40 שנה להכחדת מחלת האבעבועות השחורות - למען בריאות מושכלת - הבלוג של עמותת מדעת - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

40 שנה להכחדת מחלת האבעבועות השחורות

שני מקרי המוות האחרונים מאחת המחלות הקטלניות ביותר דווחו בשנת 1978. יצירת חיסון יעיל ושיתוף פעולה של ארגוני הבריאות בעולם הביאה להדברת המחלה בכל העולם

תגובות
תושבי ניו יורק מתחסנים ב-1947
Getty Images

דרור בר-ניר

בשנת 1978 מתו שני עובדי מעבדה בעיר ברמינגהם מאבעבועות שחורות. השניים היו הצלמת הרפואית ג'נט פרקר והמיקרוביולוג הנרי בדסון, שיזם את הניסוי שבמהלכו דלפה כמות זעירה של נגיפים אל מערכת האוורור של המעבדה וגרמו למחלתה של פרקר, ובעקבות התאונה התאבד. זו הייתה הפעם האחרונה שבה דווח על אבעבועות שחורות בעולם, והיום היא נחשבת מחלה שהוכחדה.

מחלת האבעבועות השחורות הייתה מחלה נגיפית מידבקת, שנגרמה על ידי הנגיף וריולה. הנגיף חדר לגוף דרך מערכת הנשימה, הגיע לזרם הדם ומשם התפשט לשאר הגוף. בהמשך התפתחו על העור השלפוחיות האופייניות למחלה, שצבען היה כהה ועכור בגלל כמויות גבוהות של נגיפים עם מוגלה, וכך המחלה קיבלה את שמה. השלפוחיות היו גם רגישות מאוד למגע. מלבד האבעבועות, החולים חוו הרגשה כללית רעה, חום גבוה (מעל 40 מעלות), צמרמורות, הקאות וכאבים בכל הגוף. עשרות אחוזים מהחולים מתו ואצל חלק מהשורדים נותרו צלקות מכוערות. שליש מהם לפחות לקה בחירשות או בעיוורון. המחלה הייתה קטלנית בילדים הרבה יותר מאשר במבוגרים, ובכמה אזורים בעולם מספר הילדים שמתו מהמחלה היה גדול כל כך עד שלא נתנו להם שם כשנולדו אלא רק אחרי שהחלימו ממנה.

העדות הפיזית הראשונה לקיומה של המחלה נמצאה במומיה של רעמסס החמישי ממצרים, שמת בשנת 1157 לפני הספירה. פצעיה של המחלה נראו על גופו היטב. כדי להתמודד עם המחלה ועם תוצאותיה החלו כבר לפני יותר מאלף שנים להדביק ילדים במעט חומר שמוצה מהאבעבועות של החולים במחלה. אמנם חלק מהם לא שרד את הטיפול, אך אלה שהבריאו היו מחוסנים. למרות הסיכון, טיפול זה היה נפוץ באזורים רבים בעולם משום שהסיכון למות מהטיפול היה נמוך בצורה ניכרת מהתמותה מהמחלה עצמה.

המחלה התפשטה עם תחילת המסעות בעולם בסביבות המאה ה-15. הגעתם של האירופאים לצפון אמריקה ולדרומה, ובהמשך גם לאוסטרליה, הייתה מלווה גם בפלישת המחלות האירופאיות. מחלות אלו, ובעיקר האבעבועות השחורות, פגעו קשות באוכלוסיות המקוריות: כמחצית מאוכלוסיית מקסיקו נכחדה, ושיעור דומה מהאינדיאנים שבמרכז אמריקה ובדרומה ומהאבוריג'ינים שבאוסטרליה.

אישה מבריטניה עם אבעבועות שחורות ב-1962
CDC/ Dr. Charles Farmer, Jr.

בשנת 1796 הרופא הבריטי אדוארד ג'נר ראה שחקלאים שחלו באבעבועות הבקר, מחלה שאינה קטלנית לבני אדם, לא חלו מאוחר יותר באבעבועות שחורות. ג'נר מיצה את החומר משלפוחית של פרה חולה והדביק בו ילדים בריאים. הם לקו במחלה בצורתה הקלה. לאחר שהחלימו ג'נר הדביק אותם באבעבועות שחורות והילדים לא חלו. ניסוייו של ג'נר הקנו לו את התואר "אבי תורת החיסון", אף שהוא עצמו לא ידע מהו המנגנון שאפשר לבני אדם לא לחלות במחלה הקטלנית. היום ידוע שמחלת אבעבועות הפרות נגרמת על ידי נגיף השייך לאותה משפחת נגיפים שאליה משתייך נגיף האבעבועות השחורות.

תרכיב הדומה לתרכיב המקורי של ג'נר היה בשימוש שנים ארוכות, והקטין משמעותית את התחלואה. נגיפי הפרה הוחדרו לפצע בעור וגרמו דלקת מקומית בלבד, והחיסון מנע את המחלה לגמרי בכ-95 אחוזים מהמתחסנים, לכל חייהם. החיסון ניתן בכל מדינות העולם וגם בישראל, ומי שנולדו לפני שנות השמונים של המאה הקודמת נושאים על כתפם בגאווה את עקבותיו של אותו חיסון. לחיסון יש גם חסרונות - תופעות לוואי לא נעימות, והוא יכול לגרום מחלה קשה באנשים שמערכת החיסון שלהם פגועה ובתינוקות מתחת לגיל שנה. אוכלוסיות אלו היו מוגנות בזכות סביבתם המחוסנת.

כל מה שנכתב פה על מחלת האבעבועות השחורות הוא בלשון עבר משום שמחלה זו אינה קיימת עוד בטבע. זוהי המחלה הראשונה והיחידה בבני אדם שהוכחדה הודות לשיתוף פעולה בינלאומי בניהולו של ארגון הבריאות העולמי (WHO). ההתפרצות האחרונה באירופה התרחשה בשנת 1963 בשטוקהולם שבשבדיה, כשימאי שחזר חולה מאינדונזיה החל בשרשרת הדבקה שהסתיימה במחלתם של 25 אנשים ובמותם של ארבעה. המחלה זוהתה כאבעבועות שחורות רק לאחר כחודשיים, משום שהרופאים והווירולוגים לא העלו בדעתם את האפשרות שהמחלה עדיין קיימת אלא רק כשהגיע אליהם החולה השביעי. כל החולים הוכנסו לבידוד וכ-300 אלף תושבים חוסנו, וכך הסתיימה ההתפרצות.

בשנת 1967, כשמספר הנפגעים השנתי מהמחלה עדיין היה כ-15 מיליון בני אדם ברחבי העולם, הכריז ארגון הבריאות העולמי מלחמה על המחלה. עשרות צוותים רפואיים הועמדו בכוננות לכל מקרה מחלה שידווח בעולם. הצוותים הגיעו לכל מקום שבו דווחה תחלואה, בודדו את החולים וחיסנו את מי שהיו במגע קרוב עמם. ההדבקה הטבעית האחרונה בעולם דווחה בסומליה בשנת 1977, והדיווח האחרון היה בשנת 1978 בבריטניה, על אותם שני מתים שנפגעו בתאונת המעבדה. מאז עברו 40 שנים ללא אף מקרה של המחלה. בשנת 1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מיגורה של המחלה ואז הופסק החיסון השגרתי כנגדה.

הדברת המחלה התאפשרה בזכות שילוב של שלושה גורמים: חיסון יעיל נגד המחלה, הנגיף הדביק בני אדם בלבד כך שלא יכול היה לשרוד בחיות אחרות, והעובדה שהנגיף לא נשאר בגוף בצורה רדומה לאחר ההחלמה ולכן החולים לשעבר לא הדביקו אחרים. ישנן עוד מחלות שעונות על התנאים האלו ולכן אפשר למגר אותן באוכלוסייה. אחת מהן היא מחלת הפוליו (שיתוק הילדים), שהיא היעד הבא של ארגון הבריאות העולמי להכחדה. אנחנו כבר קרובים מאוד - השנה דווח שגם אפריקה כבר נקייה ממחלה זו, ונשארו רק מדינות אחדות בעולם שבהן התגלו מקרים בודדים בלבד.

דרור בר-ניר הוא ד"ר למיקרוביולוגיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#