יובל רומיק
יובל רומיק
david vs goliath
קרדיט: גרג פוסטר
יובל רומיק
יובל רומיק

תיאוריות רבות ומגוונות נוצרו בעקבות משנתו של וילהלם רייך, הפסיכואנליסט הגאון שלמד אצל פרויד, ייסד את תחום פסיכולוגיית ההמונים והיה מהמובילים בחקר האורגזמה בחצי הראשון של המאה העשרים. בשנות השלושים רייך הפך לשנוי במחלוקת, וכשבשנות החמישים שיחק חתול ועכבר עם החוק הוא הסתכסך עם מנהל התרופות האמריקאי ובחר לייצג את עצמו בבית משפט. הוא קיבל כרטיס "לך לכלא", ולאחר חצי שנה במאסר מת מהתקף לב.

המסר בסיפור הזה? החיים הם לא משחק. לא כזה שאתה תמיד מנצח בו, בכל אופן. אבל לא כולם חשים זאת בעצמותיהם, ואחת התיאוריות המעניינות שיצאו מהאסכולה הרייכיאנית עוסקת במשחק הקטלני שהוא מאבקי כוח בין הורים לילדים. לטענת ד"ר אלכסנדר לואן, תלמידו של רייך שפיתח תיאוריה זו, זהו מדרון חלקלק, וסופו של ילד החי במאבק הוא לא רק אופי מקחני, אלא אף בעיית דיכאון בבגרות. לואן כתב 17 ספרים, שטרם תורגמו לעברית, והתיאוריה הזו היא הצצה נאה לעולמו. היא הולכת בערך כך:

רוב המבוגרים שסובלים מדיכאון לא באמת חוו טראומה אוראלית קלאסית של אובדן אם. מה שהם כן חוו הם דיסהרמוניה ועימותים ביחסים עם האם, דבר שלכאורה לא מתקשר אצלם עם הסיבות לדיכאון. עימותים אלה כה מובנים מאליהם כחלק מדפוסי התנהגות נורמליים בגידול ילדים, שהאדם החולה אינו מרגיש חסך מיוחד באהבת אם תקינה, ואינו מודע לקשר בין הילדות המוקדמת למצוקה נפשית בבגרות. עלינו לזכור גם שפרק זמן יחסית ממושך מפריד בין הילדות המוקדמת לבין הופעת דיכאון.

חוסר המודעות הזה מתבטא כנאיביות - תכונה שמאפיינת גישה דכאונית לחיים ומהווה תשתית לדיכאון. נאיביות נובעת מהכחשה לא מודעת של המציאות, בפרט בהקשר של מציאות חייו של האדם הנאיבי עצמו, של החסכים שלו ושל אכזבותיו. ההכחשה משאירה את האדם חשוף לאכזבות בבגרותו. נאיביות לא מבטלת את יכולת האדם לנהוג בתחכום. למעשה, פעמים רבות שתי התכונות מתקיימות בכפיפה אחת; כאשר הנאיביות מתגלה באותם תחומי חיים בהם ההכחשה פעילה, והתחכום מתבטא בשאר תחומי החיים.

אין לבלבל נאיביות עם תמימות. לאדם תמים חסר הניסיון שיאפשר לו לשפוט בין גישות ודרכי פעולה שונות, הוא פתוח להונאה אך ילמד ממנה בזריזות. לאדם הנאיבי יש עבר כואב הקשור להונאה אך הוא מכחיש את משמעותה. הוא גם חשוף להטעיה שכן אינו מסוגל לזהות את טבעה. נאיביות היא צורה של הונאה עצמית הנכפית על אדם כשעובדים עליו בנסיבות בהן הוא אינו יכול או אינו מעז להודות באמת. בסיטואציה כזו הוא נאלץ לשחק את המשחק, שכן זו האפשרות היחידה הפתוחה בפניו. אבל לשחק משחק עלול להוביל לאמונות שהחיים הם משחק, שחוקי המשחק הם חוקי החיים, ושלנצח או להפסיד הן הפעולות שמעניקות משמעות לקיום האנושי.

המשחק המדובר נקרא "גידולו של הקטן". חלק מהקוראים יתנגדו להגדרת עיסוק כה רציני כמשחק. אך הרצינות בה אדם עוסק בפעילות אינה קריטריון להיות הפעילות משחק. אנשים לוקחים משחק מאוד ברצינות כשהפרסים גדולים. מה שהופך גידול ילדים למשחק היא התחרות המתפתחת בין הורה לילד. בתחרות זו הילד נלחם כדי לשמר את טבעו החייתי, הפראי, בעוד ההורה נאבק על מנת לתרבת אותו. זה משחק בו לא חוסכים באמצעים.

נציין כמובן שלא כל ההורים הופכים גידול ילדים למשחק. התהליך הופך למשחק כששופטים אותו במונחים של ניצחון או הפסד. מטרת המשחק היא לגדל ילד שיתקבל לחברה. בעולם המודרני תוצאה זו אינה מובטחת, יש פה אלמנט של מזל. הורים שמשחקים מביאים את כל מאודם לסיטואציה, בתקוה "לשחק את הקלפים שלהם נכון" ולזכות. יש כאן פרסים שאין להם קשר לסיטואציה עצמה. מובנו של ניצחון, עבור הורה שמשחק את המשחק, הוא הישג תלוש הקשר, פרס כלשהו או תהילה שיאשרו את כשירותו כהורה. גם כשהורה חש שכישלון הורי יפגע בכבודו, הוא נוהג בגידול ילדים כמשחק.

השם המלא של המשחק שההורים משחקים הוא "איך לגדל את הקטן בלי לקלקל אותו". הפרסים נראים מדהימים; חברים, מורים ונציגים אחרים של החברה מהללים הורה שמצליח לגדל ילד טוב, צייתן ומחונך. הורה שנכשל נתפס כחלשלוש, אדם ללא מעמד או סמכות בביתו-שלו. "אתה נותן לילד לדרוך עליך" - משפט בו מתגלה בוז להורה האומלל, שבעיני אנשים רבים הוא חסר אונים כמו דג מחוץ למים. יש עוד רווח נסתר שההורה מקווה להשיג, שלא דנים בו ולעיתים אף לא מכירים בו: שהילד יהיה מסור להורים, בפרט בזקנתם ובעת חולי.

את המשחק משחקים בתחילה בלי שהילד מודע למתרחש אפילו ברמז. ואף על פי כן זהו משחק שבו, כמו במשחקים אחרים, על הילד לנווט באופן פעיל לניצחון כדי להשיג תוצאה בה הוא חפץ. ההורה מניח, ובצדק, שהילד יתנגד לו, ושבאמצעות שימוש נאות בפרסים ובעונשים ניתן יהיה להתגבר על ההתנגדות. הפרסים כוללים אישור, צעצועים, פינוקים וכן הלאה. העונשים הם איומים לשלול אהבה, חוסר אישור, הגבלות, תוכחה ופגיעה פיזית.

הורה שמשתמש בטקטיקות אלה אינו סבור שהוא משחק משחק. עבורו או עבורה הנושאים על הפרק אמיתיים ומהותיים. ילד שנותנים לו לעשות כל שברצונו יגדל להיות כישלון, מורד ודחוי. ההורה שחושש מתרחיש כזה חש שמוטלת עליו חובה מוסרית למנוע זאת. הוא מרגיש מוצדק בגישתו ואולי אף יחשיב אותה כצורה של אהבה. הוא או היא בוודאי יתמרמרו לשמע רמיזה שמדובר בגישה שאינה אוהבת. מן הצד השני, הורה כזה יחשיב ילד צייתן כילד אוהב, וילד מורד כילד עויין.

לשחק כזה משחק הינו הבעה של חוסר אמון בטבע האדם ובילד שהוא בשר מבשרך. אם אנחנו מאמינים שילד הוא ביסודו מפלצת קטנה, חיה פראית שיש לאלף וליישר כדי להופכו לאזרח מתורבת בחברה, עלינו לבטוח בסמכות ובמשמעת ככוחות היחידים שיכולים להבטיח שגרת חיים מסודרת. אם אנחנו מאמינים שבני אדם הם ביסודם חמדנים, אנוכיים, שקרנים והרסניים - נמצא את מפלטנו בכוחם של המשטרה או הצבא כדי לשלוט בהתנהלות החברה. גישה כזו אולי נראית קיצונית, אך אנו נקלעים אליה כשאין לנו אמון בחיים. אמון משמעו ביטחון בטבע האנושי שלך עצמך, ולפיכך גם בטבעם של אחרים. אדם עם אמונה בוטח בעצמו לעשות מה שנכון, והוא גם בוטח באחרים לעשות זאת, כולל בילדיו. אדם ללא אמונה לא סומך על אף אחד.

אם להורה אין אמונה בילד, קשה לראות איך יצליח הילד לפתח אמונה בעצמו או בהורה. הקשר בין ההורה לילד יתדרדר ממקום של אהבה ואמון הדדי למקום של מתח ועימותים. כל צד רואה בשני יריב, שאף על פי כן אליו הוא קשור ומחוייב. טינה עולה, והיא מרחיקה עוד יותר זה מזה שני צדדים להם אמור להיות אינטרס משותף. ההורה רוצה לראות את צאצאו שמח ומרוצה והילד רוצה שההורה יתענג על שמחתו שלו. רגשות כאלה שוררים בין הורה לילד בהרבה מערכות יחסים המושתתות על אהבה ואמון הדדי. הם נעדרים במידה מסויימת ממערכות יחסים בהן ההורים משחקים משחקים עם הגישה האותנטית של ילדיהם לחיים.

ללא אמונה אין אהבת אמת. בהיעדר אמונה, האהבה שהורים מעניקים לילדיהם מותנית בהתנהגות הילד. אהבה מותנית, המשתמעת מהמשפט "אמא אוהבת אותך כשאתה ילד טוב", לא רק נושאת בחובה איום באובדן חיבה אלא היא שקולה לדחייה של הילד ממש. בפועל, האם אומרת שהיא אינה יכולה לאהוב את הילד כמות שהוא, אלא רק במידה והוא מסכים לוותר על הפעלתנות הספונטנית שבו ולהפוך את אישיותו לצייתנית ומרצה, ורק בזמן בו דבר זה קורה. מאחר וילדים בריאים לרוב מציגים מידה מסויימת של דעתנות ואסרטיביות כחלק מהתפתחות המודעות העצמית שלהם, גישה כזו מצד האם שקולה למניעת אהבה. אך יש מקרים רבים בהם מתרחשת שלילת אהבה בפועל, כשהאם מתייחסת לילד בקרירות כאמצעי לריסון האסרטיביות שלו. המשחק אינו אחד שניתן לשחק בקלילות או בקלות ראש, תמיד מתקיים בו מימד של רצינות תהומית.

חיי היומיום מלמדים אותנו שמעטים ההורים שאינם עושים שימוש בשיטות אלה כדי למשטר את ילדיהם למקום ההולם את החינוך שלהם עצמם, ובודדים ההורים שלא יצדיקו התנהגות כזו כצורך של חיי השיגרה. הורה לא יכול להתקפל כל הזמן מול הילד. הורה לא יכול לתת לילד לנהל את הבית. הורים הם גם אנשים, ויש להם צרכים שהם מעוניינים לספק. לרוע המזל נראה שצרכים אלה פעמים רבות עומדים בסתירה לאלה של הילד, ובקונפליקט על רקע זה נראה שצרכי הילד מסופקים לעיתים רק באופן מינימלי. ואז, כשהילד בוכה, חסר מנוחה או בהתקף סרבנות, ההורה מרגיש שמכבידים עליו ומגיב בכעס ובעוינות.

הורים שמשחקים את המשחק תמיד רואים ענייני מחלוקת כדבר עקרוני שאינו מבודד לסיטואציה אחת. זה עניין של עיקרון לא לתת לרצונו של הילד דומיננטיות בחיי המשפחה. ילד יכול לחוש באנטגוניזם כזה, ולהגיב באגרסיביות-יתר. ברגע שקווי המערכה שורטטו, תוצאות המאבק חייבות להסתיים באסון. אם ההורה נכנע מתוך אשמה או כדי להשתיק את הילד, הילד ייצא מפונק. ההורים, שלאור תבוסתם חשים עצמם חלשים, ינסו לתקן את מאזן הכוחות בסיבוב הבא. אבל הילד, שלמד שעל ידי מהומה יקבל את מה שהוא רוצה, יילחם כעת בעוצמה מוגברת. בסיטואציות כאלה המערכה לעולם לא מסתיימת, כשההורים גוברים על התנגדות הילד בחלק מהמקרים, ובשאר הזמן מרימים ידיים. גם עבור הילד הענין הופך לעיקרון - והוא ישוש להתנגד לרצון הוריו בכל הזדמנות.

ילד שגדל בבית כזה לעולם לא מפתח אמונה בסיסית בחיים. הוא למד שרצונו מתמלא רק כשהוא מתמרן את יריבו או צועק חזק יותר ממי שמולו. אבל הוא גם זקוק לאהבה מהצד הנגדי, ואופוזיציה זו תכלול לבסוף את כל מי שאיתם יחפוץ באינטימיות במהלך חייו. אדם זה למד גם איך לתמרן אנשים דרך אשמה, וכדי להשיג את מטרותיו הוא ישתמש בטקטיקה זו כאשר לוחמה חזיתית לא נושאת פרי. לאופי שאדם כזה מפתח מחוויות כאלה יש גוון סאדו-מזוכיסטי חזק, שהופך כל ניסיון להשיג אהבה לתבוסה. כל תבוסה מסתיימת בתגובה דיכאונית, ממנה האדם ירים עצמו כשיחזור כח הרצון שלו להילחם שוב ולנצח. התגובה הדיכאונית שמובנית באישיות כזו לרוב אינה חזקה מאוד, ואופייה הכרוני מוסתר על ידי ההפסקות במחזורי הדיכאון.

חומרה היא הגישה היחידה לייצור משמעת אפקטיבית. אך עלינו לשאול עד כמה משמעת עם ילדים נחוצה בכלל. הקונספט של משמעת כפי שהשתמשנו בו פה, כולל עונש כשהילד מערער על סמכות ההורה. אך כשאנחנו חושבים על משמעת בהקשר של משמעת-עצמית, עונש לא נראה לנו מושג קשור. יש הבדל חשוב בין השניים. באנגלית, למילה המתארת לימוד של ענף של ידע - דיסיפלינה – אותה משמעות כמו למילה משמעת. זאת מכיוון שהתלמיד מפקיד את עצמו ללא עוררין תחת סמכות המורה שלו. אבל התלמיד לא יקבל עונש אם הוא מפקפק בסמכות המורה בנושא מסויים. יאמרו לו שהוא טועה או יפריכו את טענותיו. להבדיל, כדי לאלף חיה או כדי ללמד אדם לציית באופן עיוור נעשה שימוש בענישה. אילוף ולימוד הם תהליכים שונים מאוד זה מזה. אנחנו מאלפים במקום לחנך כשאין לנו אמונה שמה שיש לנו להציע הולם את טבע התלמיד ואת צרכיו.

ילד ילך בטבעיות בעקבות הוריו אם דרכם היא דרך האהבה, הקבלה וההנאה. הוא יכבד את הערכים שלהם ובאופן מודע יזדהה עמם. הוא גם יביע אינדיבדואליות וידרוש חופש להבין את העולם בדרכו. כך הוא ילמד על החיים ויגדל להיות אדם בוגר ועצמאי, שעומד על שתי רגליו. דרכו לא תהיה מאוד שונה מדרכם של הוריו. מדוע שתהיה? מאחר ודרך חייהם היתה גם לו מקור להנאה, לא תהיה לו מוטיבציה לסטות ממנה באופן קיצוני. כך עובדת אמונה.

ניתן לאלף ילד ללכת בעקבות הוריו באמצעות משמעת. דרך שילוב של הפגנת כוח ופיתוי אכן ניתן להבנות אישיות למודל רצוי. כמובן, אם הפרסים לא מספיקים או שהעונשים חמורים מדי, תוכנית זו עשויה להיכשל. אבל פעמים רבות היא מצליחה, והילד לומד לשחק את המשחק. הוא יודע איזה התנהגות תזכה באישור מהוריו ומה יגרום להם אי-נחת. הוא יעשה כל מאמץ, לפיכך, להיות מי שהם רוצים. לרוע המזל, הוא ינטור להוריו עמוקות על חוסר האמון שהפגינו כלפיו ועל חוסר האישור שלהם שרוחש תחת פני השטח. טינה זו חייבת להידחק אל מתחת לסף התודעה אם עליו לשחק היטב. אדם זה ידחיק רגשות עוינים ודחף למרי.

ילד שלמד לשחק את המשחק אולי ייראה מותאם היטב לסביבתו, בפרט בסקירה שטחית של המצב. על פני השטח, הילד יסתדר היטב עם הוריו ועם דמויות סמכותיות אחרות, הישגיו בלימודים יהיו טובים, והוא לא יטיל ספק בכיוון שבו הולכים חייו. מראית עין זו של ילד שמסתדר עשויה להימשך במשך שנים רבות של ריצוי דרך השתתפות במשחק. התנהגותו תזכה אותו באישור מרוב האנשים שסביבו, והוא יראה זאת כסימן לאהבתם. במוקדם או במאוחר אירוע כלשהו יגרום לו להתפכח. במודע או שלא, המשחק ייראה אז חסר טעם. הוא יאבד עניין ומוטיבציה להמשיך במסלול החיים שבו בחר. הוא יחוש דיכאון - ולא יידע למה.

יובל רומיק

יובל רומיק | |רגוע מכדי לדאוג

מטפל אלטרנטיבי ומורה למדיטציה ולהילינג. מטפל באמצעות תריסר שיטות טיפול אלטרנטיביות במחלות פיזיות, במצבי חוסר איזון נפשי, ובאנשים שמעוניינים להאיץ את תהליך האבולוציה הטבעי של הנפש. בעל ניסיון בתהליכי איזון ושיקום של מגוון בעיות מורכבות כגון סרטן, אלצהיימר, פרקינסון, HIV, סכיזופרניה ופוסט-טראומה.

לאתר של יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ