דיס איז אמריקה: רוד טריפ באמריקה האמיתית שמסתתרת במערב התיכון ובדרום ארצות הברית - ארצות הברית - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיס איז אמריקה: רוד טריפ באמריקה האמיתית שמסתתרת במערב התיכון ובדרום ארצות הברית

לכתבה
מה שקורה בדרך לטנסי klenger / Getty Images IL

ארבעה גברים, כבר לא כל כך צעירים, סטרייטים ולבנים עם פנטזיה לא ממומשת על התרבות האמריקאית יצאו לטיול בארצות הברית של המערב התיכון והדרום, משיקגו ועד ניו אורלינס. החלום היה לאכול כמה עופות מטוגנים, לשתות כמה ברבנים טובים ובמשך כמה לילות להירדם באלכסון במוטל זול. בדרך לקבר, עוצרים בקנטאקי? המסקנות לפניכם

100תגובות

ההחלטה התקבלה לפני כשלוש שנים, בימי כהונת אובמה. אמרנו אחד לשני: כשנגיע לגיל ארבעים או סביבותיו הקרובות, ניסע לאמריקה. אבל לא אמריקה של ניו יורק או לוס אנג׳לס. אמריקה-אמריקה. זו שחשבנו שהכרנו מכל מיני שירים, ספרים וסרטים שאהבנו והערצנו והיינו לעפר תחת כפות רגליה המלוכלכות. נניח, ״סוויט הום אלבמה״ של לינרד סקינרד או ״ליל האיגואנה״ של טנסי ויליאמס, ״הקול והזעם״ של פוקנר ו״הדרך״ של קורמאק מקארתי או "Ring of Fire״ של ג׳וני קאש, הבלוז של ווילי דיקסון ומאדי ווטרס והדיקסילנד של לואי ארמסטרונג, Outlaw Country של ווילי נלסון, ויילון ג׳נינג׳ס ומרל האגארד וההאוס של שיקגו, סרטים בכיכובו של קריס קריסטופרסון ו״גברים במלכודת״ עם ברט ריינולדס ואיזה הילבילי חסר שיניים שמכריח אותך לצווח כמו חזיר בזמן שאתה קשור לעץ באמצע שומקום ועוד כל מיני מראי מקום איזוטריים שעלולים להפוך לרשימת מכולת מעיקה ונוסטלגית. זו לא אמריקה הוונילית, עם סניפים של הול פודז מרקט בכל חור. זו ארצות הברית של המערב התיכון והדרום. ״הדבר האמיתי״. האם יש בכלל דבר כזה או שמדובר בדמיונות שווא מתוך הזדהות יתר? כמובן שאין, אבל מותר לפנטז. ואנחנו פינטזנו. קל לפנטז על מה שחשבת בטעות שאמור להיות שייך לך. אנחנו גדלנו בתוך התרבות האמריקאית כאילו שהיינו חלק ממנה. ינקנו ממנה ומצצנו את לשד עצמותיה. אני מרגיש קרוב יותר לדולי פרטון מאשר ליהורם גאון. נו, אז מה? האם דולי פרטון מרגישה שביני לבינה יש איזושהי זהות? איזושהי קירבה משפחתית? אני מניח שלא. מה לי ולה, מה לה ולי? אבל אני אמשיך להתעקש, כל עוד ישנה נשמה באפי. נסענו לשם כי התעקשנו.

ארבעה גברים, סטרייטים, לבנים, בטח שלבנים. שניים ממושקפים. אחד בן של בנקאי, אחד קיבוצניק לשעבר, אחד מושבניק מלח הארץ ואחד עם בעיית כולסטרול. האמת שחשבנו שהנסיעה בכלל לא תצא לפועל ותישאר בתור אידאה רחוקה, שעצם האפשרות להגשים אותה, מבלי להגשים אותה, היא הישג בפני עצמו. אנחנו כבר אנשים מבוגרים, רובנו עם משפחות וילדים ועבודה מסודרת. אנחנו לא ניידים. הנייחוּת הפכה למרכז חיינו. אם זזים, זזים לאותם מקומות שכולם זזים אליהם. איפשהו על הציר שבין איי יוון וברלין, תאילנד ומקסימום-מקסימום טוקיו. יעדים בלתי אקזוטיים בעליל. שום דבר כבר לא אקזוטי. העולם הפך למרחב פתוח ובלתי מסתורי. לונה פארק ידידותי לכל המשפחה. צי המטוסים הגלובלי מגיע לכל מקום. מרחקים עצומים נמחקים תוך שעות ספורות. התיירות העולמית שולחת ידיים כמו תמנון רב זרועות. אדוני, חשבת שחמקת? נתפסת. השתחררת? נתפסת שוב. ברחת? אין לאן לברוח.

שיקאגו מרחוק
Bryce Edwards

אנחנו ניסינו לברוח. אולי ברחנו מהילדים והנשים והעבודה שלנו, כל אחד לחוד וכולם ביחד. זה הרי העיקרון המרכזי של כל ״רוד טריפ״. אתה בורח ממשהו, לא משנה מה. נערי קולג׳ אמריקאים בורחים מפני סמכות ומפני דור ההורים. הם נוסעים רחוק כדי לחזור הביתה ולהתחיל מחדש. הרוד טריפ הוא חוויה מכוננת. אתה משתמש בו כתירוץ לחשוב על מי שהיית ומי שתהיה. ניתן לדמות נסיעה ארוכה במכונית לתפילה במקדש בודהיסטי. זה רק אתה והאלוהים שלך ואם תביט למעלה ולצדדים, תראה שמים כחולים ושמש זורחת. ואם רצה הגורל והשכינה נחה עליך – אולי תשקול מחדש את מהלכיך ותעשה רוורס או פאסט פורוורד. לפעמים השכינה מתגלמת בבודהא ולפעמים בהונדה סיוויק יד שנייה (או אופנוע ב.אם.וו). ובמילא, אנחנו יותר מדי מבוגרים כדי לתת גז ולברוח ולא לחזור. אנחנו כבר בגיל שבורחים מאיתנו. יש יותר מדי גברים שמרגישים שנלכדו במלכודת עכברים, בזמן שהאמת ידועה לכל: אנחנו סתם עכברים שואגים. מי יקשיב לשאגתנו? סעו, סעו כבר, יא ג׳ק קרואק דמיקולו. "בדרך לקבר, עוצרים בקנטאקי". יאללה, סעו. נו, סעו. אתם לא מאיימים על אף אחד.

נסענו. התגברנו על הפרוצדורה המסובכת שהפכה להיות חיינו. היתה לנו תחושה שאם זה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה אף פעם. הילדים יגדלו, עוד תינוקות יבואו לעולם, עבודות מסודרות יחנקו אותנו, הפרילנסרים שבינינו יאבדו מוטיבציה, מישהו מאיתנו ימות מסרטן. אלה התרחישים ההגיוניים היחידים. ירדנו על הברכיים בתחנוני פאסיב-אגרסיב. גיב אס אה ברייק. וקיבלנו סוף סוף אישור. זו לא חופשה משפחתית, תודה לאל. זו הרפתקה שמתקיימת בתוך גבולות מוגדרים היטב של אינפנטיליות מידתית, שלא מבקשת אובדן שליטה מוחלט או אסקפיזם חסר רסן. זו גם לא נסיעת עסקים, אם להיות לגמרי כנים. תארו לעצמכם גברים שנמצאים בסוף העשור הרביעי לחייהם ובסך הכל רוצים לאכול כמה דברים טובים, לשתות כמה דברים טובים ובמשך כמה לילות, להירדם באלכסון. ואם אתה הולך לישון ולא זוכר איך הגעת למיטה, גם זה בסדר. יש לי זיכרונות מהמון מקומות. אני בשלב של החיים שלי שאין לי בעיה לשכוח כל מיני דברים.

אז קנינו כרטיסים חצי שנה מראש, ביררנו מה שער הדולר, הזמנו בתי מלון בבוקינג וחדרים באייר בי אנד בי, חיפשנו בגוגל, ביקשנו המלצות בפייסבוק, הצלבנו ציונים ב-Yelp וטריפאדווייזר, ליתר ביטחון, וחיפשנו דירוגים ב-Eater ו-Thrillist ומאות עמודים של פודיז באינסטגרם. קבענו מסלול: שיקגו, לואיוויל, נאשוויל, ממפיס וניו אורלינס. סימנו  בגוגל מפות, פתחנו מסמך משותף בגוגל דוקס תחת הכותרת "הנסיעה לארה"ב". לא "נסיעה לארה"ב". ה-נסיעה. עשינו ביטוח בריאות, חבילת גלישה ומנוי "איתור וחילוץ" אצל חיליק מגנוס. לא הותרנו דבר ליד המקרה. ארזנו את התרופות המתאימות (נגד כולסטרול, נגד דיכאון, נגד חרדה, נגד כאבי ראש וכאבי בטן, נגד צרבת). כמעט שום דבר לא נותר ספונטני. אנחנו לא מוצ׳ילרים אחרי צבא. אין מרווח לטעויות. נסענו בסך הכל לעשרה ימים. לתוך פרק הזמן הזה צריך לדחוס את סך כל החלומות, התשוקות והתוכניות שהיו לנו לגבי חבל ארץ עצום שכל כולו זרוע במיתולוגיות ומעשיות. עשרה ימים. זה הכל? זה מספיק. יותר מזה, והיינו מתאבדים. גם עכברים שואגים סובלים ממחלת הגעגועים.

מרגע שחשבנו על הנסיעה ועד שהתממשה כמה שנים אחר כך, טראמפ נבחר. אז מה אם הוא נבחר? אז נבחר. אני לא מבטל נסיעה בגלל טראמפ. שהוא יבטל את כהונתו בגלל שאני מגיע. ארצות הברית חזקה יותר מטראמפ ומאובמה. אנחנו לא נסענו בתור אנתרופולוגים או פרשנים נפוחים בוגרי גל"צ. לא באנו כדי למסור דיווח על מצבה של אמריקה. אני חושד בכל אחד שמגיע למסקנות פוליטיות מרחיקות לכת אחרי ביקור חודשי בנמל התעופה. באמת, קצת צניעות, בחייכם. אנחנו לא נסענו בשביל לחקור, אלא כדי להיבלע. לאכול את אמריקה ושהיא תאכל ותעכל ותירק אותנו. טוב, לא צריך להגזים. תכל'ס, בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום.


Roman Boed
Oak Street Beach, Chicago
Roman Boed

שיקגו סטייט אוף מיינד

נחתנו בשיקגו. היו לנו בסך הכל יומיים לבלות שם לפני שאנחנו יורדים דרומה. הזמנו בית מידות, Townhouse, בן עשרה חדרים, אולי יותר. לא הספקתי לבדוק. בעמוד ב-Airbnb, כתב אחד המבקרים שהבית מזכיר לו את הבית של משפחת האקסטבל ב״משפחת קוסבי״. זו אמורה להיות מחמאה, ככל הנראה. הוא נתן חמישה כוכבים. כלל ראשון כשאתה מתארח בדירה או בית מידות ב-Airbnb: אל תחשוב על מה שהיה לפניך או מה שיהיה אחריך. הפעל השהיית שיפוט. דאג רק לעצמך. היה ליברטריאן בכניסתך, ומה שאתה רוצה בצאתך. הכלכלה השיתופית של אתרים בנוסח Airbnb לא מיטיבה עם בני האדם. כל אחד דואג לעצמו. הדבר ה"שיתופי" היחידי שיש ב-Airbnb אלה התכונות הרעות של המין האנושי.

רחוב טיפוסי בשיקגו
\ Mark Baldwin / SHUTTERSTOCK

ביומיים אתה לא יכול להכיר את שיקגו ולא אף עיר אחרת, גם לא בשבוע או בחודש. אתה תייר מזדמן ומוטב שתכיר בכך. הדרך שלי להבין את מצבי בעולם, היא ללכת לבר הסמוך ולשתות עד שארגיש בנוח. רצה הגורל ובמרחק חמש דקות מבית המידות, מצאנו את Loop Liquors, חנות אלכוהול שכונתית, אפלולית, מאובקת, שמתפקדת גם בתור בר שפתוח החל מהשעה שמונה בבוקר. התייצבנו שם קצת אחרי הפתיחה. הכיסאות כבר היו תפוסים על ידי השיכורים הקבועים, רובם ככולם אנשי צווארון כחול, לבושים בבגדי עבודה מוכתמים בצבע וגריז. מנסים להזניק את היום עם כמה ליטרים של בירה וברבן. Loop Liquors היא לא מסוג המקומות שיופיעו ברשימת ״20 הברים הכי טובים בשיקגו״ של מגזין טיימאאוט או איזה אתר אופנתי אחר. זה בר קשוח מדי. אפילו החספוס שלו הוא לא מספיק סקסי כדי להפוך לסקסי. מישהי בשם סטפני כתבה ב-Yelp: ״אני נערה מוזרה ואני אוהבת מקומות מפוקפקים כאלה״. בצהריים, השיכורים קונים כרטיסי לוטו, מתפללים שהמזל יאיר להם פנים וצופים במשחקי פוטבול על המסך השטוח שמהבהב מולם. עוד מעט יצטרכו להתנדנד לעבודה. אנחנו שיחקנו בהטלת חצים ופספסנו את המטרה, פעם אחר פעם. הברמן, דור ראשון באמריקה, בן של מהגרים יוונים מאתונה, עם בנדנה על היד, סיגריה בפה וגופיה לבנה קרועה של חברת הגלישה ״מאווי אנד סאנס״, התפקע מצחוק. הוא אמר שיש לי ידיים של אישה. שני פועלים שישבו לידו הניפו בגאווה את כפות הידיים המלוכלכות והמיובלות שלהם. אמרתי להם שיש לי ידיים של סופר. הברמן התעקש שאלה ידיים של אישה. לא נעלבתי. הוא הכריז שבפעם הבאה שהוא מגיע לביקור מולדת באתונה, בכוונתו לקפוץ לתל אביב. הזהרתי אותו שאצלנו אין ברים שעובדים בבוקר וגם לא בצהריים, ולא מקובל לדפוק את הראש לפני שהלילה יורד. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא שאל אם זה בגלל שאנחנו יהודים. למה? "כי אתם אוהבים כסף. אלכוהול מפריע להרוויח כסף". לא הכחשתי את התזה האנטישמית.

Loop Liquors

משם הלכנו לטאקריה Traspasada. טאקו מעולה בדולר וחצי זה כל מה שאתה צריך בצהרי היום כדי לספוג את מה שהכנסת לתוך הגוף. טאקוס זו ההוכחה שטראמפ הוא חתיכת אידיוט. המלחמה שלו במהגרים המקסיקנים היא מלחמה באמריקה עצמה. ברוח האמריקאית חובקת הכל. טאקו זה מאכל שמממצה את כל מה שטעים באופן הכי פונקציונאלי: טורטייה עשויה מתירס, בשר צלוי ורוטב חריף. אנשים שמכינים אוכל טוב לא יכולים להיות אנשים רעים. זה עיקרון שאני אוחז בו גם ביחס לפלסטינים. אם אתה אוהב את האוכל, תאהב גם את האנשים. אומרים שטראמפ אוכל מקדונלדס לארוחת צהריים וערב, אולי בגלל זה הוא לא מבין בבני אדם. ביקשתי עוד שלוש מנות טאקו עם חזיר קצוץ. בישראל העתידית לא יהיה מקום לחזירים קצוצים, וטאקוס עוד לא למדו לעשות כאן וכנראה שכבר לא ילמדו. כשיתחילו לשתות בבוקר, אולי ילמדו להכין טאקוס בצהריים.

Traspasada Taqueria

יום למחרת הלכנו לראות את הפסל המפורסם ״שער העננים״ של אניש קאפור. זה היה בזבוז זמן. יכולתי להסתפק בתמונות שמופיעות בגוגל אימג׳ס. בכלל, אפשר לוותר באופן גורף על אטרקציות תיירותיות שמציעות לך להתפעם מיופיים של הדברים. להתרשמויות ויזואליות אין כמעט ערך בעידן הראווה האינטרנטית. הכל במילא מופיע על מסך המחשב. גם המונה ליזה וגם הטאג׳ מהאל. החוויות היחידות שחשובות הן אלה שחורטות בך רישום שאינו יכול להיות משוכפל דיגיטלית. כמו, למשל, לשתות במה שנקרא Dive Bar. ברים לא מכובדים, ידועים לשמצה, מלוכלכים, מכוערים, מוזנחים, שהאוכלוסייה שפוקדת אותם לא מתעניינת בשאלות עכשוויות של עיצוב פנים, טרנדים בתחום המיקסולוגיה או סוציאליזציה של היפים והנחשבים. הם באים בסך הכל כדי לערפל את מה שכואב ולרומם את מה שכיף. הנה, זו חוויה שנחרטת בגוף. הנפש ממילא כבר שבעה מרוב דימויים ששועתקו מיליוני פעמים. התיירות העולמית שחקה כל יכולת להתפעם ולהתרגש. מונומנטים אדירים התמזערו לנוכח העידן הזה. את ההאנגאוברים שלי אני זוכר הרבה יותר מאשר את  יצירות מופת מתקופת הרנסנס שראיתי במוזיאון כזה או אחר.

Cloud Gate
beboy / SHUTTERSTOCK

ולכן אני ממליץ על שני Dive Bars בשיקגו, כאלה שעדיפים על כל אטרקציה תיירותית שמיליארדי עיניים נחו עליה. ה-Old Town Ale House, בר שכיכב בסדרות האוכל של אנתוני בורדיין זצוק״ל, והתפרסם בציורים והפורטרטים של הבעלים שמתנוססים על הקירות. אל תחפשו שם אותנטיות, כי ברגע שבורדיין הניח עליך את טלפיו, כל העולם בא בעקבותיו. אבל זה כן בר שהצליח לשמור על עצמו, ככל האפשר, מפני פלישת התיירים הברברים. הוא חוגג 60 שנה להיווסדו ובג׳וק-בוקס שלו עדיין מתנגנים תקליטים ישנים של באדי הולי וצ'ארלי פארקר.

Old Town Ale House

 Richard's Bar, כך טוענים במדריך הנחשב זאגאט, הוא Dive Bar שמיועד ל"אנשים אמיתיים". זה בר עם עמוד פייסבוק ושוב צריך לשאול: מה זה בכלל אמיתי? אני לא יודע מי הם האנשים האמיתיים. האם נותרו כאלה? אני בכלל לא בטוח. אבל כנראה שיש כאלה שהם יותר "אמיתיים" מאחרים, אם זה בכלל מדיד. מישהי בשם שרה טיילור כתבה ב-Reviews של גוגל שהבר הזה "ללא ספק מנוהל על ידי המאפיה", אבל "המחירים טובים והשירות ידידותי".שיקגו, כידוע, היא עירו של אל קאפונה ואפשר אפילו לקחת סיור מודרך בתחנות חייו. אנחנו הגענו לבר הזה לא כדי להתחכך בגנגסטרים זקנים ומתים, למרות שחשדתי באיזה קשיש שעמד בפינה הימנית קיצונית של הבר, במקום שבו היה כתוב בבירור "מקום שמור". הוא נראה בול כמו ווייטי בולג'ר, המאפיונר הרצחני מבוסטון, בגילומו של ג'ק ניקולסון בסרט "השתולים" של סקורסזה. ליתר ביטחון תפסנו ממנו מרחק. השירות אכן היה ידידותי.

Richard's Bar

זה היה בלילה. בצהריים קניתי ג'ינס שחורים בסניף המקומי של קוֹס. זו חברת אופנה שמיועדת לאנשים מבוגרים שלא מעוניינים להתבלט. כאלה שנוסעים לרוד טריפ של עשרה ימים. הם לובשים בגדים בצבעים ניטראליים. שחור, לבן, חום, בז', צהוב כהה, כחול. קוֹס מלבישה את מי שאיבדו עניין באסתטיקה אינדיבידואלית. אלה שהתעייפו מהאופנה. הם מתמזגים אחד בשני כמו הסוואה, עבדי הקפיטליזם. אולי כשהיו צעירים הם לבשו חולצות מודפסות של להקות רוק, בגדי מעצבים ושמלות א-סימטריות. ניסו למרוד באמצעות סטייל אישי. היום הם מסתפקים במה שיש. אין להם שאיפות גדולות בתחום הזה וגם לא אשליות. בשביל מה להתאמץ. כל החנויות של קוֹס נראות אותו דבר כי כולם במילא נראים כמו כולם. אז למה בכלל להתאמץ? יש בזה משהו נעים ומנחם. בז' זה הצבע שמגדיר הכי טוב את הגורל שלנו: באנו מעפר (בז') ואל עפר נשוב (בז').

לנהוג עם דמעות בעיניים כל הדרך לנאשוויל

והיינו צריכים להתחפף כבר משיקגו. שכרנו רכב. אמרתי רכב? התכוונתי מפלצת ארבע על ארבע, צבועה בשחור עם שלדת פלדה כסופה. מונסטר טראק במלוא מובן המילה. אתה מתגמד למול בהמת המתכת המפחידה הזו. בניגוד למפלצות אחרות, היא לא נוהמת. יש לה איזה שקט מטריד. כשהיא שועטת קדימה, היא עושה זאת בשלווה גמורה. אין ספק שהאמריקאים יודעים לזהם את העולם באלגנטיות של טורפי על. וכך עלינו על כביש 65, חמושים במפלצת חרישית וקטלנית. כמובן שעצם הנסיעה בכביש המהיר האמריקאי, ה-Highway,  טעונה בכל כך הרבה הקשרים תרבותיים, שלא אכחיש שהיו לנו דמעות בעיניים כשהנהג לחץ על הגז. זו הפעם הראשונה שכביש גרם לי לבכות.

נסענו לנאשוויל עם עצירה של יום בלואיוויל, קנטאקי. הדרך לשם עוברת במדינת אינדיאנה. אם חשבתי שאנחנו נוהגים במפלצת, הרי שהכביש המהיר הבהיר לנו את סדרי הגודל האמיתיים. מאות משאיות חולפות על פניך. המפלצת שלנו התגמדה לכדי ג׳וק מבוהל. המשאיות הן דרקונים רושפי אש שסוחבים אחריהם מטען כבד באורך של נחש אנקונדה עם 18 גלגלים. מדי פעם האנקונדה משילה את גלגליה. הכביש מלא בגוויות נרקבות של צמיגים מפוצצים, ששוכבים מרוטשים בצידי הדרך. זה נראה כמו אזור מלחמה ביוגוסלביה. באחד הפורומים ב-Redit הסבירו את התופעה המשונה: מסתבר שבעלי המשאיות מרכיבים צמיגים משומשים וזולים כדי לחסוך בהוצאות. מתוך 18 צמיגים שיש לכל משאית, לפחות 10 צמיגים עלולים להתפוצץ במהלך הנסיעות הארוכות. הכבישים מהווים סכנה בפני עצמה. התשתית ישנה ורעועה. האספלט סדוק ומתפורר. בבחירות 2016 זו היתה אחת מהסוגיות הבולטות שטראמפ התייחס אליהן בנאומים שלו. "מייק אמריקה גרייט אגיין" זו לא סיסמה מופרכת, אחרי הכל. האימפריה הזדקנה והתעייפה. רואים עליה את הגיל. אני רק לא בטוח שטראמפ עשוי להיחשב כטיפול אנטי אייג'ינג. בתא הנהג של המשאיות שחולפות ביעף יושבים גברים קשוחים, משופמים, מזוקנים. הם Bound For Glory: מטבע לשון שנועדה לבטא את ההתפשטות אל המרחבים והשעיטה קדימה, אל התהילה האפשרית שממתינה לך מעבר לאופק. אבל הנהגים האלה לא רוכבים על סוסים ולא מובילים שיירות במערב הפרוע. הם שותים משקה אנרגיה של חברת Monster בטעם פונץ', מעשנים סיגריה אלקטרונית, עם בלוטות' תקוע באוזן. גם הם מתגעגעים הביתה. מדי פעם הם זורקים מבט הצידה. העיניים הצטלבו איתנו. הם מסתכלים עלינו מלמעלה, כאילו שהיינו יצורים נחותים. בארצות הברית, אנשים נבחנים לפי אמות מידה מוטוריות. אנחנו יותר גדולים מג'יפון, יותר קטנים ממשאית כבדה. הנה עוד דרך לדעת מה אתה שווה כשאתה מטייל באמריקה.

Louisville
Adam Jones/Visuals Unlimited / G

בלואיוויל ישנו במוטל זול. נו, עוד פנטזיה ישנה שהיתה לנו מאז שראינו את "לב פראי" של דיוויד לינץ׳ או "פסיכו". Econo Lodge היא רשת מוטלים, אחת מהגדולות בארצות הברית. נכנסתי לחדר. היה לו ריח טחוב ומסריח, כאילו שמישהו מת אחרי שהסניף לעצמו את הגרביים. בלילה לא הצלחתי להירדם. כמה מקסיקנים החליטו שחם להם. הם הוציאו את המזרנים מהחדרים שלהם, זרקו אותם בחניון של המוטל ועשו מסיבת פיג'מות; הזמינו פיצה מהסניף הסמוך של פאפא ג'ונס ופתחו בקבוקי טקילה ושרו בקולי קולות את “Rhythm Is Gonna Get You” של גלוריה אסטפן. הייתי מצטרף אליהם אבל בדיוק חזרתי גמור מאיזה בר ונרדמתי על מזרון שהריח מזרע גברי ותכשירים לשיער.

לואיוויל היא המרכז של מה שמכונה "נתיב הברבן של קנטאקי״ (Kentucky Bourbon Trail). זהו מוקד תיירותי של מזקקות ברבן מפורסמות כמו אוון ויליאמס, בוליט, מיצ׳רס ואולד פורסטר. אני אוהב ברבן. חולה על ברבן, אבל יש גבול לכל תעלול. אנחנו אמנם גברים סטרייטים אבל החלטנו שאנחנו מסרבים להיות קורבנות של כל מיני אטרקציות תיירותיות שאמורות לעורר אצלנו איזו תחושה של אחווה מאצ'ואיסטית גלובלית. הדבר שהכי פחות בא לי לעשות זה להידחס במזקקה עם עוד כמה זכרי אלפא מזיעים ולשמוע הרצאות על חשיבות סוג העץ בחביות הברבן (דובדבן, אלון או מייפל? למי אכפת). בלואיוויל אפשר למצוא, כמו ברחבי קנטאקי, בקבוקים של הברבן המפורסם פפי ואן ווינקל. מחירו של בקבוק אחד, מיושן במשך 23 שנים, עלול להאמיר, במקרים מסוימים, עד לחמשת אלפים דולר. באיביי מוכרים בקבוקים ריקים של הברבן הזה במחיר של 100-200 דולר. לפנות ערב הגענו לאיזה בר יאפי בלואיוויל והזמנו שוט פפי במחיר של 250 שקלים. מה אני אגיד לכם. יש לזה טעם של ג'ק דניאלס הכי פושטי ב-70 שקל לבקבוק בחנות בשוק לוינסקי, ואם תערבבו אותו בקוקה קולה בכלל לא תרגישו בהבדל. אנינות טעם היא, ברוב המקרים, תוצאה של רמייה עצמית ומחשבות כוזבות על כסף, מעמד וביטחון עצמי. שתינו את הפפי בשלוקים קטנים כדי לא לבזבז אפילו טיפה אחת של השפלה, ואחר כך הלכנו למסעדה מדוברת בשם מילקווד, שמתמחה במטבח פיוז'ן דרומי וקוריאני. המסעדה היתה ריקה לגמרי. אכלנו המבורגר חזיר עם קימצ'י. לפני שקמנו ללכת, ניגש אלינו גבר מבוגר, לבוש במכנסי ברמודה בצבע חאקי, נראה כמו דוד קריבושה, בן 50 פלוס, ובמבטא אמריקאי אמר לנו בעברית – "אני לא מאמין. אתם מישראל? אני גר פה כבר 20 שנה. מה אתם עושים כאן? הגעתם בשביל ביזנס?". הסברנו לו שאנחנו סתם חולפים בסביבה. שום ביזנס. הוא נראה מרוגש מעצם זה שהוא פוגש דוברי עברית בלואיוויל. "רוצים לעשות אצלי את הסדר?", הוא שאל בטון רובוטי. אמרנו לו שיש עוד חצי שנה עד ליל הסדר. "מעוניינים להשלים מניין?", הוא המשיך להתעקש. הסברנו לו שאנחנו לא דתיים. הוא הביט בנו בעיניים חלולות. ישנה אפשרות שזה לא היה ישראלי לשעבר, אלא זומבי שומר מצוות.

Louisville, Kentucky
Sean Pavone / SHUTTERSTOCK

יום למחרת נסענו לנאשוויל, טנסי. מרחק של כחמש שעות משם. משאיות חלפו על פנינו, צמיגים התפוצצו ונותרו בצד הדרך. הגענו לבית שהזמנו ב-Airbnb. זה היה מסוג הבתים שכרגיל, ראינו בסרטים וקראנו עליהם בספרים: כזה עם מרפסת קדמית, או Front Porch ליתר דיוק, עם הדודה והדוד שיושבים בכניסה ולועסים טבק או סורגים סוודר לנכדים, כשלצידם מונח רובה ציידים טעון בכדורים. כשהייתי ילד באייטיז ראיתי בית כזה בסדרה "צפון ודרום" בערוץ 1. הוא נחקק בי לנצח.

בזמן שהוצאנו את המזוודות הכבדות מתא המטען, שמנו לב שעוד תיירים מוציאים את המזוודות הכבדות שלהם מתוך תאי מטען של מכוניות מפלצתיות כמו שלנו ונכנסים לתוך בתים זהים עם אותה מרפסת קדמית. אנחנו לא היינו היחידים ברחוב שביקשו להתבשם בארומה דרומית אותנטית. הבית ששכרנו תואר על ידי הבעלים כ"אולד פאשנד פרונט פורץ' פרום דה סיוויל וור אֶרַה". הוא קיבל ארבעה וחצי כוכבים. נוצר מצב מוזר: צד אחד ברחוב שייך לבתים שמושכרים ב- Airbnb, וצד שני – לאנשים "אמיתיים". איך יודעים מי תייר Airbnb ומי אמיתי? פשוט מאוד. בתי ה-Airbnb נראים כאילו נלקחו מתוך ברושור, והתיירים שנכנסים אליהם הם לבנים כמו שיש איטלקי, כמו מיונז על גבי לחם. ומהעבר השני – אנשים זקנים שחורים יושבים משועממים במרפסות כי לא היה להם את המזל, התזמון, או התושייה, או שפשוט לא הספיקו להשכיר את הבתים שלהם ב-Airbnb. הם הביטו עלינו בשילוב של אדישות, תדהמה וקנאה. לא הבינו איך הרחוב הקטן נכבש על ידי זרים גמורים. נכנסנו מהר לתוך הבית. כמובן שאין בו זכר לדרומיוּת אמריקאית טיפוסית, או כזו שחשבנו בטעות שהיא טיפוסית. בארונות לא מסתתר טבק ללעיסה או מחסניות לרובי ציידים. יש כמה חפיסות של תה ירוק ופולי קפה עם מטחנה ביתית. יאפים מסריחים.

Nashville
spablab

נאשוויל היא עיר מוזרה. אין לה מרכז מובהק ונדמה שהיא מפוזרת לכל הצדדים והכיוונים. בחדשות אמרו שבכל יום עוברים לנאשוויל 100 צעירים מרחבי ארצות הברית במטרה להתחיל חיים חדשים. זו נחשבת לאחת מערי העתיד של ההיפסטרים. הם מתרכזים במזרח נאשוויל. נהג אוּבר ממוצא כורדי אמר לנו שזו העיר עם הכי פחות "דייברסיטי" שהוא פגש בימי חייו. כנראה שהכל יחסי. אין כורדים ברחובות נאשוויל. לעומת זאת, ראינו לא מעט גברים אוחזים זה בידי זה וצועדים גאים ועליזים ונטולי פחד במרכז נאשוויל. סימסתי לחבר גיי שלי ושאלתי אם הוא יודע מה מצב ההומואים בעיר. הוא טען שזו בירת הדרום של הגייז ושבעונה הקודמת של ״מרוץ הדראג של רו פול״, מישהו מנאשוויל הגיע לגמר או לחצי גמר. לא ראיתי את התוכנית הזאת ואין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל שמחתי שסטריאוטיפים מתנפצים לנגד עיניי. מעולם לא שמעתי שיר קאנטרי שמדבר על אהבה בין גבר לגבר. קאובואים הומואים ראיתי רק ב"הר ברוקבק" וזאת לא היתה חוכמה גדולה כי שניהם היו חתיכים בטירוף.

Nashville, Tennessee
Paul Brady Photography / SHUTTER

ההומואים עשו לנו תיאבון להוט צ'יקן. נאשוויל מפורסמת בהם. זה המאכל הכי קאנוני של העיר. אתה לא יודע באיזה מקום לבחור מבין המקומות הכי מפורסמים, הכי מיתולוגיים, הכי ותיקים, שמדורגים במקומות הראשונים ב-Eater. לא נעים לומר, אבל זה בסך הכל עוף, כן? אז בואו לא נגזים. בחרנו באחד הסניפים של האטי בי׳ז. התור היה ארוך כמו בברית המועצות הקומוניסטית, רק בארצות הברית הקפיטליסטית. מישהו שם חייב להיות מודע לאירוניה. אחרי חצי שעה, הזמנו כמה פולקעס וחזה עוף עם רוטב חריף לאללה. העוף היה עסיסי וקריספי. אין לי יותר מה לומר עליו. עוף מוצלח כמו כל העופות המוצלחים. כשאתם קוראים באינטרנט על ה-X הכי טוב או ה-X במקום השני או מצעד עשרים ה-X הכי מדהימים והכי מהממים, דעו לכם שמדובר בנרקיסיזם של הבדלים קטנים, כפי שכינה זאת פרויד, למרות שאני די בטוח שהוא לא התכוון לעוף חריף מטוגן בשמן עמוק.

המון חוגג ברחובות
Dieter Spears / Getty Images IL

מהיכל העופות החריפים לקחנו אוּבר לדאונטאון נאשוויל, לרחוב ברודוויי, ערש הקאנטרי וברי ההונקי טונק. ברודוויי הוא רחוב שההיסטוריה המוזיקלית מפעמת בו דרך המדרכות; כל הגדולים פסעו כאן והופיעו על הבמות של המועדונים שממלאים כל מטר רבוע וכל פינה. זה אחד משלושת הרחובות היחידים בארצות הברית שמותר להסתובב בהם עם אלכוהול ברחוב. לשני הרחובות האחרים נגיע בהמשך. ברודוויי הוא מקום בלתי נסבל. הוא מודע לחשיבות ההיסטורית והתיירותית שלו, ועל כן – אין בו שום דבר "אמיתי". זה תיאטרון אבסורד. בכל מועדון מופיעה להקה גרועה שעושה קאברים לגאנז אנד רוזס, קני רוג'רס ושאניה טוויין. להקות הקאברים מתערבבות זו בזו והצלילים הקקופוניים מציפים את האוויר ומחרישים את האוזניים כמו אלף מקדחות באלף פרויקטים של תמ"א 38. נכנסנו לאחד מהמועדונים הוותיקים, Robert's Western World. מנהיג הלהקה היה קאובוי זקן בן כשבעים עם שיער לבן מקליש וחולצת משבצות מהוהה. ניכר שהוא ראה כמה דברים בימי חייו. הלהקה ביצעה את "The Weight" של דה בנד. הגיטריסט הצעיר ניסה לחקות ככל יכולתו את תפקידי הגיטרה של רובי רוברטסון. לרגע יכולת להרגיש שמשהו "אמיתי" מתרחש בין כתלי המועדון. שתיתי באד לייט והעמדתי פנים כאילו שאני במועדון קאנטרי אסלי ולא במלכודת תיירים מודעת לעצמה.

Nashville, Tennessee
Peter Ptschelinzew / Lonely Plan

חבריי למסע הזכירו לי שעוד בישראל הבטחנו לעצמנו שנלך לבר שאפשר לרכב בו על שור מכני. כמה מטרים מרחוב ברודוויי, מצאנו בגוגל את Wild Beaver Saloon, שמתואר כ"בר פרוע" עם מלצריות ב"גוף חשוף" ו"ערבי קריוקי". נשמע טוב. "ביבר", כידוע, הוא כינוי לאיבר המין הנשי. כשהגענו לשם גילינו ערב גייז. בכדי לעלות על השור המכני צריך לשלם חמישה דולרים לפקידה בכניסה. שילמנו. חשבנו שנראה לכולם מה זה. נהיה רוכבי רודאו מקצועיים כאילו שנולדנו בערבות טקסס. קטן עלינו. לחלקנו יש עבר קרבי בצה"ל. מי חשב שעשר שניות על שור מכני נדמות כמו נצח. נפלנו אחד אחרי השני כמו דומינו. כל ההומואיות צחקו עלינו. נסענו הביתה בבושת פנים. נהג האובר שאסף אותנו, חייל ששירת 11 שנה באפגניסטן ועיראק, המליץ לנו להתרכז בספורט שיתאים לנו יותר: גולף. רוב נהגי האובר שנתקלנו בהם היו חיילים משוחררים, חלקם סובלים בבירור מ-PTSD. כשהם שומעים את המילה "ישראל" העיניים שלהם נדלקות והם נהיים ידידותיים ברמות כמעט מביכות. אין חשש ל-BDS. אמרנו לו שאנחנו לא יודעים לשחק גולף. הוא אמר – מקסימום, תשתכרו. זו הסיסמה הרשמית של נאשוויל  – מקסימום, תשתכרו. ברדיו השמיעו את ״People Are Crazy״, להיט הקאנטרי של בילי קורינגטון. המילים הולכות ככה: "אלוהים הוא אדיר, בירה היא מצוינת ואנשים הם משוגעים". סיסמה שצריך לחקוק על הדגל. כל דגל.

Wild Beaver Saloon

קמנו בבוקר במטרה לשחק גולף ולהשתכר. טופ גולף היא רשת של מגרשי גולף וברי ספורט. אחד הסניפים הגדולים ביותר נמצא בנאשוויל. שלוש קומות, באוויר הפתוח, מול מדשאה רחבת ידיים. אתה צריך לחבוט בכדור שבתוכו מסתתר מיקרו-צ'יפ קטנטן שמשדר את מרחק החבטה אל לוח התוצאות. אחרי חמש או שש ג'ק אנד קוק, זה כבר לא משנה מי מנצח ומי מפסיד. נהג המונית צדק. מקסימום, השתכרנו. אחד החברים, המושבניק, מלח הארץ, הציע שנלך לירות במטווח. זו בכל זאת אמריקה והתיקון השני לחוקה מגן על זכותם של תושבי ארצות הברית לשאת נשק. אנחנו ישראלים שעברו טירונות 02 ויש לנו זכות מולדת לירות במי שאנחנו רוצים. את זה בן גוריון הבטיח לנו.

תור של אנשים
Getty Images/Lonely Planet Image

כשהגענו למטווח, אישה מבוגרת מעבר לדלפק נתנה לנו טפסים למלא. לא ידענו מה אנחנו ממלאים, אבל מילאנו. לפתע היא החלה לרחרח. "חבר׳ס, אתם שתיתם?", היא שאלה בחשדנות, "אני מריחה את זה עליכם". לא תיארנו לעצמנו שאלכוהול ונשק חי לא הולכים ביחד. חשבנו שבאמריקה יורים חופשי, בכל זמן, בכל הזדמנות, בכל מצב תודעתי. "כן, ברור", הודינו בפניה בתמימות, "אנחנו שותים מהבוקר". היא קרעה את הטפסים לנגד עינינו ודרשה מאיתנו לעוף לה מהעיניים. עפנו. לקחנו אובר עם נהג שנולד בבסיס צבאי בהמבורג ושירת כסמל בכומתות הירוקות בעיראק. כששמע שאנחנו מישראל, הוא סיפר בגאווה שאמא שלו למדה עם BB נתניהו בבית הספר היסודי בפילדלפיה. זה לא עשה עלינו רושם ונראה שהוא התאכזב. הוא עצר לנו באחד מהסניפים של אימפריית הברביקיו הנאשווילית – Martin's Bar-B-Que Joint. אכלנו חצי מהתפריט. ברביקיו אמריקאי הוא אוצר לאומי, ובצדק. אי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר בעולם. רק שם משתמשים בעשן מחניק בתור תבלין לכל דבר ועניין. צלעות חזרזיר מעושנות הן תענוג נדיר. כאילו שכיבו לך סיגריה בתוך הפה ודחפו נקניקיה תוך כדי.

Martin's Bar-B-Que Joint

כשנכנסנו לפאב של סנטה, Dive Bar שמתחבא בתוך קרוואן באמצע שומקום, הרחנו כמו צלעות חזרזיר, ברבן וקוקה קולה. הבעלים, שנראה כמו סנטה קלאוס, שלף טייזר מהכיס וטען שכבר שמונה שנים לא היתה במקום תקרית שיכורים אלימה, אז כדי שניזהר. בפאב של סנטה מוכרים רק בירה. לא תמצאו כאן ויסקי או וודקה. הם לא רוצים להסתבך. רצה הגורל ודווקא באותו ערב, אחד מאיתנו, הקיבוצניק לשעבר, השתכר וחטף פתאום חורפה, והתנפל עלי, כותב שורות אלה, כשהוא מפיל אותי ארצה ומאיים לגמור אותי בזה המקום (אין לי מושג למה. באמת שאין לי מושג). השתחררתי רק בקושי מאחיזת החנק שלו. סנטה קלאוס הוציא את הטייזר ושעט לעברנו. ברחנו ממנו מהר-מהר. נהג האובר שהזמנו, אפרו-אמריקאי ששירת במארינס בירדן, לקח אותנו לעוד Dive Bar בשם Fran's East Side, בלב שכונה במזרח נאשוויל. הנהג הציע שיחכה לנו בחוץ עם הרכב במקרה ונצטרך לברוח גם משם. נכנסנו פנימה. ליד הדלת ישב צ'יף אינדיאני (סליחה, נייטיב אמריקן) עם לפטופ על השולחן וניהל עם עצמו ערב קריוקי. באמצע ניצב שולחן ביליארד. שלושה-ארבעה גברים עמדו סביבו, בסרבלי עבודה, חלקם היספאנים, חלקם הילביליז שחבל על הזמן. במקום לא היה בר. רק מקרר ביתי שמתוכו ברמן חסר שיניים בתספורת מאלט, שלף בירות זולות אחת אחרי השנייה. בצד הימני של המקום, שלוש בחורות צעירות, שתיים בלונדיניות, אמריקאיות טיפוסיות שכאלה, צווחניות, מעצבנות, ואחת בוצ'ית רזה שנראית מת'-הד שכרגע לקחה מנה. לא, שתי מנות. היא לעסה את השפתיים והלחיים שלה בקטע מלחיץ. כולם הסתכלו עלינו כאילו כרגע נחתנו מהירח. הזעתי בידיים.

ארוע אומנותי בפאב
Peter Ptschelinzew / Lonely Plan

החלטנו לשבור את הקרח בדרך היחידה שאנחנו מכירים  – קריוקי. זרקנו דולר לאינדיאני והתחלנו לשיר. הקרח נשבר. כנראה שזה היה הביצוע המצטיין של המושבניק ל-"I Guess That's Why They Call it the Blues". חוק מספר אחד בחיים: כולם אוהבים את אלטון ג׳ון. ואכן, כולם התרככו תוך שנייה (בינתיים הקיבוצניק ביקש ממני סליחה על התקרית האלימה). אל עמדת הקריוקי ניגש אחד משחקני הביליארד, גמד שרירי עם בגדים מכוסים בסיד. קראו לו OG, יעני אוריג׳ינל גנגסטר. הוא נראה כמו שילוב של רוצח סדרתי, רוטוויילר ושקית מעוכה של תפוצ׳יפס. העיניים שלו אדומות, צמאות דם, אבל כשהוא פותח את הפה? הוא לקח את המיקרופון וביצע את ״A Pirate Looks At Forty״ של ג׳ימי באפט ומה שיצא לו מהגרון זה הקול הכי עדין, הכי חמאתי, הכי נעים. קול של מלאכים. התאהבנו בו בשנייה אחת. איך שיר פופ יכול להפוך את האיש הכי מפחיד לגור כלבים צמרירי. אחריו עלתה הבוצ'ית הנרקומנית והכריחה אותנו לשיר איתה את "רפסודיה בוהמית" של קווין. לא היתה לנו ברירה. עברו כך וכך שירים, כך וכך שעות ב-Fran's East Side, שרנו עם OG את מיטב להיטי הקאנטרי (כולל את ״Country Roads״ של ג׳ון דנבר) והפסדנו בביליארד, בכוונה, לכל ההיספאנים. הבוצ'ית הנרקומנית התגלתה כסטרייטית שבן הזוג שלה הוא יהודי כשר למהדרין. אני לא השתכנעתי שהיא לא בוצ'ית ולא מכורה למת', אבל אז היא התחילה לשיר בקולי קולות את "הבה נגילה", הזמינה אותנו לבוא איתה לליל הסדר אצל הבן הזוג ולא הפסיקה להגיד "מזל טוף, מזל טוף". ובערך בשתיים בלילה נכנסה פנימה חבורה של היפסטרים מעצבנים והרסה את החגיגה.

עכשיו, חשוב להבהיר: גם מקום כמו Fran's East Side, שעושה רושם "אמיתי", אולי "מפוקפק", אולי "מסוכן", נופל קורבן לאוכלוסייה הכי מסוכנת עלי אדמות. ההיפסטרים הם טרמיטים חברתיים. יש להם יכולת לקחת כל מקום, כל סביבה, כל אזור, לבלוע אותו, להרוס אותו, להפוך אותו לשלהם, תוך כדי שהם מותירים ממנו רק את השלד החיצוני. היפסטרים, ואיתם התיירים, הם האיום הכי מאסיבי על העולם החופשי. הם הורגים את מה שהם אוהבים. משתלטים על כל חלקה טובה, באמצעות כוח כלכלי וחושים מחודדים שמתוחזקים על ידי הייפ אינטרנטי, תרבותי ונדלנ"י. הם מסמנים ולוקחים בשבי כל טריטוריה שהיו בה חיים שלא טומאו על ידי אופנה או מודעות עצמית. איפה שחשבתם שיש "אמת" או "אותנטיוּת", מיד יבואו ההיפסטרים והתיירים, עם האייפונים שלהם, עם מנועי החיפוש, עם מצעדי הפופולריות, עם החושים שלהם, ויהפכו כל אבן עד שיגלו את מה שנסתר או שהיה אמור להיות נסתר, ויהפכו אותו לגלוי ויקלקלו אותו בעצם נוכחותם. זה לא שיהלומים הופכים לאבנים בידיים שלהם. זה שהם לוקחים את היהלומים האמיתיים, שנכרו מתוך מכרות בעומק של אלפי מטרים, שולפים אותם החוצה ומייעדים להם גורל בלתי נמנע של פלסטיק. מכיוון שכולנו תיירים, וחלקנו גם היפסטרים, אולי גם בהכחשה, הרי שאף אחד הוא לא חף מפשע. אנחנו גם קורבנות אומללים וגם רוצחים אכזריים.

מישהו ראה את אלביס? ברוכים הבאים לממפיס

בבוקר ישבנו בפרונט פורץ', ארזנו את הדברים שלנו ונסענו לממפיס, טנסי. לקחנו מלון ליד גרייסלנד, בשדרות אלביס, עם בריכה בצורת גיטרה, אלא מה. בצהריים ביקרנו באחוזה של מלך הרוק'נרול. מעולם לא הייתי מחובבי אלביס. הוא תמיד נראה לי כמו פסל שעווה יותר מאדם אמיתי. אבל בגרייסלנד אתה מבין את המהות האמיתית שלו: כוכב פופ שגר עם ההורים שלו באותו בית; טפט מקושט בארנבים ורודים בחדר האמבטיה, חדר טלוויזיה צבוע בצהוב, עם שלושה מקלטים שפתוחים 24 שעות ביממה, שטיחים מקיר לקיר (כולל על התקרה), תמונות של עצמו בכל מקום, שולחן אוכל עם מתקן קבוע לפונדו, אולם סקווש צמוד וחוות סוסים בלי סוסים. חוץ מזה, היה לו אוסף של תגי משטרה שבאמצעותם הוא נהג לעצור רכבים של עוברים ושבים שחלפו בכביש ליד האחוזה שלו, ולשלוח אותם לדרכם עם נזיפה על כך שנהגו במהירות מופרזת. בגרייסלנד למדתי לחבב את אלביס האקסצנטרי, הווירדו, שהסיפורים עליו מתגלמים בבית הלא ייאמן שבו הוא חי. גרייסלנד זה קיטש אמריקאי תאגידי במיטבו, עם כל המרצ׳נדייז הנלווה, כוסות, תחתיות של כוסות, מגבונים לחים, בובות צמר, מדליות מוזהבות ודיינר צמוד על שם אבא של אלביס. הייתי צריך לטבול בבריכה בצורת גיטרה כדי להתנקות.

בובות בדמות אלביס
Pierre Jean Durieu / Shutterstoc

למרבה הפלא, ממפיס לא סובבת סביב אלביס, כפי שניתן היה לחשוב. לא ראיתי אפילו חקיין אלביס אחד בכל העיר. לצעירים, אלביס הוא דמות כמעט אלמונית. בגרייסלנד מבקרים המון זקנים והמון נכים בכיסאות גלגלים. עבורם אלביס הוא עדיין אלוהים ומושיע. מחוץ לטריטוריה של גרייסלנד, אלביס לא קיים. אפילו לא ברחוב ביל (Beale Street) במרכז העיר, הרחוב השני בארצות הברית שמותר לשתות בו בציבור ולהתקרחן ללא חשש שהשוטרים ישימו עליך את ידיהם השמנוניות. הגענו לשם אחרי סשן ברביקיו אינטנסיבי ב-Central BBQ, עוד מאורת ברביקיו מהבילה ששייכת לז׳אנר של ה״דריי ראב״ או ״ווט ראב״, אני כבר לא מבדיל בין השניים. אלה שתי דרכים מסורתיות לתבל בשר, עם תוצאה אחת: אוכל מעושן ברמות בלתי הגיוניות. אתה מלקק את האצבעות אבל הריח נותר עליהן. אתה ממשיך ללקק, עד שהעור מתקלף ונותרות רק עצמות של אצבעות. וגם הן מסריחות מעשן. בתור ישראלי יהודי, התחלתי לפנטז על אוכל טרי ובריא. סלט ערבי, איי לאב יו.

רחוב ביל הוא רחוב פחות מתוייר מרחוב ברודוויי בנאשוויל. צלילי הבלוז שבוקעים מהמועדונים שמרצפים את הרחוב, לא הופכים לקקופוניה בלתי נסבלת. התיירים ברחוב הם ברובם תיירי פנים אפרו-אמריקאים שהגיעו באוטובוסים מאורגנים מאלבמה, אוקלהומה וארקנסו. הם לא פיינשמקערים אירופאיים או עב"מים אסיאתיים. הם חוגגים חזק. אתה מזמין במועדון כוס מרגריטה ומקבל כד, מזמין כד – ומקבל דלי. המשקאות צבועים בצבעים זרחניים, כחול וטורקיז. נכנסנו למועדון בשם Coyote Ugly. על הבר רקדו בחורות בלבוש מינימלי. הייתי כבר אחרי כך וכך דליים של מרגריטה בצבע טורקיז. ניסיתי לטפס על הבר כדי להצטרף אליהן. הדורמן משך אותי למטה. שאלתי אותו למה. הוא אמר ככה. ניסיתי עוד פעם. משך אותי למטה שוב. התרעמתי על האפליה המגדרית. אחת מהרקדניות הניחה עלי את הרגל שלה, שהיתה עטויה במגף בוקרים עם נצנצים. חשבתי שהיא מסמנת לי לעלות לרקוד איתה על הבר. טיפסתי ועוד רגע הייתי למעלה, באולימפוס הרקדניות. הדורמן תפס אותי במכנסיים וזרק אותי מחוץ למועדון כמו שזורקים שקית זבל. נשכבתי על המדרכה חצי מעולף ובקושי הזמנתי אובר. הנהג היה מהגר מצפון סודאן. הוא אמר שהוא עבד במשך שנים בתור עובד במכולת במיאמי. הבעלים היה יהודי ממוצא אלג'יראי. "אפשר לשאול אותך משהו?", הוא שאל בנימוס. "בטח", עניתי. "למה כל היהודים קמצנים?". "יש לזה נסיבות היסטוריות. היהודים בגולה נדחקו לעבודות של מלווים בריבית ורואי חשבון. הם נאלצו להתעסק בכסף שהיה נחשב לטמא על ידי הנוצרים. אולי בגלל זה חלקם נאלצו לחסוך ולחשב כל אגורה. כלומר, הקמצנות היהודית היא פועל יוצא של ההיסטוריה". "אז אתה מודה שאתם קמצנים?". "כן, אני מודה. אני מודה", עניתי לו וביקשתי שיעצור את המונית כדי שאוכל להקיא בצד.

Coyote Ugly

תחנה אחרונה ניו אורלינס

קמתי כמו חדש. התחנה האחרונה שלנו היתה ניו אורלינס. נסענו לשם במשך כשבע שעות. חצינו את הגשר הימי הרציף הארוך ביותר בעולם. העיר עצמה, כך אומרים, מתקשה להתאושש מהוריקן קטרינה. אבל תיירים לא שמים לב לאסונות של אחרים. יש להם תודעה הומוניטרית של נכים רגשית. סיפרו לנו סיפורי מעשיות על רחוב ברבן, הרחוב השלישי בארצות הברית שמותר לשתות בו בפרהסיה; על החגיגות משולחות הרסן, נשים שחושפות את עצמן תמורת משקאות, גברים שמאבדים את עצמם לדעת, בכחנליה לא נורמלית. כשהגענו לשם, ירד גשם ותיירים מבוגרים לבושים בסוודרים של לקוסט ומכנסיים של פולו פסעו בנינוחות, כאילו שהם הולכים לאסיפת הורים בבית הספר היוקרתי של הילדים שלהם. איפה הבכחנליה? אולי הגענו ביום הלא נכון. ואולי רחוב ברבן הוא עוד דוגמה לאופן שבו אמריקה יודעת לקחת כל חוויה או תשוקה, ולארוז אותה בחבילה קפיטליסטית ידידותית למשתמש ולכל המשפחה. אפילו הזימה בפתחם של מועדוני החשפנות נראית כמו המיקי מאוס קלאב. ואולי במחשכים קורים שם דברים אסורים. אבל לנו לא היה זמן למחשכים. אז הלכנו לשתות קוקטייל אולד פאשן ב-Arnaud's French 75 Bar, אחד מהברים הוותיקים בעיר. אולד פאשן זה אולד פאשן. צריך להיות ממש מטומטם כדי להרוס אותו. למרבה המזל זה לא היה בר של "מיקסולוגים", אלא בר של ברמנים, כמו פעם, לפני הפיכתה של המיקסולוגיה למדע מדויק (עלק).

ניו אורלינס נגני0 ברחוב
GTS Productions / Shutterstock.c

באותו יום היתה לנו הזמנה למסעדת Galatoire's, שנפתחה בשנת 1905. זו מסעדה שמחזירה אותך לימים שחלק גדול מהאמריקאים היה רוצה לשכוח. בוודאי המסעדה הכי לבנה – במובן של White Supremacy – שהייתי בה. קודם כל, יש קוד לבוש. אתה חייב ז'קט. אנחנו ישראלים מסמורטטים. בכניסה יש עמדת השאלה של ז'קטים שכל מיני סמרטוטים אחרים לבשו לפנינו. מדדנו את הז'קטים שנראו כאילו שהפעם האחרונה שעברו כביסה היתה בשנות ה-70. אף אחד לא היה במידה שלנו. הסתפקנו במידה הכי קרובה. נראינו כמו חבורה של רוכלים או חלפני כספים יהודים. נכנסנו פנימה אל החלל המרכזי של המסעדה. אנשים סמוקי לחיים, לבושים בז'קטי ספורט שהביאו מהבית, ישבו סביב השולחנות. זה נראה כמו כנס של הקו קלוקס קלאן, רק בלי הגלימות הלבנות. המלצרים היו, כמובן, שחורים. לבושים במדים מעומלנים, הם תיזזו בין השולחנות, בגב מכופף וידיים מושטות קדימה. יס סר, יס סר. החבר׳ה המקו קלוקס קלאן לא התייחסו אליהם. כאילו שהיו רוחות רפאים. ואולי אלה באמת רוחות רפאים מתקופות אפלות בהיסטוריה?

Galatoire's

אנחנו קיבלנו את המלצר הכי מאדרפאקר בכל המסעדה. גובהו כמעט שני מטרים. הוא הביט על הסביבה בבוז מופגן. הוא לא התכוון להיות עבד של אף אחד. בוודאי לא של חבורה של חלפני כספים יהודיים שלובשים ז'קטים שגדולים עליהם בשתי מידות. הוא נראה כמו שילוב בין יואי פ. ניוטון מהפנתרים השחורים ומתודמן מהוו טאנג קלאן. הוא ניגש אלינו לשולחן ודקלם את הספיישלים כמו קטע גנגסטא ראפ שכוון נגדנו. לא הבנו כלום אבל פחדנו לשאול. הזמנו את כל התפריט. האוכל היה בינוני למדי. מנות דגים סבירות וסלט סרטנים קר ומרק הצבים המפורסם של ניו אורלינס שהיה דליל וחסר תיבול. הצלחות נראות כמו משהו שאתה מקבל בבית תמחוי. Galatoire's היא מסעדה שנתקעה בזמן, הן מבחינה חברתית והן קולינרית. בדרך כלל זה הולך יד ביד. יצאנו משם ונשמנו לרווחה שאנחנו לא בשנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת. שמחנו לראות אנשים שחורים הולכים ברחוב, משוחררים וחופשיים לעשות כרצונם.

להקת ג'אז ברחובות ניו אורלינס
Simply Photos / Shutterstock.com

ביום למחרת, החלטנו ללכת לכמה מקומות שכל מיני אתרים ממליצים עליהם בהתלהבות. כמובן שכל מקום מתואר ככזה שמגיש את ה-X הכי טוב, הכי מפורסם, הכי מיתולוגי, הכי טוב באמריקה ובעולם. אכלנו כריך מוּפוּלֶטַה ב-Central Grocery, מעין מכולת של מהגרים מאיטליה, שאחראית על המצאתו של הכריך הנ"ל – לחם איטלקי שבתוכו נדחסות שכבות של סלמי, האם, גבינת פרובלונה, גבינה שווייצרית, נקניק מורטדלה וסלט זיתים. להגיד שזה לא טעים? טעים כמו כל סנדביץ'. אחרי זה שלקנו אויסטרים, שתינו גאמבו ואכלנו סרטני נהרות ב-Acme Oyster House. היה בסיידר. בוא נאמר שמיתוסים על המטבח הקריאולי ומאכלי הים של ניו אורלינס, יכלו מבחינתי להישאר כמיתוסים. בשלב הזה, חברי התעייפו ופרשו למלון. כבר לא היה להם כוח לרדוף אחרי הזנב של עצמם. אני בכל זאת התעקשתי על תחנה אחת אחרונה: סנדביצ׳י הפו-בוי המפורסמים של Domilise's שמוגשים במקום מאז 1924. הייתי צריך לקחת אובר של 45 דקות, הלוך ושוב, כדי להגיע לצריף קטן בלב שכונת מגורים.

Domilise's

הזמנתי פו-בוי, כריך שמוגש בבגט ישן ומתפורר, עם שרימפסים קטנטנים ושרופים ורוסטביף יבש שגמרו לו את הצורה. כמעט ונחנקתי, אבל באינטרנט כתוב שזה כריך "מיתולוגי" אז התאפקתי וסיימתי עד הביס האחרון. מישהי לידי צילמה את הכריך שלה והעלתה לאינסטגרם. זה היה אחד הכריכים הגרועים שאכלתי בימי חיי. בחישוב דמי הנסיעה, הוא עלה יותר ממאתיים שקלים. המלצרית הנחמדה הציעה לי לקנות טי-שירט עם הלוגו של המקום. סירבתי בנימוס. מישהו בשם סטיב מנדל כתב בגוגל ש -Domilise's הוא "מקום קלאסי מהסוג שלא רואים יותר". זו טענה שמביסה את עצמה. אתה מגיע לשם, ורואה את מה שלא רואים יותר, וכבר ראית יותר מדי פעמים. התיירות העולמית והטכנולוגיה חושפים את המקומות הנסתרים לאור השמש, אבל זו לא שמש נעימה, מחממת, אלא שמש מסנוורת ושורפת. זו חשיפת יתר. Domilise's הוא מוסד שמתקיים כבר כמאה שנים. האינטרנט הפך אותו לסוד גלוי עבור תיירים שמסתערים עליו ומתקהלים בתורים ארוכים-ארוכים, חסרי פרופורציה, והכל בשביל בגט ישן ומתפורר. העיקר לעמוד בתור, ללכת אחרי מישהו שהמליץ על משהו, לסמן וי, לחרוט על החגורה, עוד חוויה ועוד חוויה. להיות מקום ראשון במצעד החוויות. אף פעם לא להתעייף. אף פעם לא לשאול שאלות.

בהופעה האחרונה של הסקס פיסטולס בסאן פרנסיסקו, ג׳וני רוטן, אז רק בן 22 וכבר עייף ומפוכח, שבע מגימיקים ורעש תקשורתי, שאל את הקהל: "האם אי פעם הרגשתם שרימו אתכם?". התשובה היתה ברורה. לפעמים זה כיף שמרמים אותך. אתה הולך שולל בעיניים פקוחות. זה חלק מהעניין. אתה תייר מערבי במאה ה-21 ואין סיבה להפנות לעצמך את הגב. ולפעמים אתה מרגיש סתם כמו חתיכת טמבל. יש יותר מדי אנשים בעולם, יותר מדי מידע, יותר מדי אפשרויות, יותר מדי נגישות, יותר מדי Airbnb, יותר מדי זמן פנוי, יותר מדי חיים. אבל אנחנו טסנו בכביש המהיר בין שיקגו וניו אורלינס, התמכרנו למוזיקת קאנטרי עכשווית, קנינו ביף ג׳רקי בתחנות הדלק, אכלנו ארוחות בוקר בדיינרים מלוכלכים, קיבלנו קלקול קיבה והיינו מאושרים; היינו הלבנים היחידים במסעדה מקסיקנית בממפיס שאירחה ערב קריוקי של מאות שחורים שיכורים, חלקם נראו כמו סרסורים מסוכנים; הנשים שלהם עשו לנו טוורקינג וברחנו משם בבהלה; אני דחפתי אצבע לפה של הקיבוצניק השיכור אחרי שהתעלף באמצע מסעדת סטייקים יוקרתית בשיקגו. הוא הקיא על עצמו בשירותים; קנינו מתנות לילדים באאוטלט ליד נאשוויל; עשינו קארטינג באיזה מסלול מרוצים מצ'וקמק וכמעט התהפכתי עם האוטו; עישנו סיגרים קובניים כמו חבורה של טינאייג'רים מתלהבים. היינו קורבנות אופנה ואנשים עצמאיים. הלכנו אחרי המלצות מהאינטרנט ומרדנו בהן. היינו צפויים לגמרי, קלישאתיים ממש, וזה היה נורא נחמד. שתינו יותר מדי. הרבה יותר מדי. שיחקנו אותה גברים-גברים והתקשרנו כל יום לבנות הזוג שלנו. ראינו את העננים הכי יפים בשמים שהיו צבועים בכחול בהיר והשתרעו לאורך כל הדרך. עננים לבנים-לבנים, כמו צמר גפן מתוק. עננים שמרחפים מעליך ומלווים אותך אל מעבר לאופק. והכי חשוב: נסענו ביחד לטיול בארצות הברית של אמריקה. ארבעה חברים ותיקים. בגיל שלנו, במצבנו הקיומי, זה ממש לא מובן מאליו. אני גאה בנו שעשינו את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות