיים כמה פעמים.

מי לא היה כאן? סאלח א-דין וריצ'רד לב הארי שלטו על המצוק, כל אחד בתורו. באמצע המאה ה-13 הועברה השליטה במקום לידי מסדר ההוספיטאלרים, אלא שגם הם לא הצליחו למנוע, בתום 40 ימי מצור, את הכיבוש של השולטן הממלוכי בייברס וצבאו הגדול ב-1265. מיד לאחר מכן נהרסו ונחרבו החומות והמבצר, ונותרו בשממונם מאות שנים. שני שבילים מסומנים באתר - האחד מוליך ישירות למצודה הצלבנית והשני, היפה יותר, מלווה את המצוק והחומה העתיקה. שניהם מובילים אל הקצה הצפוני של האתר, אל גג המצודה הצלבנית ואל תצפית מרהיבה אל קו החוף. במעט מקומות רואים היטב, גם באובך הבוקר, את יפו מדרום ואת נתניה מצפון.

גן לאומי חוף השרון

מן הקצה הצפוני של אפולוניה קל להבחין בבתי ארסוף. שמה של ארסוף רומז לרשף - שמו של אל האש הכנעני. הכנסת אורחים, בייחוד כאלה שלא הוזמנו מראש, אינה אחת התכונות הבולטות ביותר של תושבי ארסוף. זהו מתחם סגור, שגרות בו 40 משפחות בלבד. כדי להיכנס למקום צריך לענות לשאלות חטטניות של שומרים שכירים, שמתנהגים כאילו הם שוטרים במשרה מלאה. בין השמות המפורסמים שמצטופפים כאן מול הים, בבתים שכל אחד מהם עולה יותר מעשרה מיליון דולר, מונים את בני משפחת עופר, רות ורטהיימר, קובי ריכטר, בני שטיינמץ ואחרים. השומר שאל מי מהם הזמין אותנו ומכיוון שלא היתה לנו תשובה נאותה - נשלחנו אחר כבוד למקום שבאנו ממנו.

כדי לדלג על ארסוף חוזרים לכביש הראשי (2) ונוסעים עד הפנייה לגעש. מכאן ממשיכים מערבה לכיוון החוף, ומגיעים אל קצהו הדרומי של הגן הלאומי חוף השרון, שהוא גם הקצה הצפוני של ארסוף. המרחק מכאן לאפולוניה שלושה קילומטרים בלבד. הגן הזה הוא מקום מושלם. נעשה בו פיתוח צנוע, לא אגרסיבי מדי, אבל כזה שמאפשר ליהנות ממנו עד תום. הכניסה אליו חינם, דרך שער ברזל שלצידו שלט ובו הסבר על השבילים במקום. חלק גדול מן ההליכה בצל.

בחלק היפה ביותר פוסעים המבקרים לאורך המצוק הגבוה, כמה עשרות מטרים מעל החוף. מצבו של רכס הכורכר כאן קצת יותר טוב מזה של סידני עלי. הצמחייה בגן הלאומי נהדרת. לצד החצבים, פורחים כאן עכשיו נר הלילה החופי הצהוב לצד כמה חבצלות חוף לבנות ויפות. זה לא מעט ואפילו מרחיב את הנפש בחום של סוף אוגוסט.

השלטים במקום טוענים אמנם שבתחומי הגן משוטט עדר צבאים שהובא לכאן בידי רשות הטבע והגנים, אבל למרבה הצער לא ראינו אפילו פרט אחד מחברי העדר הזה. השלטים אומרים שיש כאן גם שועלים, גיריות, דורבנים ושרקרקים, שגם אותם לא ראינו - הם כנראה יודעים איך להסתתר. כחמש דקות לאחר שחלפנו בשער הכניסה וצעדנו בשביל המסומן אדום הגענו לרציף עץ, עם ספסל ארוך שצופה אל הים. אם צריך לבחור את עשר נקודות התצפית הכי יפות בישראל, הספסל הזה תופס מקום מצוין. אולי אפילו בחמישייה הפותחת.

עצם קיומו של פארק גדול, על חוף הים בין שפיים לפולג ולמכון וינגייט, הוא בגדר נס שכדאי לברך עליו. קל לשער שההגנה על הרצועה הזאת, שבה נמצאות חלקות הנדל"ן הכי יפות וקרוב לוודאי היקרות ביותר בישראל, אינה קלה.

אחרי השחייה בים, כאשר ישבנו על החוף היפה בין געש לפולג, ניסינו למנות איזה ממרכיבי ההיסטוריה של ארץ ישראל מקופל בששת הקילומטרים האלה, מכאן ועד סידני עלי? היו לנו כאן רומאים וביזנטים, צלבנים ולוחמי פלמ"ח, בריטים, הוספיטאלרים וכפר ערבי ומסגד, וילות עתיקות, שני קיבוצים וכמה בתים של עשירי הארץ וגם המון כסף וכורכר וכמה פרחים צהובים קטנים. והיו גם חצבים ראשונים שאומרים שהקיץ נגמר.

מראה מקום

לחוף סידני עלי ולאפולוניה: פונים מכביש החוף בצומת כפר שמריהו ונוסעים מערבה בהרצליה פיתוח. ברחוב וינגייט נוסעים צפונה עד סוף הכביש, לפי השילוט לאפולוניה. אחרי הכניסה לאפולוניה יש דרך עפר שמובילה למסגד.

לגן הלאומי חוף השרון: פונים מכביש החוף לכיוון שפיים. ממשיכים לפי השילוט ל"גן השקוף", אולם אירועים של הקיבוץ. הכניסה הדרומית לגן הלאומי בדרך עפר מול הכניסה לגן השקוף, ממערב לבתי הקיבוץ. לצד השער יש מגרש חניה. הכניסה חינם דרך שער ברזל ירוק. אפשר להגיע גם מכיוון מרכז הקניות הגדול של געש-שפיים. נוסעים ממנו מערבה עד קו החוף, ושם יש דרך עפר עד שער הכניסה הדרומי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ