מונולוג מהוואדי: כך הצלחתי לשוט בנחל התנינים שהולך ונעלם

אפילו בחורף גשום כמו השנה לא הצלחנו להגשים את החלום לשוט לאורך נחל עדה. לאור המציאות הקשה בשטח, נדב שדה הגשים אותו בנחל תנינים מאחרוני נחלי החוף שעדיין זורמים פה

נדב שדה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נחל תנינים
נחל תנינים צילום: אייל טואג
נדב שדה

מה זה בעצם נחל? השאלה הזו חזרה והטרידה אותי ללא מנוחה. לקראת יום הולדתי ה- 37, גמלה בלבי ההחלטה לעשות משהו "מרענן בקטע גיאוגרפי". כלומר, גם טבילה במים קרים וגם גילוי של מקום חדש. עדיין לא משבר גיל ה-40, אבל משהו שיזכיר שיום הולדת זה לא סתם מספר. יאיר השכן סיפר לי כבר כמה פעמים איך לפני שנים רבות כשהיה ילד, נחל עדה היה עולה על גדותיו בחורפים ומציף עשרות מטרים מהשדות הסמוכים. לאט לאט, כמו מים, חלחלו בי הסיפורים שלו ועלתה וצפה ההחלטה: לשוט בנחל עדה, מתחילתו באזור כפר קרע ועד הסוף. המציאות טפחה על פני במהרה. כשיצאתי לסיור מקדים לאחר הגשמים העזים הבנתי שהנחל כבר איננו נחל. במקרה הטוב - תעלה. סכרונים רבים נטועים בו ומעברים נמוכים מתחת לכביש חוסמים כל מה שגדול יותר מארנבת בינונית. הכי חשוב? אין בו מספיק מים. גם אחרי הגשמים העזים, הנחל שמימיו נלקחים, מגיע לעומק של חצי מטר במקרה הטוב. רוב הזמן הוא גבוה רק במעט מחלוקי הנחל. לא נותרה ברירה אלא לעבור לאח הגדול והמפורסם: נחל תנינים. את נחל תנינים אין צורך להציג, הוא מאחרוני נחלי החוף שעדיין "זורם" והוא נקי יחסית, אבל גם הוא, איך לומר בלי להעליב? כבר לא אותו הנחל של אהוד מנור ובני דורו:

"התזכור את השמיים 
שטיילו על פני המים,
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף? 
התזכור שירי ירח 
וחצב בודד פורח,
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף?
" (נחל התנינים / אהוד מנור)

יותר ממשבר גיל ה-37 ומעשה הגבורה שהתעתדתי לבצע, רציתי להבין לעומק מהו נחל ומהי המהות שלו. עלילותיהם של ספרים רבים (שלא נכתבו בישראל) מתרחשות על פני נחל או קרוב אליו, כשעם הידועים שבהם אפשר למנות את  "שלושה בסירה אחת", "תום סויר" ו"הרוח בערבי הנחל". אבל איך יכול מישהו שגדל בישראל של היום להבין מה זה נחל או לחוות את התחושה? אם נשתמש לרגע במטפורה נדושה, נחלים הם כמו כלי דם: התעלות הקטנות שמתמלאות במים אחרי גשם הן הנימים, היובלים הם הוורידים והנחל הוא העורק שמוביל את הדם אל הלב המטאפורי, ובמקרה שלנו - הים. אם בדמיון הקולקטיבי שלנו הירדן והירקון הם העורקים הראשיים, ואולי גם נחל אלכסנדר ונחל חדרה, אז נחל תנינים של היום נמצא דרגה אחת או שתיים מתחת. כלומר, עורק מים סביר, מכובד אולי, אבל ממש לא מהבכירים. אך מה קורה לעורק שלא מתחזקים, שלא מזרימים בו את הדם שהוא צריך ולא פותחים בו את הסתימות שעלולות לגרום לדום לב? זה מה שרציתי לגלות.

בשעה עשר בבוקר הצלחתי להוציא את עצמי מהבית עם הקיאק על הגג של האוטו (בהמשך הוא יעבור לגב). נקודת ההתחלה נקבעה אל מול מושב אביאל, שם יש בריכה עמוקה ונקייה יחסית. הקילומטר הראשון הוגדר כפיילוט שמטרתו לבחון האם בכלל ניתן לשוט בנחל. אורכו של הקיאק בו השתמשתי הוא כשלושה מטרים, קצר יותר מקיאק של ימאים אבל עדיין קשה לתמרון בין הקנים הצפופים שצמחו בערוץ. השיט בקילומטר הראשון עד הגשר של "דרך יפו" נמשך כארבעים דקות של מים נמוכים, קבוצות קנים, סכרונים מעשה ידי אדם. העורק חסום.

החלק הראשון, ג'ונגל אמיתי במקטע שרטוב כל השנה
החלק הראשון, ג'ונגל אמיתי במקטע שרטוב כל השנהצילום: נדב שדה
קריינג מתכנן להשתלט על בנימינה?
קריינג מתכנן להשתלט על בנימינה?צילום: נדב שדה

אחרי הגשר, התחיל מקטע נוסף של שלושה וחצי קילומטרים שעובר בשדות בנימינה. כאן התחושה היא שמדובר בתעלת ניקוז ולא בנחל. הצמחייה מטופלת באגרסיביות על ידי רשות הניקוז ולכן ההתקדמות קצת יותר מהירה על אף המים הרדודים. התחושה של שיט רגוע בשטח הפתוח מעלה בי מחשבות כמו: מה היה קורה לו המקטע הזה היה זורם כל השנה וניתן היה להקים לידו חניון קמפינג רגוע או פשוט לבוא לטייל עם המשפחה. בקצה השדות חוצים את כביש 652 מתחת לגשר וליד מחצבת בנימינה מתחילה ההרפתקאה האמיתית. כאן הצמחייה בוגרת וגבוהה. צמחיית נחלים שולטת בנוף והמים עמוקים (לפני הגשמים היה כאן יבש עד כאב).

שיט בקטע שמתחת למסילת הרכבת
"Under the Bridge" צולם על ידי אורי וינברג מתחת למסילת הרכבתצילום: אורי וינברג

אם קודם ההתקדמות הופרעה על ידי קנים שצומחים בערוץ, הרי שכאן "עולים שלב" במשחק. בכל כמה דקות הערוץ נחסם על ידי גזעי עצים שקרסו או צינורות שחוצים את הנחל. כשכל מכשול כזה עוצר סחף בדמות ענפים או פסולת שמצריכים יציאה מהקיאק וטיפוס מעל המכשול או מתחתיו, להפגין גמישות של מאסטר יוגה ולהיצמד אל תחתיתו. המקטע הזה נגמר בגשר שמתחת למסילת הרכבת, שם פגשתי רץ מבנימינה שהבטיח שהמשך הערוץ פתוח ונוח לשיט. טוב, זה לא היה מדויק ממש.

לקטע קצר היה הנחל פנוי יחסית פנוי. זורם לו לאיטו ומתפתל בין שתי גדות מכוסות קנים, כשנוף מרהיב של מצוקי חוטם הכרמל (רמת הנדיב) נשקף אלי מעבר לגדה הימנית של הנחל.

שוב מתחת לגשר
Under the Bridge 2 - קלסטרופוביה ומחשבות אפלותצילום: נדב שדה

לאחר זמן לא רב,הגעתי לגשר נמוך שעובר מעל הנחל. המים סביב הגשר עמדו והיו מלאים בקש, פסולת ובכלליות הציגו מראה מזמין של ביצה טובענית. הבנתי שזה מקום שלא ארד בו למים. לצאת החוצה? שתי הגדות מלאות בשיחי פטל צפופים שביניהם יכולים לעבור רק חתול ביצות קטן או חזיר בר גדול וחזק עם עור עבה. לא, אני צריך לעבור מלמטה, כמו המים. נשכבתי על הגב ומשכתי את עצמי ואת הקיאק באמצעות הצינורות. תחתית הגשר הייתה קרובה והיו תלויים ממנה קרשים וכל מיני דברים אחרים שנתפסו בשיטפונות, התחושה הייתה קלסטרופובית ולא נעימה.

השתחררתי מהגשר וכעבור שתיים וחצי דקות בדיוק (המצלמה לא משקרת) הגעתי לשיא חדש. מבחינת קצב ההתקדמות, הייתי כעת בין כביש 4 לבין כביש החוף והיעד הלך והתקרב, אבל הייתה בעיה. הנחל התעקל באותו המקום ובתוספת צינור שעבר מעליו, יצרו את המחסום הגדול ביותר שבו נתקלתי באותו היום: ענפים גדולים וקרשים שנסחפו וחסמו את הנחל לכל רוחבו ולאורך מספר מטרים. כאן מצאתי את עצמי עומד בפני הגרסה הנחלית ל"שוקת שבורה". לעבור אי אפשר, לא מלמעלה ולא מלמטה, לצאת החוצה? הגדות גבוהות ותלולות כמו של נחל שהעמיקו אותו במיוחד נגד הצפות. מה שנקרא נחל מוסדר. חזרתי אחורה כמה עשרות מטרים וחיפשתי מקום בו ניתן יהיה לטפס. הגדות היו גבוהות ושיחי פטל קוצניים גדלו בכל מקום. איתרתי מקום שנראה נגיש יחסית וניסיתי לטפס באמצעות חבל עם קרסים שהבאתי איתי (כמו של נינג'ות בסרט מצויר). הצלחתי לטפס החוצה ולמשוך אחרי את הקיאק. חיפשתי מקום לחזור אל המים ואחרי כמה עשרות או מאות מטרים, מצאתי מקום שבו יכולתי להעביר את הקיאק בין ענפיו של עץ אשל ולקפוץ אל המים אחריו. השמש שליוותה אותי בשמחה מתחילת היום, הוסתרה על ידי עננים ורוח קרירה החלה לנשב (בכל זאת היה זה חודש פברואר), ובשלב הזה רציתי רק להגיע לסוף.

נדב שדה משיט
סוף הדרך בג'סר א זרקא, המשימה הושלמהצילום: נדב שדה

לקראת המעבר מתחת לכביש 2, הנחל רחב, יפה ומלא במים. שלווה וציוצי ציפורים, ואפשר בקלות לדמיין שאנחנו במקום ובזמן אחר. עברתי תחת כביש 2 ומצאתי את עצמי בסמוך לקיבוץ מעגן מיכאל. מתחת לבית ספר שדה הכתה בי המציאות הרטובה: אין מעבר להמשך הנחל. בסכר הגדול שחוצה את הנחל יש פתח צר שאינו ניתן למעבר ולא ניתן לעקיפה מהצד. קצת שמח וקצת קפוא יצאתי מהנחל, גורר את הקיאק אחרי. פועלים שעבדו על כביש העוקף בתוך הקיבוץ, בהו בי בפה פעור כאשר צצתי מתוך חורשת האקליפטוס רטוב ומטפטף, גורר אחרי קיאק אדום. אחד מהם, אדם נחמד מאום אל פאחם, סייע לי להביא את הקיאק אל הכביש לכיוון רכב החילוץ (תודה דפנה) ואחרי שראה שהתחלתי לרוץ הלוך וחזור כדי להתחמם הלך אל האוטו והביא מעיל. עשרה קילומטרים בשלוש וחצי שעות, כבר יותר מהיר ללכת. למחרת, בשביל להשלים את המסע, נסעתי לשפך נחל תנינים שנמצא ליד תל קרוקודילופוליס וחתרתי לאחור. המשימה הושלמה.
__

נדב שדה הוא מתכנן סביבה ותיירות, הבעלים של "שדות – תכנון. תיירות. סביבה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ