גם לתלמידים הערבים מגיע טיפול יעיל באמנות - אמנות מקדמת בריאות - הבלוג של איתן גילור מילר - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם לתלמידים הערבים מגיע טיפול יעיל באמנות

מדוע מטפלות באמנות בבתי הספר בחברה הערבית, שתפקידן לטפל בילדים שנזקקים לעזרה, לא מקבלות הדרכה מתאימה?

תגובות

כותבת אורחת: גיאנא חליפה

הטיפול באמנויות נכנס יותר ויותר לבתי הספר בשנים האחרונות וזו מגמה מבורכת. יותר תלמידים מקבלים עזרה בהתמודדות עם קשיים רבים: נפשיים, לימודיים, משפחתיים ועוד. לא פעם, הטיפול ניתן לתלמידים שייתכן שלא היו פונים אליו אילו היה מתקיים רק במסגרת חוץ בית-ספרית. דבר זה נכון במיוחד בחברה הערבית, שבה פנייה לטיפול עשויה להיות כרוכה בסטיגמה ולכן הורים רבים חוששים לשלוח את ילדיהם אליו. לעומת זאת כאשר הטיפול מוענק במסגרת בית הספר יש אפשרות להגיע לילדים אלה ולסייע להם, סיוע שיכול להיות עבורם מתנה לכל החיים.

גיאנא חליפה
גיאנא חליפה

כמו בכל טיפול, ניתנת למטפלים באמנות בבתי הספר הדרכה שוטפת שתפקידה לאפשר להם לשמוע דעה נוספת ולהתייעץ בנוגע לדרכי התערבות, לעזור בעיבוד תכנים נפשיים מורכבים, וכן לתמוך במקרים לא קלים בטיפולים. כלומר ההדרכה היא הכרחית והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הטיפול ללא קשר למקצועיותו של המטפל.

עם זאת, במגזר הערבי ההדרכה לעתים לא מותאמת לתרבות ולהקשר החברתי של המטופלים. לכן לפעמים ההמלצות של המדריכים אינן מעשיות בהקשר התרבותי של התלמידים, ולפעמים הם מתקשים להבין את השיקולים, הקשיים והסיטואציה של התלמידים. כשחיפשתי על כך מידע, מצאתי רק מחקרים על פערים תרבותיים בין המדריך למטפל, אבל לא בינו לבין המטופל. לכן החלטתי לחקור את הנושא בעצמי, וערכתי מחקר שבו ראיינתי מטפלות באמנות מהחברה הערבית אשר מקבלות הדרכה ממדריכה מהחברה היהודית. הוא התפרסם בכתב העת "טיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי", וגם הוצג ביום העיון השני לטיפול באמנויות בחברה הערבית של יה"ת, ארגון המטפלים באמנויות, שהתקיים בחודש שעבר במכללת בית ברל.

תוצאות המחקר הראו שאכן מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה, ושמטפלות רבות הרגישו כך אבל לא ידעו למי לפנות. הסיבה לכך לא נבעה מכך שהמדריכות לא היו טובות או מקצועיות, אלא שהן לא יכלו לתת מענה מותאם לתרבות של המטופלים. המחקר הצביע על מצב בעייתי שבו המטפלות נאלצות לרכוש הדרכה נוספת מכספן הפרטי על אף שהן מקבלות אותה במסגרת עבודתן. מדריכות שאינן מכירות היטב את החברה הערבית ואינן מעורות בה מתקשות למשל להבין מקרים שבהם למרות המצב הקשה של הילד או של משפחתו אין התערבות של המשפחה המורחבת או של מערכת הרווחה.

אחד הנושאים שעלו מהראיונות עם המטפלות הוא שלעתים המדריכות מתקשות להבין את עולמם הרגשי של התלמידים בשל הפער התרבותי הגדול ביניהם. המודעות של הילדים בחברה הערבית לרגשותיהם נמוכה יותר, דבר שמקשה על חלקם לעבד את רגשותיהם, ועבור תלמידים רבים הטיפול באמנות הוא הזדמנות ראשונה להיחשף לעולמם הרגשי ולדבר עליו. כיוון שבחברה היהודית יש יותר מודעות ושיח על רגשות עם ילדים צעירים, חלק מהמדריכות מתקשות להבין עד כמה חדש וזר העולם הרגשי עבור המטופלים.

המתח בין התרבויות מגיע לקיצוניות בהתמודדות עם מקרים של אלימות ופגיעה מינית במשפחה, שעליהם חלה חובת דיווח לגורמי הרווחה. אחת המרואיינות מספרת: "המדריכה לא מבינה את הקודים התרבותיים שלי. היא מתקשה להבין את הרגישות התרבותית הקיימת בעת חובת דיווח. לדוגמה: בעת דיווח על מקרה אונס, כשיש צו הוצאה מהבית, העניין הזה עלול להוביל לרצח. ואם מדובר בנקבה, אחרי שמדווחים זה מסכן את העתיד שלה. ייתכן שהיא לא תתחתן ותישאר רווקה כל החיים, וזה גורם להרבה בעיות ולהרבה סכסוכים. הבעיה היא שבמגזר הערבי כל המשפחות מכירות אחת את השנייה, ויש קשרים חברתיים, לעומת המגזר היהודי שבו יש פחות חפיפה (בין היכרות אישית ליחסי עבודה)".

החוק מחייב את המטפל לדווח על חשד סביר לפגיעה בילד, ובמגזר היהודי הדבר פועל לרוב לטובתו של הילד, אך בחברה הערבית דיווח שכזה עלול לסכן את הילד ולגרום לו נזק בלתי הפיך. ולכן יש לנהוג ברגישות רבה מאוד ולהתאים את הפעולה למקרה. כתוצאה מפערים אלה, אין להתפלא שחלק גדול מהמרואיינות ביטאו את השאיפה לקבל הדרכה מותאמת תרבות, אם על ידי מדריכה ערבייה ואם על ידי מדריכה המכירה את התרבות הערבית. לצד החסרונות, המטפלות תיארו גם יתרונות של הפערים התרבותיים. חלקן ציינו את הגיוון התרבותי כמאפשר להן לקבל זווית ראייה שונה ורעיונות חדשים.

המחקר שערכתי משקף את הצורך של המטפלות באמנויות במגזר הערבי בישראל בהדרכה מותאמת תרבות. אני ממליצה למטפלות לשאוף במידת האפשר לקבל את ההדרכה ממדריכה המכירה את החברה הערבית, אם מהיותה מהחברה הערבית בעצמה ואם בשל היכרותה עם האוכלוסייה הערבית מניסיון קודם.

המדריכות הנוכחיות שעובדות עם מטפלות מהחברה הערבית יכולות לשפר את המצב באמצעות למידה על החברה הערבית והתחשבות בפערים התרבותיים בעת מתן מענה למודרכות. בעיקר בכל הנוגע להתייעצות על מקרים בעייתיים וחובת דיווח.

חובתו של משרד החינוך לוודא שמטפלות במגזר הערבי, שניתנה להן אחריות על ילדים הזקוקים לטיפול, יקבלו הדרכה מותאמת תרבות. בנוסף, יש לפעול למענה מותאם תרבות ממדריכות שמתמחות במקרים קשים כגון אלימות במשפחה, אונס והתאבדויות.

גיאנא חליפה היא בעלת M.A בטיפול באמנות, דוקטורנטית לחינוך באוניברסיטת תל אביב וחוקרת בתחום הטיפול באמנות ובתחום החינוך בחברה הערבית בישראל. עובדת כמטפלת באמנות במשרד החינוך ובתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#