מבנה אישיות של מסית אנטי-הומניסטי

השנה ימלאו 50 שנה לספר "אדם במלכודת" של דוקטור אלזוורת' בייקר, פסיכואנליטיקאי נערץ. ניתן בו הסבר מרתק לשאלה מה חש אדם כשהוא מניע אחרים לשנוא, ומדוע הפגנת רגשות מאיימת על כזה אדם עד כדי כך שבתגובה - הוא תוקף

יובל רומיק
יובל רומיק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דארת' ויידר
קרדיט: אסטבן פליק
יובל רומיק
יובל רומיק

התיאוריה המבוארת כאן היא חלק מענף שכוח בפסיכולוגיה, שתלמיד של פרויד בשם וילהלם רייך פיתח לפני כמאה שנה. מסיבות שונות זו אינה תיאוריה מיינסטרימית כיום. ענף זה תיאר את האורגזמה האנושית כמנגנון חשוב ביותר בפריקת מתח נפשי. בפרט, כשאין פריקה כזו של מתח כמעט בכלל ואין שימוש יצרני באנרגיה הנצברת דרך עבודת כפיים, לדוגמא, נוצר מצב נפשי עצבני-עויין כרוני המשול לחלב חמוץ, הקרוי סטאזיס. מושא הענין שלנו כאן הוא מי שעובר את החיים כשהוא חווה כל הזמן סטאזיס, כי הוא עשוי לגרום נזק לחברה מסיבות שיפורטו להלן, ומכאן חשיבות הנושא.

מאמר זה הינו המשך ישיר למאמר הקשר בין רגשות מודחקים לנטיות פוליטיות, שמתאר את החלק הראשון בתיאוריה הסוציו-פוליטית של בייקר. היום אנחנו ממשיכים לדון באותו פרק 13 המופתי בספר של בייקר, שבחלקו השני של הפרק מנסה לתאר סוג מיוחד של אנשים עם המאפיין האמור של סטאזיס קבוע. אנשים אלה מתעלים את האנרגיה שלהם החוצה, לחברה, בצורה של מישטור או הסתה, כדי להתמודד עם קשיים בחייהם האישיים. כשהם משרים בהצלחה את המצב הנפשי רווי האיבה בו הם לרוב מצויים על סביבתם, שאינה רגילה להצפה של תחושות כה קשות, הדבר יכול לייצר אצל האנשים המושפעים מסה קריטית של שנאה וחימה המתבטאת באלימות לא מרוסנת, לדוגמא בזמן לינץ'.

כעת ניתן את הבמה לבייקר ולתיאוריה שלו על מבנה האישיות הזה, הקרוי "המגיפה הרגשית":

תגובות "מגיפה רגשית" נובעות מהדחקת התחושות בפורקן מיני עד ליצירת עומס נפשי מתסכל ומבלבל הקרוי סטאזיס. לפיכך, אף אדם אינו חסין, וכל אחד יכול לחוות תגובת מגיפה בזמן זה או אחר. אך יש טיפוס עם מבנה אישיות רייכיאני ספציפי שמתפקד במהותו כאישיות מגיפה רגשית. הוא יכול להשתייך לכל אחד ממבני האישיות ה-"רגילים", בתוספת חסימה מסוג מסויים באגן, אצל אדם בעל רמת אנרגיה גבוהה.

מבני אישיות שבריאותם הנפשית קרובה למושלמת הגיעו למה שרייך כינה genitality, או ביטוי מיני בשל: הם זורמים, ישירים, מאשרי-חיים. מאידך, האדם הנוירוטי דוכא על ידי החברה באופן שבו על אף כמיהתו לחיים מלאים הוא אינו יכול לחיות אותם, והוא נאלץ לשרוד על ידי מנגנוני הגנה כמו בריחה, המנעות או היפוך-תגובה. בין המצב הראשון למצב השני האדם הסובל מהמגיפה הרגשית "נלכד" מבחינה התפתחותית. הוא לא חש כברירת מחדל את רוממות הרוח והרווחה שחש אדם שעבר ילדות קסומה ותומכת. אך הוא קרוב מדי למיניות בשלה מכדי שמנגנוני ההתמודדות הנוירוטיים יהיו זמינים לו בשום רמה. במקום זאת, הוא מתמודד עם סטאזיס, אותו חוסר מנוחה עויין, על ידי התנגדות למצבי עוררות טבעית בסביבתו. הוא מוצא זאת הכרחי, לפיכך, לשלוט במוסר ובגישות הרווחות לחיים של חברתנו, וגישתו הינה שוללת-חיות (life-negative). הוא אינו יכול להשאר שווה נפש בפני ביטויי חיות טבעיים, כי הדבר יוצר בו כמיהה שאינו יכול לעמוד בה; לכן הוא מנסה לחסל ביטוי טבעי בכל מקום בו הוא פוגש אותו. בכך, הוא אגרסיבי ויוזם – ומאוד מיומן. הוא מצדיק את התנהגותו כל כך טוב, שהיא מתקבלת כמשרתת את טובת הכלל, והוא נוטה להתארגן במוסדות הפועלים במסגרת החברה. האפקטיביות שלו מגובה בעובדה שפעולותיו מהדהדות דרך המגיפה הרגשית שיש באנשים באופן כללי, שנמצאת בדרך כלל במצב רדום.

כמו נוירוזות אישיות יסודיות, המגיפה הרגשית מתוחזקת על ידי דחפים משניים. מגיפה כחלק ממבנה האישיות היא פונקציה מוגנת היטב; אך בניגוד לסימפטומים נוירוטיים, המגיפה אינה נחווית כחיצונית לאגו. ברובה המכריע היא עוברת רציונליזציה, ולאדם אין תובנות לגביה. אבל ברגע שהמניעים האמיתיים מאחורי המגיפה נחשפים, חרדה וכעס יתפתחו בהכרח. 

מאפיינים וסימפטומים

למגיפה הרגשית צורות רבות להתבטא: רכילות אכזרית והוצאת דיבה, פורנוגרפיה, בירוקרטיה, מיסטיות הרסנית, חתירה להטלת מרות על האחר, ניצול, גזענות, יחס סדיסטי לילדים, התנהגות אנטי-סוציאלית פלילית, כל אלה הם אינדיקציה למבנה אישיות של המגיפה הרגשית.

אנשים עם המגיפה קובעים את החוקים לגבי התנהגות ילדים, מטילים את הטאבו על מין, כותבים את חוקי הגירושין, וגורמים לאנשים אחרים לציית לחוקים שהם עצמם יכולים לעמוד בהם. הם אלה שמדווחים על שחיה בעירום או על אוהבים צעירים למשטרה, ואומרים לנו מה מותר לנו לקרוא ולראות. לעיתים המגיפה מתפשטת בצורה ויראלית רצחנית, כמו האינקויזיציה הקתולית של ימי הביניים, או הפשיזם – אדום או שחור – של המאה העשרים.

תכונת יסוד של המגיפה הרגשית היא שהפעולה והסיבה שניתנת לה לעולם אינן מתואמות. הסיבה האמיתית מאחורי הפעולות תמיד סמויה, ומוחלפת על פני השטח במניע מקובל חברתית. לדוגמה, האמא מוכת-המגיפה שלא מסוגלת להנות מסיפוק מיני, ואף אולי מחשיבה סיפוק מיני כ-"מלוכלך" – לא תרשה לילדיה ביטויי מיניות תחת מעטה של מוסריות.

לאדם בו מקוננת דרך קבע המגיפה הרגשית אין יכולת לקבל שינוי או שונות משום סוג. הוא שונה מהאדם הבריא בכך שהוא מרגיש מחוייב להגביל לא רק את עצמו, אלא חשוב מכך, את סביבתוכך שהתנהגותם תהלום את צורת מחשבתו בדיוק רב ככל האפשר. ההגבלות כוללות גם את אלה שאין להם כל קשר עם חייו. עצם קיומם של דרכים שונות לחיות מעורר אצלו אנטגוניזם (בגלל זה הקומוניזם בצורה בה בא לידי ביטוי במאה העשרים היה חייב לכבוש את העולם). הוא אינו יכול לקבל שום אמונה שמאיימת על השריון הרגשי שלו, או שמסגירה את מניעיו האמיתיים. התסכול בהעדר פורקן נפשי במין שממנו הוא סובל הוא מקור האנרגיה )האצורה) המזינה את המגיפה הרגשית – סטאזיס זה מצוי גם בלקויות ביו-אנרגטיות אחרות.

דחפים משניים מתפתחים תמיד בבני אדם שאינם מסוגלים לחוות התפרקות אורגזמית טבעית; בעיקר אימפולסים סדיסטיים. למעשה, סדיזם תמיד נוכח במקרה "בשל" של מגיפה רגשית. למזלם של קורבנותיו, אדם הסובל ממגיפה רגשית נאלץ לוותר באופן זמני כשמניעיו נחשפים והוא מעומת בצורה ברורה ובלתי-מתפשרת עם חשיבה רציונלית. הוא כמו בריון בחצר בית הספרלהגן על הילדים החלשים ממנו לא עוזר לו ולא משנה אותו.

המאפיין הברור ביותר שמבדיל את אישיות המגיפה הרגשית מאישיות נוירוטית הוא הפעילות להרס החיות בחברה שעושה הראשון. מאחר שרגשותיו מבולבלים או לא הגיוניים, המושגים שלו גם מבולבלים ולא הגיוניים. חשיבתו מטושטשת. הוא תמיד מגיע למסקנה לפני שחשב דברים לעומק; דיעותיו נקבעות לפני חקירת הנושא. החשיבה אינה משרתת, כמו אצל אנשים צלולים, כדי להוביל למסקנה הנכונה; במקום זאת נעשה בה שימוש כדי לאשר מסקנה לא הגיונית קיימת ולהצדיקה. השם המקובל לסגנון זה הוא "דעה קדומה". המגיפה הרגשית אינה סובלת חשיבה הגיונית שעשויה לחשוף אותה. עקב כךהיא אינה נגישה לדיון. המניע הנקוב לפעולה לעולם אינו המניע האמיתי. דבר זה נכון בין אם המניע הנסתר מודע או אינו מודע. אדם כזה מאמין באמת ובתמים שמטרתו המוצהרת נכונה והגיונית. אך הוא פועל תחת כפייה שמקורה במבנה האישיות עצמו, ואינו יכול לפעול אלא באופן זה.

לבעל אישיות כזו אין שום תובנות לגבי ההרסנות או חוסר הצדק שבפעולותיו. הוא מנסה ללא הרף לשנות את סביבתו, כך שסגנון חייו לא יופרע. כל מה שהוא פוגש שסותר את דרך חייו או את דרך מחשבתו מעורר בו זעם והתנגדות. אך התנגדותו מוסווית כל כך טוב בספקטרום המוסר המקובל של החברה שקשה להתנגד לה או אפילו לאתר אותה.

דוגמה טובה היא הגישה של רופאים ובתי חולים לתינוקות שזה עתה נולדו. בייקר מספר על זוג מקסים ותוסס שהוא מחבב לו נולד לאחרונה תינוק. לפני לידתו ההורים הלכו לקורס לטיפול ברך הנולד, בבית החולים. במהלך הקורס המדריכה הדגישה: "זיכרו, תינוקות אוהבים שכורכים אותם באופן הדוקאפילו במזג אויר חם. ודאו שהתינוק כרוך היטב." בבית החולים התינוק הופרד מאימו, למעט שעות ההאכלה, ובשום אופן לא הורשה להיות במגע עם האם. בנוסף, לחץ רב הופעל על ההורים למול את התינוק. סיבות רבות ניתנו לכורח שבפרוצדורה, והרופא התרגז מאוד כשהם סירבו. "אתם לא יודעים שהוא יקבל סרטן אם לא תמולו אותו?"

המניע שניתן בכל שלושת המקרים היה לטובת התינוק או לטובת האם: (1) הם אוהבים שכורכים אותם בצורה הדוקה. (2) על התינוק להיות מופרד מהאם כדי לאפשר לה לנוח ולהיות ללא הפרעה. (3) מילה נעשית לצורך שמירה על נקיון האיזור וכדי למנוע סיבוכים הקשורים בעורלה. היא יכולה להיות ארוכה ועם פתח צר, דבר שיפריע למתן שתן, או משוכה אחורה מעל בסיס הכיפה ולהגביל באופן שיגרום לנפיחות ולכאב. מילה נעשית גם כדי להוריד את מינון האוננות, לעזור במניעת הידבקות במחלות מין, ולקינוח: מניעת סרטן הפין. אלו הם המניעים הרשמיים הנקובים, וב-1967 הם היו מקובלים באופן כמעט אוניברסלי כהגיוניים וצודקים.

קודם כל, כך גורס בייקר, מי שראה תינוק בועט ומנופף בזרועותיו לכאן ולכאן, מגרגר בחדווה, לא מסוגל להאמין ש-"תינוקות אוהבים להיות כרוכים בצורה הדוקה".

במקרה השני, האם הטריה והתינוק שלה צריכים זה את זה כדי ששניהם יוכלו להירגע ולהתרווח במגע האוהב זה של זה. כשהם מופרדים, האם דואגת והתינוק בודד, ומופרד מהמגע האינטימי שהיה לו במשך תשעה חודשים – מגע שהוא עדיין צריך. מביאים אותו לאם רק להאכלה, וזאת בשעות קבועות במקום באופן שממלא את צרכיו. זה קל יותר לשגרת בית החולים.

בנוגע למילה: התחושה הראשונה שהתינוק מרגיש באיבר מינו היא כאב. בייקר מספר שראה תינוקות בוכים ומתייפחים במשך שעות לאחר מילה, למרות האמונה שהם לא מרגישים כאב מהניתוח. מדהים, הוא כותב, שאמונה זו נפוצה כל כך. אין ספק שתינוק מרגיש כאב אם הוא נדקר בטעות מסיכת ביטחון של חיתול בד. בימינו, ניקיון האיזור אינו שיקול קריטי כבעבר, שכן רחצה יומית היא כעת ענין נפוץ; כל קושי מפתח עורלה צר או מעורלה ארוכה ניתן לתקן על ידי הרחבה עדינה; מילה אכן מפחיתה אוננות כי היכולת לחוש עונג נפגעתוגם הסיפוק המיני עצמו; מילה אולי עוזרת להימנע ממחלות מיןבייקר בכל אופן מטיל בכך ספק. ואם כן, בייקר מייחס זאת לעכבות מיניות הקשורות לאובדן העורלה; אחוז מקרי סרטן הפין קטן מאוד, ורווח בעיקר באנשים החיים בזוהמה. האם מילה יכולה הייתה למנוע מקרי סרטן אלהאין לדעת, אך מחקר מצא שיותר תינוקות מתים בגלל מילה מאשר אנשים מסרטן הפין.

מה הם המניעים האמיתיים? להחניק ולחסל את התנועות הזורמות של היצור החי, כי המגיפה לא מסוגלת לעמוד בהן. כרוך היטב את התינוק עד שלא יוכל לנוע, קח את התינוק מהאם כדי שלא יתרגשו זה בנוכחותו של זה, וקטום את הפין כדי שיתדלדל ותחושתו תקהה.

המגיפה מאמינה שהיא נכונה וצודקת, והיא מאוד משכנעת. יש, למזלה הרע של החברה, נטיה חזקה של אנשים עם המגיפה ליצור ארגונים העוסקים במדיניות ציבורית, שהמאפיין העיקרי שלהם הוא תיעוב עז לחיי אהבה טבעיים. ארגונים אלה מצויים בכל מקום, ותחת המניע המניח את הדעת של "תרבות" או "מוסר" הם מגנים בחריפות כל ביטוי של חיי אהבה טבעיים. הם במיוחד מיומנים בהוצאת דיבה, ממנה הם מקבלים סוג של סיפוק פרוורטי בעל אופי מיני. זו דרך אחת לחוות סיפוק מיני מחוץ לתפקוד המיני הרגיל. תפיסת מיניות מעוותת מקובלת מאוד במעגלים אלה, כותב בייקר. הרדיפה הסדיסטית מופנית כלפי הטבעי במקום כלפי המעוות. ובמיוחד היא מופנית כלפי המיניות הטבעית של ילדים ומתבגרים. הם מתנגדים באלימות למיניות טבעית ועיוורים לחלוטין לכל סטיה מעוותת בעצמם ובאחרים.

הרבה פעמים, אדם בעל אישיות המגיפה הרגשית שונא לעבוד, במיוחד עבודה יצרנית, שכן זו היא לו נטל ואחריות שהוא אינו יכול לסבול. הוא במיוחד בורח מאחריות בהקשר של עבודה הדורשת התמדה סבלנית. ייתכן ויחלום על עשיית מחקר חשוב, כתיבת ספר, או הצטיינות בתחום כלשהו, אבל מאחר ואינו מסוגל להנות מעבודה יצירתית הוא אינו יכול להשיג את ההתפתחות האורגנית ההכרחית להצליח במיזם. חוסר יכולת זה נותן לו את הנטיה לעסוק בפעולות שלא דורשות התמדה סבלנית והתפתחות אורגנית. ייתכן שיהפוך לפוליטיקאי, לנביא, יעשה מסעות צלב למטרות שונות או אפילו יהיה מובטל חסר כל. באותו זמן, הוא חש שאחרים צריכים לעבוד. למעשה, ככל שהוא פחות כשיר לעבודה וככל שחוסר הביטחון שלו קיצוניכך גדול הסיכוי שיתן פקודות לסביבתו ויגיד להם איך לעבוד.

מקור

אישיות המגיפה הרגשית הינה אדם עם רמת אנרגיה גבוהה, ערמומיות, וכישרון, אך עם חסימה באגן שלא מאפשרת לו להתפרק מעודף אנרגיה. במקום לפתח סימפטומים נוירוטיים על מנת לנקז אנרגיה זו, ההגנה שלו היא ניסיון אקטיבי לשלוט על סביבתו, כדי למנוע עוררות, דבר שהיה גורם לכמיהה בלתי נסבלת לאורגזמה ומוביל אותו למצב של חימה סדיסטית. הוא למעשה אורגניזם על סף פקיעה, והוא חייב למנוע עוררות שתוביל לפיצוץ מסוג זה.

טיפול

תגובה של מגיפה רגשית אצל אדם ממוצע מגיבה היטב לטיפול כשחושפים אותה בצורה הולמת, או כשהסטאזיס נפתר. זה יכול אפילו לעצור התקפה של המגיפה באדם בעל אישיות המגיפה הרגשית, אבל לא לשנות אותו. תיאורטית ניתן לעזור לו, אבל בפרט בגלל רמת האנרגיה הגבוהה המשומרת במבנה האישיות הזה, ובמערך השריון הרגשי השרירי שלו, זהו אינו דבר פשוט. בנוסף, רק לעיתים רחוקות הוא מבקש עזרה, מאחר והסימפטומים שלו, של שלילת-חיות דרך פעילות חברתית, אינם נחווים בקונפליקט עם האגו כמו הסימפטומים של הטיפוס הנוירוטי הפשוט. הם עוברים שכנוע פנימי כל כך יעיל שאדם זה לא חש סבל נפשי, וגם אינו מודע להיותו לא-רציונלי, ולפיכך אין לו שום תשוקה לשנות את עצמו. חוץ מזה, הסימפטומים נותנים לו את הדרך היחידה לחוות סיפוקעונג ברוטלי, סדיסטי. הרסנות זו מראה את סדר הגודל של העוצמה הנחוצה לרגש לפרוץ דרך השריון הרגשי. גם אם החלה לבוא לידי ביטוי בנסיבות סבירות, לבסוף היא תנבע מהאדם בצורת דחפים משניים קשים. המגיפה הרגשית כמהה לחיים אבל לא יכולה לחיות אותם, האדם כמה לאהבה אבל אינו מסוגל לאהוב, וכשהוא פוגש בה הוא נתקף חימה סדיסטית על אף כוונותיו הטובות ביותר.

ובייקר מסיים במסקנה שחשוב להדהד בעולם: המגיפה הרגשית יכולה להעלם מהעולם רק דרך מניעה, על ידי הרשאה או אפשור-מחדש של אהבה טבעית לילדים, בני-עשרה ומבוגרים.

יובל רומיק

יובל רומיק | |רגוע מכדי לדאוג

מטפל אלטרנטיבי ומורה למדיטציה ולהילינג. מטפל באמצעות תריסר שיטות טיפול אלטרנטיביות במחלות פיזיות, במצבי חוסר איזון נפשי, ובאנשים שמעוניינים להאיץ את תהליך האבולוציה הטבעי של הנפש. בעל ניסיון בתהליכי איזון ושיקום של מגוון בעיות מורכבות כגון סרטן, אלצהיימר, פרקינסון, HIV, סכיזופרניה ופוסט-טראומה.

לאתר של יובל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ