קיאנטי: טירות, כמהין ויין אדום

קיאנטי הוא חבל עתיר טירות, חלקן ידועות יותר וחלקן ידועות פחות. המפורסמת שבהן, מנקודת מבטן של המטיילים היא טירת בורליו והגן המרהיב שלה. הפעם הגענו אל טירה אחרת שלא נמצאת באף מדריך טיולים

אלון אלטרס
אלון אלטרס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טירת מלטו
טירת מלטו. הטירה החביבה עלי. שום שלט ראוותני אינו מבשר על קיומה
אלון אלטרס
אלון אלטרס

כל מי שנוסע מסיינה לעבר פירנצה, בדרך המובילה לעיירה גאיולה, נתקל בשלטים המכוונים את המטיילים אל הטירות היפהפיות של חבל קיאנטי, שרובן הגדול חולש על סביבתן באצילות של מי שידעו תהילה בימים עברו וכיום מסתפקות בייצור יינות מצוינים.

יש לא מעט רוגע בנסיעה ללא מטרה בכבישים השקטים של הקיאנטי ודי אם בוחרים בחודשים הנכונים, חודשי הסתיו ותחילת החורף, כשהעצים מפזרים סביב שלכת זהבהבה או חומה ואתה עובר ביניהם ופוגש מכוניות אחרות רק אחת לכמה דקות ארוכות.

זו נסיעה מרגיעה, מישורית שרק לכאורה היא חסרת מטרה. עיירות קטנות, לפעמים ממש זעירות, מעטרות את המסלול ולא אחת ניתן למצוא בהן טרטוריות מקומיות, לעתים רק אחת ויחידה אבל כזאת שכדאי בגללה לעצור לארוחה לא יומרנית וטוסקנית במובהק. כאלה הן למשל העיירות סן סנו, סן ג'וזמה וסן רגולה שבכולם תמצאו מסעדות משפחתיות שבלי להכריז הכרזות מקרבות את התיירים למטבח הטוסקני ולא להפך, כפי שנהוג בהרבה מאוד פנינים איטלקיות כמו ונציה או אפילו פירנצה, שבהן התיירות הפרועה שינתה את ההיצע הקולינרי המקומי.

טירת מלטו
טירת מלטו. לא מדובר בטירת ענק. נהפוכו, זו טירה צנועה יחסית וגם הגן שלה הוא כזה. יפהפה, מטופח אבל לא עצום בממדיו

לפני 15 שנה, כשלימדתי באוניברסיטת סיינה ונהגתי לשוטט בכבישי החבל גיליתי את הטירה החביבה עלי. שום שלט ראוותני אינו מבשר על קיומה. גם אף מדריך טיולים לא. איך מגיעים? ובכן, קצת לפני העיירה גאיולה, פונים ימינה בגשר עץ קטן ומטפסים בכביש רעוע למדי עד שמגיעים לטירת מלטו (Castello di Meleto).

לא מדובר בטירת ענק. נהפוכו, זו טירה צנועה יחסית וגם הגן שלה ממשיך את אותו הקו. יפהפה, מטופח אבל לא עצום בממדיו. כדאי בהחלט לבקר בתוך חדרי הטירה עצמם, שאפשר גם להתארח בחלקם. הפנינה האמיתית היא התיאטרון המשפחתי שנמצא בתוכה ונשמר היטב. יהלום אמיתי שקל לדמיין את ערבי המוזיקה שנערכו בו להנאת האצילים, משפחת ריקאזולי, בעלי הטירה במאות שעברו.

טירת מלטו
האולם בו התקיימה הארוחה בטירה

יין הקיאנטי שעושים במלטו איננו המוני. קשה למצוא אותו אפילו בחנויות היין של סיינה הקרובה אליו ולא רואים אותו בחנויות הדיוטי פרי בפירנצה או ברומא. איני בטוח מה הסיבה לכך שכאשר אומרים לי את צמד המלים "קיאנטי קלאסיקו", עולה בדמיוני הבקבוק של מלטו. ייתכן  שזה משום שזה היה הקיאנטי הראשון ששתיתי ברצינות. כלומר מתוך התכוונות להבין מה מייחד אותו מטעמם של יינות אחרים, אפילו כאלה שנחשבים לטובים ממנו, למשל כמו זה של קסטלו די אמה, השוכן גם הוא בקרבת העיירה גאיולה.

דרך ראויה להכיר את ייחודו של המקום הזה, כזאת שמשלבת בין היינות שיוצרים במלטו לבין הנופים הרכים שמקיפים אותו, היא להצטרף לסיורים שעורך האגרנום של הטירה, ג'ובאני פארינה. הוא האיש שהחזיר את אדמות המקום הזה אל החקלאות האורגנית, השיב אליה את חזירי הצינטה סנזה (Cinta Senese) שבשרם מובחר ביותר וטעים מאוד למאכל, והחליט לגדל דבורים ולייצר דבש כדי להעניק למלטו מעט מהצביון החקלאי שטירות יוקרתיות כאלה מוותרות עליו. אני בטוח שיהיה מי שיאמר, מה כבר חינני, בארבעים חזירים הרועים בגבעות ליד הטירה או בכוורות רגילות שאין רווח כלכלי מיידי בטיפוחן? ביקור במקום מוכיח שהחן פה חי ונוכח.

טירת מלטו
אולם התיאטרון של טירת מלטו

במוקד הסיור איתו עומדים הכרמים השונים שבהם מייצרים את יינות הדגל האדומים של הטירה: קאזי, קאמבויי פוז'ארסו. כל כרם והאדמה המייחדת אותו. לעתים רכה וחומה, לעתים מינרלית-סלעית אבל כולם כאחד טובלים ביופי מחמם לב. אתה מביט סביב, ממרום הגבעות המתנשאות לקצת יותר מחמש מאות מטרים, שוכח שאתה נמצא בלבו באחד ממחוזות היין המפורסמים באירופה, רוח סתווית מלטפת לך את הפנים, קרירה אבל לא טורדנית, דממה אופפת את המראות האלה, ותוהה אם יש קשר בין היופי הזה שבו גדלים הענבים האלה לבין היין המצוין שמפיקים מהם. אני, אגב, בטוח שכן. יופי הוא דבר שמחלחל לאדמה ולנפש, ואז למה לא ליין אדום? אני שותק ולא משתף את ג'ובאני בכל ההרהורים האלה אבל הוא בגאווה נרגשת מדבר איתי על יין הקינוח Vin Santo שלהם ועל המקום שבו מפיקים אותו. "חכה ותראה איזה יופי", הוא מבטיח. אנחנו נוסעים בטנדר שלו, המקרטע על הגבעות, ומגיעים למקום בו תלויים הענבים האלה לייבוש.

הרוח היא זו שמייבשת אותם. הם תלוים על מעין רשת ברזל כאילו היו אשכולות שעדיין שלא נקטפו, ומחכים לסופו של התהליך שיהפוך אותם למתוקים מספיק ליין הקינוח הזה. הצורה שבה הם תלויים לייבוש הזכירה לי עבודות של האמן הקטלאני אנטוני טאפייס ואם יש "רדי מייד" שעושים בכרמים, אז המקום הזה הוא דוגמה נהדרת לכך.

טירת מלטו
יין הקיאנטי שעושים במלטו איננו המוני. קשה למצוא אותו אפילו בחנויות של סיינה הקרובה אליו ולא רואים אותו בחנויות "הדיוטי פרי"בפירנצה או ברומא

החסרון היחידי שאולי יש בטירת מלטו, שבה כאמור ניתן לשכור יחידות כפריות הפזורות בשטחי האחוזה וכן חדרים במבנה הטירה עצמו, הוא שאין בה מסעדה של ממש. אמנם ניתן לאכול באולם הטעימות ארוחות קלות, גבינות טוסקניות, נקניקים שמיוצרים במקום, ולעתים גם מנות ראשונות, אבל כל אלה הם דברים שכיחים למדי.

טירת מלטו
במוקד הסיור איתו עומדים הכרמים השונים שבהם מייצרים את יינות הדגל האדומים של הטירה: קאזי, קאמבויי פוז'ארסו. כל כרם והאדמה המייחדת אותו

זאת היתה הסיבה ששמחתי לגלות שקצת לפני חג המולד החליט מנכ"ל הטירה (מה לעשות, במאה ה-21 גם לטירות עתיקות יש מנכ"לים) ליזום ארוחה שתמזג בין פטריות כמהין, יין טוסקני של הטירה ולשתף בחגיגה הזאת גם יצרן מקצה אחר של איטליה, ורונה, שמייצר אמרונה, היין האדום החזק של מחוז ונטו, שיכול לעתים להגיע ל-16 אחוזי אלכוהול, ולגרום לחייך בלי סיבה אחרי כוס ארגמנית אחת.   

הארוחה נמשכה שעות ארוכות. היא התחילה באפרטיף באולם התיאטרון המלבב ועברה לאחד האולמות המעוטרים של הטירה עצמה. איש הכמהין שנכח במקום ותיאר ארוכות את עבודתו. אולי מדויק יותר יהיה לקרוא לו כורה הכמהין. ממנו למדתי לראשונה שטוסקנה, בעיקר דרום המחוז, והאזור שבסביבת ארצו, עשירים בכמהין. צריך לדעת איך לחפש ורצוי להצטייד בכלבים הנכונים. לברדור למשל הוא כלב מצוין לאיתור הפטריות היקרות הללו, שמחירן יכול להגיע למאות ואפילו אלפי יורו. חשוב כמובן להקפיד שהכלב לא ישרוט אותן כשהוא חופר בקרקע ומנסה לחשוף היכן הן מסתתרות.

טירת מלטו
טירת מלטו

מנכ"ל הטירה הסביר על יינות מלטו; היינן, מיקב בוליוני שבוורונה, הסביר על סוגי האמרונה השונים שהוגשו לנו ועל כל מנה, ריזוטו, רביולי או בשר "הצ'ינטה סינזה", הרעיפו כמהין שחור וכמהין לבן ביד נדיבה. תאמינו לי, הוא לא נעדר אפילו מהמנה האחרונה.

אחרי חצות ועשר כוסות יין נהגתי באיטיות בחשיכה המוחלטת של כבישי הקיאנטי וחלמתי, אני מודה, להשיק את ספרי הבא באולם התיאטרון של הטירה. אגב, הגעתי הביתה בשלום. החלום היה בעיניים מאומצות אך פקוחות לרווחה.

אלון אלטרס

אלון אלטרס | |ימי טוסקנה

הבלוג ינסה להאיר את טוסקנה מנקודות מבט שונות שכולן יחד מאפיינות את המחוז הקסום הזה. אוכל, יין, תרבות, ספורט, טיולי סוסים ומפגשים עם אנשים מעניינים שבחרו בטוסקנה כביתם למרות שבאו ממקומות אחרים.

מדי פעם נעסוק בנושאים איטלקיים החורגים מתחומה של טוסקנה וקשורים לתחומי הפעילות הספרותית-תרבותית שלי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ