הקשר בין רגשות מודחקים לנטיות פוליטיות

כשייסד את תחום פסיכולוגיית ההמונים במחקר פורץ דרך על הפשיזם האיטלקי לפני כ-90 שנה, הניח וילהלם רייך תשתית לתיאוריה סוציו-פוליטית מרתקת שפותחה ע"י ממשיכיו בשנות ה-60: נטיות פוליטיות כהתמודדות עם חרדה

יובל רומיק
יובל רומיק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מבני אישיות סוציו-פוליטיים על פי בייקר
מבני אישיות סוציו-פוליטיים על פי בייקרקרדיט: יובל רומיק
יובל רומיק
יובל רומיק

אנחנו ממשיכים במסע בעקבות ענף המחקר הפסיכולוגי של תלמידו המהולל של פרויד, וילהלם רייך, שהממסד הפסיכולוגי הסתייג בהדרגה מתורתו ואז שכח אותו כמעט לחלוטין. יהודי וינאי זה גלה מאוסטריה לנורווגיה בשנות השלושים, הודח מהתנועה הפסיכואנליטית האירופאית עקב עיסוקו הנלהב והמוקדם-מדי באורגזמות, התבסס כדמות שנויה במחלוקת בארה"ב עם שיטת טיפול בסרטן באמצעות נשימות, "אורגונומיה", וסופו שהסתכסך עם מנהל התרופות האמריקאי ונכלא. ממשיך דרכו החשוב הראשון הוא ד"ר אלכסנדר לואן, שכבר פורטה כאן תיאוריה שלו על מאבקי כוחות בין הורים לילדים. עוד ענק אינטלקטואלי מממשיכיו הוא ד"ר אלזוורת' בייקר, שחצי דור לאחר מותו של רייך הקים, בסוף שנות השישים, את המכללה לאורגונומיה - שפועלת עד היום. בתיאוריה הסוציו-פוליטית שלו נדון היום.

בייקר כתב ב-1967 את הספר "אדם במלכודת", שעד היום הוא ספר לימוד קלאסי לאורגונומיה. מבני האישיות בהם הספר דן עוסקים ברובם בחולי הנפשי העולמי מנקודת המבט של הפרט, האופן שבו חיי הפרט עוצבו מלידה בהשפעת סביבה שאינה בריאה. בשונה מכך, התיאור הבא של מבני אישיות פוליטיים – הערוך מתוך פרק 13 האגדי של ספר זה, שכל מחקר האורגונומיה הפוליטית של ימינו מתבסס עליו - מתייחס לנסיונו של הפרט לעצב את החברה (את סביבתו) כדי שתתאים לצרכיו האי-רציונליים. וזה הולך בערך כך:

הפרט הנוירוטי, שנלחץ לפינה על ידי החברה, סובל מנכות שהוא מתחזק בעצמו; הוא לרוב לא גורם נזק דומה לאחרים. לפיכך, אדם חש כלפיו בקלות סימפטיה וחמלה. האישיות הסוציו-פוליטית חולה גם היא, אך אישיות זו מתעקשת להשפיע באופן מזיק על סביבתה על ידי הגבלה ומשטור. ניתן להבין מצב זה אך בייקר מפציר שאין להשלים עם ההרסנות הזו כשהיא מונעת מאחרים לחיות חיים מספקים, ובמקרים מסויימים אף מביאה להחרבתן של אומות.

שלושת מבני האישיות החברתיים מכילים כל אחד מן המבנים האחרים שהאסכולה הרייכיאנית אפיינה, אך בנוסף הם כוללים תנאים ספציפיים שהם חלק ממבנה האישיות. המשותף לשלושת אלה הוא שבניגוד לתסמינים של מבנים אחרים, יש להם תסמינים שאינם נחווים כעוינים לאגו, לפיכך הם מוגנים חזק ובאופן רגשי. העמדות החברתיות המגובות במבנים אלה תמיד היו עימנו, ותוארו באופן מדויק בספרות, אך גישות אלה לחיים לא הובנו אישיותית עד שרייך שפך אור על אישיות כמבנה. שלושת סוגי האישיות הנ"ל הם לא רק ייצוגים של השקפות על העולם ועל תרבותנו; הם ביטוי אישיותי הכרחי הנובע ממבנים ספציפיים וממנגנוני ההגנה של מבנים אלה.

למבנה הסוציו-פוליטי הראשון רייך קרא המגיפה הרגשית. זהו כורח של בני אדם מסויימים, במקום לעבוד לפתרון בעיותיהם, להפוך את עצמם למייצגי הנורמליות ולגרום לסביבתם בכללותה ליישר קו עם חוסר התפקוד שלהם. רייך גרס שאורגזמה היא אחד ממנגנוני פריקת המתח העיקריים הזמינים לנו, ולפי התיאוריה שלו אישיות המגיפה הרגשית מתפתחת כשרמת אנרגיה גבוהה משולבת בחסימה חישתית חמורה מאוד באיזור האגן החוסמת פונקציית פריקת מתח זו כמעט כליל. עם זאת, לרוב האנשים יש מידה מסויימת של המגיפה שמקננת בהם; אנחנו מכירים טוב מספיק את האמא קהת החושים שלא יכולה לעמוד מול תפקוד בריא וחי ובתגובה מעצבת את העולל שלה בדמותה. אכזריות, עבריינות, השמצה, טינה מול מזלם הטוב של אחרים, כל אלה הם דוגמאות של "התנהגות מגיפה", התנהגות שלא רק שהיא אינה בריאה אלא היא גם הרסנית לבריאותם של אחרים. אנו יכולים לומר שעד כמה שהפרט מנסה לרמוס אחרים או לשלוט בחייהם, הוא מתפקד כמגיפה רגשית.

על שני המבנים החברתיים האחרים ניתן ואולי צריך להביט ביחס למגיפה הרגשית, כי הליבה של תפקוד חברתי או פוליטי בריא הוא היכולת לקיים גישה מאשרת-חיים כלפי עצמך. אך בהינתן שזה לא המצב, היכולת לפחות לאפשר זאת אצל אחרים הופכת קריטית.

הגנה מפני תחושות יכולה, לפי בייקר, ללבוש שתי צורות, על אף ששתיהן עשויות להופיע אצל אותו אדם: 1) כיווץ שרירים, כך שמגע עם הליבה החישתית של רגשות מעודנים לא אובד, אך התחושות המגיעות ממנו מעומעמות או מעוותות, ו-2) הגנה אינטלקטואלית, בה הפרט מצליח כמעט לחלוטין או לגמרי לאבד מגע עם הליבה החישתית, מה שמאפשר לו להתקיים בעיקר ברמת הרגשות השטחית ביותר ("המסיכה החברתית") הנגזרת ממבנה האישיות שלו. צריך לזכור שלב הענין אינו היכולת האינטלקטואלית או האינטיליגנציה, אלא השימוש של כישורים אלה כהגנה מפני חרדות החיים. זהו אמצעי הגנה מאוחר יותר או מתוחכם יותר של שריון רגשי, שהוא המושג המרכזי בתיאוריות של רייך ומהותו הצטברות של הדחקות המהוות פילטר תודעתי דרכו אנו חיים. למעט פרטים בודדים בריאים פה ושם, כותב בייקר, ניתן בגדול לחלק את האנושות לשני סוגים אלה; כלומר, אלה שחיים באופן שכלתני ולא באופן רגשי, ואלה שעוד מקיימים מגע, אמיתי או מעוות, עם רגשותיהם היסודיים - ולמעשה פחות או יותר מנוהלים על ידיהם. מעטים הם דוגמאות טהורות לאחד מהמנגנונים האלה, אך כמעט את כולם ניתן לשייך בעיקר לאחת מהקבוצות. בייקר קורא לטיפוס אחד ליברלי ולשני שמרן. בצורתם הפשטנית ביותר, שניהם מייצגים גישות לגיטימיות לעולם, וכשהם מיוצגים בחברה במספרים דומים הם מייצרים איזון טוב בחיי חברה ובתהליכי קידמה שלטונית. הגזמות ועיוותים של אחת הגישות מביאים לכדי כאוס פוליטי.

המאפיינים של הליברלי הם הנטיה לאינטלקטואליזציה, פרשנות מכניסטית לתופעות, ויחס קולקטיביסטי לחיי החברה.

השמרן, מצד שני, נוטה לגישה רגשית-חישתית לחיים, להסברים מיסטיים של תופעות, והוא סלקטיבי ביחס לחיי חברה.

סכמטית, אנו יכולים לומר שאלה הן עמדות מבוצרות מימין ומשמאל לתפקוד בריא או טבעי. ככל שהקרבה למרכז גדולה יותר, כך מתאפשרת רמה גבוהה יותר של רציונליות. ככל שהמרחק מהמרכז גדול, הם נהיים יותר ויותר אי-רציונליים, ומייצרים הטיה של המציאות ועיוותים כדי להגן על עצמם מחיים טבעיים ומתפקוד, חוויות המטילות עליהם אימה. הקצנה של הליברלי הוא מה שבייקר מכנה הליברלי המודרני, ואז סוציאליסט, ואז קומוניסט. הקצנה של שמרנות מכונה ע"י בייקר "השמרן הקיצוני", ואז הריאקציונר, ולבסוף הפשיסט.

הדיאגרמה בראש המאמר היא הניסיון של בייקר לשרטט באופן סכמטי את רמת התפקוד של הסוגים השונים בכל אחת משלושת שכבות האישיות. הליברלי חי בעיקר ברמה השטחית בעוד השמרן פועל לרוב מהליבה ומהשכבה האמצעית, שכוללת משקעים של רגשות עויינים ואלימים, כמו כעס, שאדם החל לצבור עוד בינקותו בניסיון להגן על ליבת רגשותיו העדינים. האדם הבריא האידיאלי חי אך ורק בליבה ומגיב ממנה בכל רגע ורגע. האינטלקט שלו ורגשותיו/תחושותיו נמצאים בהרמוניה זה לזה, לא בצרימה.

ככל שהבעת תחושות הליבה והדחפים הראשוניים חסומים מפני ביטוי, כך בשכבה האמצעית נבנה עומס של קשיחות ושל ברוטליות, כדחפים משניים. מפני אלה, בתורם, יש להגן על ידי כיווץ שרירים או בצנזורה אינטלקטואלית עד שהלחץ הופך גדול מדי ואין יכולת להתקיים באיזון. בצד השמרני של הספקטרום, הפרט שומר על מגע מסויים עם הליבה, גם אם הוא מעוות, וזה מאפשר לו ביטוי עצמי מלא יותר ויכולת להכיל אגרסיות. כשהאיזון מופר, הוא מתחיל לבטא את הברוטליות שלו; הוא עושה רציונליזציה מיסטית שלה כהכרחית וכאינטרס הטוב ביותר של הקבוצה הקשורה אליו. בצד הליברלי, כשמגע עם הליבה אובד, על הפרט להגן על עצמו בדחיפות רבה מפני הצפת דחפים ואגרסיות. הוא מגייס את האינטלקט כנשק הגנתי, מפתח אידיאולוגיה הומניטרית (כמנגנון הגנה פסיכולוגי הנקרא היפוך תגובה) ותשוקה לעוד ועוד שלטון מרכזי שיגן עליו מפני אסון. בו בזמן, ליברל זה דועך ומשתתק תפקודית עד שאין לו כל יכולת להביע אגרסיביות; הוא מנסה להחליף מעשים בדיבורים ומגיב לאגרסיות בריצוי. לבסוף, הגנה זו גם קורסת והשכבה האמצעית משתלטת. אז עולה ממנה הקומוניסט (פשיסט אדום). אך גם כאן ההגנה האינטלקטואלית, שכבר אינה אפקטיבית, ממשיכה לנבוע כלפי חוץ בהעמדת פנים שהכל כשורה, מכחישה את הברוטליות ועומדת על כך שיעדיה הם הומניטריים. זהו אינו הקומוניזם בביטויו הסוציאליסטי הישראלי, אלא הקמוניזם ששלח מליונים אל מותם בגולאגים באצטלה של טובת החברה.

עלינו לזכור שמבנים אלה כולם משוכנעים בעליונותם המוסרית ובאופן הביטוי הספציפי שלהם. פוליטיקה, כמו מין וכמו דת, היא לא פחות מפרה קדושה. יתרה מכך, לבני אדם אין הרגל או יכולת לעמוד בפני הערכה קלינית של פילוסופיית החיים שלהם. לפיכך בייקר מציין שבולט הדבר שחסרות לאנשים תובנות בנושא, ולהבדיל ממבנה האישיות הפרטי שלהם הסימפטומים עוברים בהצלחה רציונליזציה; כלומר אינם עוינים לאגו. דבר זה מתאפשר גם עקב כך שיש לפרט גיבוי של מליוני בני אדם עימם הוא חולק השקפות, והוא אינו לבד במערכה. אך חשוב מכך, הסימפטומים אינם מאיימים או מפריעים לחיי היומיום שלו, אלא תומכים ומגינים עליהם. בפרק 13 האמור בספר "אדם במלכודת", בייקר כותב: "כשהוא מבודד מסביבתו בטיפול והרציונליזציה מאבדת אפקטיביות, תגובות רגשיות חזקות עולות לעיתים קרובות, כולל פניקה וארס טהור. לפיכך בבואנו לדון בסוגי מבני אישיות חברתיים, אני מצפה להאשמות דומות לאלה העולות ממטופלים כשהגנותיהם נחשפות. אין לי יומרה לומר את המילה האחרונה בפענוח מבני אישיות סוציו-פוליטיים, אך אני סבור שזהו לפחות צעד ראשון."

אדם עשוי לאמץ רעיונות סוציו-פוליטיים מסביבתו וממערכת החינוך שאינם הולמים את מבנה האישיות שלו. לפי בייקר, אנשים כאלה משנים מערכים אידיאולוגיים בהצגת העובדות. לדוגמא, לרוב האמריקאים יש מבנה שהוא ביסודו שמרן, אך סביבתם המיידית והחינוך שקיבלו הם ליברליים. לרוב הישראלים מבנה שהוא ביסודו ליברלי, אך השמאל בישראל הוא המיעוט – ומפלגת המרכז הגדולה יש עתיד מונהגת על פי אידיאולוגיית ימין מתון קלאסית, כפטריארכיה ללא בחירות פנימיות המעמידה את לקיחת האחריות של הפרט במרכז.

מהי נורמליות לפי בייקר? כשהאישיות הבריאה שומרת על מגע מלא עם המציאות הפנימית והחיצונית. מגע עם האני מעניק עצמאות, מול הסביבה ובלקיחת אחריות. מול היקום מגע מלא נותן תחושת חיבור, שייכות וביטחון. או אז אין לאדם צורך להגן על עצמו מדחפים והוא חופשי להתנהג באופן רציונלי. הוא מאמין בכנות בעצמאות, חופש, צדק ושלום לכולם. הוא חי בהתאם לערכים אלה ואין לו צורך להכריז על כנותו או על האכפתיות שלו, שכן מעשיו מדברים בשם עצמם. הוא מכבד את עצמו ומקיים את עצמו ויעדיף לעבוד לרווחתו מאשר לקבל קיצבה ממשלתית. יש לו ענין ספונטני לתרום לקהילה שלו ולאומה שלו ולעולם כולו, אך אין לו ציפיות לפתרונות קלים לבעיות קשות, והוא לא יוותר על זהותו עבור אחרים. עמדה זו לחיים, אם תתקיים בציבור הרחב, כנראה תוביל לסוג של "דמוקרטיית עבודה" כפי שרייך תאר אותה בקווים כלליים לפני קרוב למאה שנה.

המשיכו איתי למאמר נוסף על פרק 13 של הספר "אדם במלכודת", בו נדון במקרה הקצה הפוליטי של אנשים עבורם מצב רגשי של חמת זעם רצחנית, "המגיפה הרגשית", הוא ברירת המחדל הרגילה. ככה הם קמים בבוקר. לפיכך הם רגילים לשלוט במימד האלים של התשוקה האיומה הזו, ולמדו לווסת אותה לכיוון של מישטור הסביבה או הסתת אחרים כנגד מקור הזעם שלהם. והסיפור הזה מובא במלואו במאמר מבנה אישיות של מסית אנטי-הומניסטי.

יובל רומיק

יובל רומיק | |רגוע מכדי לדאוג

מטפל אלטרנטיבי ומורה למדיטציה ולהילינג. מטפל באמצעות תריסר שיטות טיפול אלטרנטיביות במחלות פיזיות, במצבי חוסר איזון נפשי, ובאנשים שמעוניינים להאיץ את תהליך האבולוציה הטבעי של הנפש. בעל ניסיון בתהליכי איזון ושיקום של מגוון בעיות מורכבות כגון סרטן, אלצהיימר, פרקינסון, HIV, סכיזופרניה ופוסט-טראומה.

לאתר של יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ