דואליות בנפש ואי-הזדהות

כשעולות בנו תחושות קשות ממצולות הנפש, דרך אחת להתייחס אליהן היא להניח להן להיות. מה זה אומר ואיך עושים את זה

יובל רומיק
יובל רומיק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשה מתמודדת עם תחושות
קרדיט: אלברטו אבוגאנם
יובל רומיק
יובל רומיק

כשדנו פה בעבר בתוכן מחשבתי ש"נחשב מעצמו" ללא כוונה מצד האדם החושב אותו, קיבלנו רמז או סוג של סימן שילוט, המצביע אל מקום עלום בנפש שאפשר לקרוא לו תת-המודע, ובאסכולות העידן החדש הוא נקרא לעתים הילד או הילדה הפנימיים. עד כמה אותו חלק הוא אנחנו, ועד כמה ניתן לומר שאלו שתי הוויות פסיכולוגיות החולקות גוף ביולוגי יחיד?

המוח שלנו מחולק לשני חצאים, או המיספרות. מרכז הדיבור במוח מצוי רק באחת מהן, ותיאוריה שפותחה בהרווארד בשנות התשעים על ידי הפסיכיאטר ד"ר פרד שיפר ממקמת את תת-המודע בחצי המוח שמרכז הדיבור נעדר ממנו. שיפר המשיך לחקור אפקט שהתגלה במקרה בפרוצדורה רפואית משנות החמישים שעברו חולי אפילפסיה. ניתן לראות באפילפסיה סוג של "סופה חשמלית" במוח, וכדי למתן אותה בוצעו אז מספר ניתוחים שבהם נחתכה הצמה העצבית הגדולה שמחברת בין שתי המיספרות המוח, הקרויה קורפוס קולוסום.

בימים שלאחר הניתוח נצפתה אצל המנותחים דואליות ברורה בנפש, לאחר שרמת האינטגרציה בפעילות המוח נפגעה בצורה זו. צד אחד של הגוף הפגין התנהגות שהיתה מנוגדת לכוונת המטופל. אדם עישן סיגריה – והיד השנייה לקחה את הסיגריה וכיבתה אותה. אדם רצה להוריד מכנסיים והיד השניה לא נתנה לו. בלכתו לטיול לילי רגל אחת של מטופל התעקשה ללכת לכיוון ביתה של האקסית. במקרה אחד העניינים הגיעו לכדי אלימות של אדם נגד עצמו.

טכניקת הטיפול בטראומות ששמה EMDR, שפותחה בנפרד מהתיאוריה של שיפר, מאפשרת ויסות של ההתייחסות לטראומה על ידי גירוי לסירוגין של שני צדי הגוף. לדוגמה על ידי טפיחה על הברכיים, כל פעם על ברך אחרת, תוך כדי שיחה. זו אחת הטכניקות המוערכות בפסיכותרפיה והיא מתאימה מאוד לסוגים שונים של בעיות. היא יוצרת אינטגרציה בין חלקים בנפש על ידי גירוי שני חלקי המוח הפיזי, ומאפשרת מחשבה רציונלית בנושאים שמציפים אדם המצוי בפוסט-טראומה. שאלת השאלות: אינטגרציה של אילו חלקים בנפש מתרחשת פה?

בספרו "האני החצוי", שיפר מנסה לאפיין את האישיות של אותו צד בנפש שהוא משער שנמצא בחצי המוח שמרכז הדיבור לא נמצא בו. מבלי לקבוע בפסקנות איך בנוי מה שנקרא לו כאן לצורך הדיון "תת-המודע", אפשר לזהות כמה אופציות לכזה מבנה. אפשרות ראשונה היא שמדובר באישיות דומה לזו של ילד פגוע, אשר התפתחותו נעצרה בגיל המוקדם שבו התגבשה זהותו בעקבות טראומה גדולה שהאדם עבר בשנותיו הראשונות, כמו חוויית נטישה. ייתכן שמדובר במקבץ רסיסי אישיות מיוסרים, שכשהם עולים לפני השטח ובאים לידי ביטוי הם יוצרים פעילות נפשית מתובנתת, כעין רפלקס נפשי. בודאי שקל להבין כאלה תבניות במקרים שבהם אותה תבנית חווייתית גם מפעילה אותנו לפעילות גופנית נמרצת, כמו חרדה מג'וקים שגורמת למנוסה מהחדר, או עלבון מאדם קרוב שאין איתו הרמוניה גדולה, שמייצרת אוטומטית פרצוף חמוץ. אופציה נוספת היא שהחלק הזה של הנפש דומה לחיה פצועה, וממוקד באופן כללי סביב חוויית שרידה, ובפרט ביחס הרגשי שלו לעולם החיצון. כלפי העולם, מבחינת תת-המודע, מתקיימת הנחה מובלעת שעדיין מתקיימת בו סיטואציה כואבת מהילדות. זוהי תהיה אותה סיטואציה שהעניקה לחלק הזה של הנפש זהות, ואין הכרה שהיא כבר אינה רלוונטית ושהאדם הבוגר שחווה אותה הוא בעל משאבים נפשיים ופיזיים שלא היו ברשותו בעת שהטראומה נחוותה לראשונה.

המודל הזה, אם הוא מתאר בקירוב את המציאות, מאפשר לנו לעשות הנחה מקלה מעניינת אודות נפש האדם, שכן לפיו אדם הפועל מתוך התמסרות לרגש שלילי חזק מאוד שעולה בבת אחת אינו אחראי באופן מלא למעשיו, שכן תפיסת עולמו נמהלת בתוכן רגשי עוצמתי שאינו מגיע מתהליכי מחשבה רציונליים. יכולת לקיחת האחריות שאפשר לייחס במצב כזה לאדם שנקלע בפתאומיות למשבר רגשי תלויה לפיכך במידה לא מבוטלת במיומנות שיש לאותו אדם לא להזדהות עם הרגש השלילי. אי-הזדהות היא לפיכך מרכיב קריטי, לפי מודל זה, ביכולת של אדם בכזו סיטואציה להשתלט על עצמו כדי לא לפעול באימפולסיביות באופן שמזיק לו ולאחרים, כולל לא לחשוב בינו לבין עצמו מחשבות לא נעימות – בעיה גדולה של המין האנושי, שרבות דובר בה.

נבחן מהן האפשרויות העומדות בפני אדם הנחוש להצליח לנווט דרך מים רגשיים סוערים. כולנו מכירים את האופציה הראשונה, שהיא התכוונות לפעול באופן רציונלי במקביל לרגש מצוקתי כלשהו שאליו מתלווה דחף לפעול באופן אי-רציונלי. כלומר לייצר מאבק בנפש שיש לו אופי של ריסון: אני כועס על מי שחתך אותי בכביש, לדוגמה, אבל לא אתן לזה להשפיע על רמת האגרסיביות שלי בנהיגה. אופציה שנייה, אלגנטית, היא הדחקה או הסחה: להסיח את דעת עצמך לנתיב רגשי אחר דרך שינוי המיקוד מאובייקט מערער אל אובייקט יציב יותר, אולי זיכרון נעים, או אולי פשוט לפרט אחר באותה תמונת מצב: אני כועס על מי שחתך אותי בכביש, אבל היי איזה יום יפה היום. לעתים טכניקה זו עובדת ללא שינוי מיקוד כלל. אנחנו פשוט מספרים מחדש את הסיפור של מה שקורה לנו כך שימצא חן בעינינו יותר. מעניין לציין שדרך אחת להגדיר דרך חיים רוחנית היא כפילוסופיית חיים שעבורה מוצא כזה של שכתוב אופטימי של החיים קיים תמיד ונגיש מיידית, כל עוד הוא מציאותי. עדשה הרואה את החיים דרך תשוקות, לדוגמה, היא סוג כזה של גישה לחיים.

הגישה שאני רוצה לחשוף במאמר הזה היא גישה נוספת. אפשר לקרוא לה אי-הזדהות, או ברמה עמוקה יותר ניתן לקרוא לה התמרה. בכך הכוונה לא רק להתמרה של הסיטואציה עצמה, ששתי הגישות הקודמות נותנות לה מענה מספק אם הן צולחות. נוספת לכך גם התמרה מהותית יותר, של התבנית האישיותית שהתגובה הרגשית הלא-רצויה היא חלק ממנה, כך שלא נפגוש בה בעתיד בנסיבות דומות. תבנית כזו תכלול ברוב המקרים רגש לא טוב, ולפעמים גם מחשבות, הגדרות של מושגים, אמונות לא טובות על החיים שנהוג לכנות אותן "מגבילות", ושאר מרעין בישין שנופלים תחת ההגדרה של מכלול שמהווה תסביך נפשי, או פלונטר בנשמה.

במקרה האופטימלי של אי-הזדהות מושלמת, תבנית של תסביך יכולה להיעלם כשמתמירים אותה. דבר זה יפנה אנרגיה מנטלית שהיתה "כלואה" בה לטובת אפשרות לבחור ממקום מאוזן רגשית איך להגיב לסיטואציה שמולה פעלה התבנית בעבר באופן אוטומטי, אופן פעולה חופשי מאילוצי העבר הנקרא "כאן ועכשיו". אבל זו לא האופציה היחידה. לא כל תבנית יכולה להתפרק בבת אחת, כי הנפש לא תמיד מוכנה לכך; כולל בגלל היעדר מודעות ואף עקב היעדר רצון לפתור קונפליקט נפשי זה או אחר. סיבה נפוצה נוספת היא אם יש עומס רגשי גדול הקשור לתבנית, שנקרא קונגלומרט טראומה, נושא גדול שנדון בו בפעם אחרת שמתאר משקעים רגשיים שהצטברו על פני עשרות שנים בתקריות שונות, שהמשותף להם הוא הדהוד עם הטראומה הראשונית באופן שעורר את אותה תבנית תגובה. כמו כן, שינויים בתבנית שאינם פתרון מלא של מהות הקונפליקט הנפשי עשויים להיות תבנית שמתעדנת. לדוגמה כעס שמותמר למורת רוח, או תבנית שמשתנה לתבנית בעלת רמת בשלות פסיכולוגית יותר גדולה. לעיתים אי-הזדהות תאפשר התמרה שמסתכמת בהעלאת רמת המודעות לנושא מסוים, וזה לפעמים אפקט שמספיק בפני עצמו לעזור בוויסות מצב רגשי משברי.

אי-הזדהות היא הנכונות להכיר בכך שלחוויה לא טובה, ולמסקנות ולמחשבות שנגזרות ממנה, יש תקפות מסוג מסוים: ניתן לראות בה גם השפעה חיצונית על ליבת הנפש, ודרך תפיסה זו לבחור נקודת מבט שונה. איננו מחויבים לפעול ממקום סובל. וכשאנחנו מסגלים תפיסה כזו בהצלחה, כל סוג של קושי אוצר בתוכו את גרעין הפתרון לקושי, כשלב בהתפתחות השקפת עולם מיטיבה שמכילה בקלילות את הסיטואציה. שכן אם זיהינו את הרגש – נוכל להתמיר אותו, ולהתיר בכך לפחות חלק מהפלונטר בנשמה שקשור אליו. ואם זיהינו אמונות או הגדרות שאינן מאפשרות לנו לספר לעצמנו את סיפור חיינו בצורה שמקובלת עלינו – נוכל להחליט לא להזדהות איתן ולשנות אותן. גמישות כזו של הנפש מתקיימת במצב נפשי שבשיטת הטיפול האלטרנטיבית הפופולרית תטא הילינג מכונה "הרקיע השביעי", ומדיטציה מודרכת לכניסה אליו ניתנת ביום הראשון של קורס היסוד של השיטה. ואם אתם מצליחים בנקל לא להזדהות עם תחושות לא טובות ולבצע התמרה שלהן ושל עולם המושגים שלכם בכל פעם ופעם שמשהו לא נעים קורה, מה זה אומר עליכם? ברכותיי, אתם רוחניים.

יובל רומיק

יובל רומיק | |רגוע מכדי לדאוג

מטפל אלטרנטיבי ומורה למדיטציה ולהילינג. מטפל באמצעות תריסר שיטות טיפול אלטרנטיביות במחלות פיזיות, במצבי חוסר איזון נפשי, ובאנשים שמעוניינים להאיץ את תהליך האבולוציה הטבעי של הנפש. בעל ניסיון בתהליכי איזון ושיקום של מגוון בעיות מורכבות כגון סרטן, אלצהיימר, פרקינסון, HIV, סכיזופרניה ופוסט-טראומה.

לאתר של יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ