מרחב אישי בראי ההילה: השפעת חסכים מהילדות על אינטראקציות

איך נתנהל מול האחר, ואיך נרצה שהאחר יתנהל מולנו? לכמיהה להיות מוכלים משמעויות פסיכולוגיות עמוקות, וגם בהתערבות לא רצויה במרחב של האחר יש רובד עמוק של צרכים המחפש מענה.

יובל רומיק
יובל רומיק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמא ותינוק
יובל רומיק
יובל רומיק

נעים לנו כשמכבדים את המרחב שלנו, והנורמות הקשורות לכך הן חלק מן התרבות המקומית. באותה מידה שהערים בהודו ובסין צפופות, ואנשים שם נדחקים זה אל זה באופן שאינו מוכר לתייר הישראלי, כך קיימים ברוב ארצות המערב סטנדרטים מחמירים הרבה יותר למרחב אישי מאשר בישראל. בארצות אירופה וצפון אמריקה, שבהרבה מהן אקלים קר מאוד בחורף וצפיפות האוכלוסייה מועטה, יש תפיסה אחרת של ספייס ושל מגע אנושי. המודעות המתפתחת מתוך דינמיקה חברתית עם גישה מחמירה ביחס למרחב האישי היא שונה ממה שנהוג לעתים במקומותינו. אדם בעל מודעות כזו הניצב במרכז מעבר בסופרמרקט, לדוגמה, לא יחלום להקשות על מסלול התקדמותה של עגלה מתקרבת - וישמר מודעות רציפה לאופן שבו הוא משפיע על תנועת האחר בחלל. מודעות זו באה לידי ביטוי גם במתן מקום לאחר ברמה החושית. בפרט, אדם כזה לא ידבר בציבור בקול רם ללא סיבה. כלומר לכל תרבות יש הסטנדרט שלה, ועמידה בתנאים המקובלים שהיא מציבה ביחס למרחב אישי תאפשר לאנשים להרגיש נוח זה עם זה - ובפרט לפתוח את לבם זה אל זה.

בספריה החשובים "ידי אור" ו"האור עולה" (הראשון תורגם לעברית בהוצאת "מרקם"), המורה להילינג ברברה ברנן מתארת סוגים של אינטראקציות "אנרגטיות" בין אנשים כפי שהדבר מתבטא בשדה האנרגטי שלהם, הקרוי הילה. היא מתארת לדוגמה את הפער העצום בין ניו יורק לבין קליפורניה: בניו יורק יש לאנשים גבולות מוגדרים היטב, ואם הם נמצאים במקום צפוף גודלו של השדה האנרגטי שלהם מצטמצם. בקליפורניה הקלילה, לעומת זאת, אנשים נותנים בקלות להילה שלהם להתערבב ולהתמזג עם זו של בני שיחם, אם הם מרגישים עמם בנוח.

מודל השדה האנרגטי מתאר את יחסי הגומלין בין בני אדם בבואם לייצר לעצמם חוויה רצויה עם האחר. אבל למה אנחנו בכלל זקוקים לאינטראקציות בין-אישיות? מודל ההילה של ברנן צמח מתוך האסכולה הפסיכואנליטית של מבני אישיות (character structure), תיאוריה של וילהלם רייך, תלמידו של פרויד, שפותחה 50 שנה קודם. אסכולת מבני האישיות של רייך מתארת עולם נפשי פרימיטיבי ותמים של תינוק או של ילד קטן, עולם שנחרב בעת שהתרגשה עליו צרה רצינית. באותה עת תפיסת העולם שלו הצטמצמה, והפילטר האישיותי שדרכו הוא רואה את העולם מאותה נקודה ואילך הוא עדשה החסרה חוויה יסודית כלשהי, שעליה ויתר על מנת לשרוד באותה טראומה ראשונית משמעותית. לפי תיאוריה זו, החיים הם ניסיון לא-מודע להשלים את החוסר הזה באינטראקציה עם הסביבה. כלומר לתמוך בתחושת רווחה ולטפח אותה דרך ניסיון להישען על הסביבה באופן שמנסה למחזר את סיטואציית הילדות ולתקן אותה סוף סוף. לדוגמה, טראומת חסכים בגיל שרייך כינה "התקופה האוראלית" תייצר אדם בוגר המנסה למצוא כל חייו את חוויית הסיפוק שבפטמת האם, שייתכן שנלקחה ממנו בטרם עת אי שם בתחילת חייו.

חצי מאה אחר כך, ברנן העניקה ממד רוחני לנקודת מבט זו. דרך הקשיים בחוויית הנפרדות מן האחר, מצב נפשי המוגדר על ידי גבול פסיכולוגי בין האדם לבין העולם החיצוני, הידוע בלשון העידן החדש כחוויית "דואליות", אנחנו לומדים במהלך החיים את הנקודה העיוורת שהיא האישיות שלנו עצמה. התוצאה של לימוד מוצלח של נושא זה (הקרוי לעתים "שיעור חיים") הוא התגבשות של אינדיבידואליות בריאה. בכך אנו משלימים מחזור התפתחותי המאפשר לנו לחזור למצב נפשי אחדותי שעזבנו לפני שפיתחנו אינדיבידואליות, בעת שחווינו את העולם – בפרט את הקשר עם האם – כאחדות בעלת אופי של סימביוזה, הנעדרת אינדיבידואליות. ומסע זה, לפי ברנן, הוא משמעות החיים, לא פחות.

כאמור, רובו של מסע זה הוא ניסיון רפלקסיבי לספק צרכים נפשיים פנימיים באמצעות הישענות על החוץ. ובהתכווננות החוצה במקום פנימה טמון מקור הבעיה. הניסיון להנדס חוויה בין-אישית של אדם אחר באופן לא מודע נידון על פי רוב למתח מסוים בין בני אדם שיש לו אופי של מאבקי שליטה. זאת גם אם מאבקים אלה מתקיימים בצורה עדינה, בלי שהם מוגדרים רשמית כקונפליקט ובלי שהם מנוסחים במפורש על ידי הצדדים כסוג של תחרות. המורה לפסיכו-אנרגיה והילינג בגישת "ידי אור" ידין קפלנסקי, בוגר תוכנית לימוד מתקדמת במכללת BBSH של ברנן, המלמד נושא זה במכללת רידמן, מתאר שלושה רבדים אפשריים שבהם תתקיים אינטראקציה לפי מסגרת התייחסות זו. נסקור אותם בקצרה.

תקשורת אינטואיטיבית בסיסית מתרחשת באופן שאינו מודע ומייצר סלט של רצונות ושל כוונות המשתנה ללא הרף. להבדיל, תקשורת המודעת לחוויית החסך היסודית של האישיות, ולאופן שבה היא עשויה לקבל מהסביבה החיצונית מענה מלא או חלקי, גם אם זמני, היא כזו שבה מתקיימת אצל לפחות אחד מהצדדים כוונה מודעת להעצים ולשפר את מצבו דרך תמרון האחר למילוי חלקו בסיטואציה הרצויה. ולבסוף, ישנו אופן בוגר רגשית, שבו הצדדים מודעים לכך שמה שהם מנסים להשיג באינטראקציה נובע מחסכים פנימיים, ושלפיכך הזירה הפנימית היא המקום שבו יש לספק אותם. הבנה זו של שני הצדדים, שאותם חסכים מייצרים אצלם באופן אוטומטי רמה מסוימת של צורך לייצר תקשורת בין-אישית באופן הבא במידה מסוימת על חשבון האחר, חושפת את הניסיון הלא-מודע לתקן תבנית של תקשורת בין-אישית שהתקבעה בילדות, לדוגמה מול האם. ברמה זו של מודעות ניתן לאפשר לאותו צורך קמאי להיות נוכח מבלי להזדהות עם אותו קונפליקט, ובו בזמן לאפשר לאחר באופן אמפתי לפעול בצורה דומה - כך שהתוצאה היא מסגרת תקשורת בונה של תמיכה הדדית. כדי להגיע לרמת תקשורת זו יש לפענח את מנגנוני התקשורת האישיים ולפתח מיומנות בוויסות, במידה מסוימת לפחות, של החלקים הרפלקסיביים שלהם.

עבור רוב בני האדם רמה זו של תקשורת אינה בהישג יד. רובנו נסתפק לרוב ברמה נמוכה יותר של הרמוניה עם האחר, כזו שנעימה בעיקר לנו, ושאינה מסתיימת בריב. ומה קורה כשהדברים משתבשים ממש? הנושא האחרון שאליו נתייחס הוא סוג ספציפי של פלישה עוינת להילה בזמן עימות חזיתי, המופיעה בחטף. זה נושא מורכב, וברנן מתייחסת אליו בחמלה הראויה, ומסבירה את הרקע ההתפתחותי שמוביל אדם שנפגע בילדות לפתח גישה אנרגטית שאינה מכבדת את המרחב של האחר באופן הזה, בין אם הדבר נעשה במודע או שלא.

פלישה עוינת להילה היא בבסיסה עוד סוג של מנגנון הגנה שהתפתח בגיל צעיר למטרת שרידות, והתקבע ככלי תקשורת לא מילולי שהוא חלק מתפיסת עולם שלמה של הפרט בבואו במגע עם סביבתו – לדוגמה כחלק מסט דפוסים נרקיסיסטיים. ברנן מתארת את צורתו של הדפוס בהילה כצורת וו (hook) אנרגטי יעיל שבו צפתה, המתנוסס בהילה מעל הראש. וו זה נשלח קדימה בעימות ולופת את האדם שניצב מולו, במקביל לאיום מילולי או לפנייה בלשון ציווי. מנגנון זה שברנן מציעה הוא מודל מעניין, ועל אף שתקפותו לכאורה כתופעה נוירולוגית אצל חלק מהאוכלוסייה טרם הודגמה מחקרית, הוא מגרה את המחשבה. בלי קשר ספציפי לדברים הנאמרים בזמן העימות, גורסת ברנן, אפקט אנרגטי זה משרה אצל הצד שכנגד רמה מסוימת של חוסר אונים ואף רפיון פיזי, והוא עשוי לפיכך לנטרל את יכולתו להפעיל רצון חופשי. בנסיבות טרגיות מסוימות חוויה כזו יכולה להתקבע בצד השני כרובד נפשי פגוע, כמו במצבי פוסט-טראומה אחרים.

אם מנגנון הוו קיים, הנקודה העיוורת במודעות בנסיבות של שימוש בו מייצגת כישלון בהבנת הטבע האנושי – בפרט בהקשר הצורך הבסיסי של בני אדם לקבל מהזולת מרחב אישי מכבד שמאפשר אוטונומיה של מחשבה, כמו גם אוטונומיה פיזית של האדם כאורגניזם חי. התמודדות אישית וכנה עם מבנה פסיכו-אנרגטי זה תסייע רבות לאנשים שהתפתחותם הובילה אותם לנתיב זה, להבין את טבע המקום המאוים בנפשם (הרבה פעמים על רקע בגידה באמון שחוו מצד הורה או מבוגר אחר בילדות) ולרפא אותו. זהו עוד תהליך, אחד מיני רבים, שיכול להניע אותנו כחברה אל עתיד שבו הלבבות פתוחים.

יובל רומיק

יובל רומיק | |רגוע מכדי לדאוג

מטפל אלטרנטיבי ומורה למדיטציה ולהילינג. מטפל באמצעות תריסר שיטות טיפול אלטרנטיביות במחלות פיזיות, במצבי חוסר איזון נפשי, ובאנשים שמעוניינים להאיץ את תהליך האבולוציה הטבעי של הנפש. בעל ניסיון בתהליכי איזון ושיקום של מגוון בעיות מורכבות כגון סרטן, אלצהיימר, פרקינסון, HIV, סכיזופרניה ופוסט-טראומה.

לאתר של יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ