הִרהוׂרים וילדים / הבלוג של נופר לוטווין

אביזר הקסם שמכונה "מוצץ", הוא אליה וקוץ בה. עבור תינוקות ופעוטות שרגילים אליו, הוא כלי מצוין להרגעה ולהרדמה, מה שהופך אותו לכה אהוב על ידם ועל ידי הוריהם. אך דווקא בגלל מעלותיו - כל כך קשה לילדים להיפרד ממנו בהמשך. האם בגלל זה כדאי לוותר עליו מראש?

פסיכולוגים ותיאורטיקנים רבים ציינו את חשיבותו של האזור האוראלי (הפה) להתפתחות האדם: פרויד אפיין את ראשית חייו של התינוק כשלב שבו הפה הוא החלק הארוגני העיקרי. דרכו תינוק יונק לשובע ומתנחם על ידי פעולת המציצה. למעשה, באמצעות פיו, תינוק בא על סיפוקו בכל המובנים וחש הנאה ורגיעה; פיאז'ה תיאר את השלב הראשון בהתפתחות התינוק כשלב חקר בו הוא בודק חפצים ומרקמים דרך הפה; גם אריקסון תיאר את הפה כאיבר דומיננטי בגיל הינקות, בשלב בו התינוק רוכש אמון בעולם.

גם לפני השנה המאתגרת הזו היה קשה להציב גבולות לילדים תוך שמירה על יחסים טובים איתם, אבל העדר שגרה רציפה ולחץ בלתי נסבל ב-2020 העצימו את הפרדוקס, ועימתו אותנו עם שאלות מהותיות בחינוך ילדינו.

"אקלים גני", הוא מונח שאנשי חינוך משתמשים בו על מנת לתאר את הדינמיקה בגן הילדים. כשהוא טוב וחיובי, הדבר מעיד על הצלחתה של הגננת בהנהגת מקום בו יש תחושה נעימה ובטוחה לכל הצדדים: הן לצוות החינוכי והן לילדים. היינו רוצים לייצר אותו גם בבית, והדרך לכך היא לאפשר חופש - בתוך גבולות.

כמעט בכל משפחה יש סבתא או דודה שמעירות ליולדת הטרייה - "למה את מחזיקה אותו בידיים כל כך הרבה? את צריכה ללמד אותו להסתדר לבד". רוב האמהות אינן שלמות עם ההמלצה הזו. הן מרגישות עמוק בבטן שבכיו של התינוק, שיצא אך לפני רגע מרחמן, קורא להן להרים אותו לחיקן.

מצד שני, הן מפחדות שנבואת הזעם של הדודות תתממש - שתינוקן יתרגל למגע שלהן, או אז ייגזר עליהן לשאת אותו בידיים בכל הרדמה לעוד הרבה מאוד זמן. אפילו כאשר שני ההורים מתחלקים ביניהם בהרדמות, הדבר אינו משתיק את הקול שבראש, זה שהסביבה דואגת להגביר: "אתם תגדלו תינוק מפונק. אתם עושים לו נזק".

ב-20 בנובמבר 1989 אימצה עצרת האו"ם את נוסח "האמנה לזכויות הילד". מאז, היא נכנסה לתוקף בהרבה מדינות, בהן ישראל. היום אנחנו מציינים 31 שנים לאירוע החשוב הזה, שמסמל שינוי תפיסתי משמעותי בכל הנוגע לילדים ונוער, ובכך - גם בחינוך.

בעבר, ילד נתפס כאובייקט. לא ראו בו אדם ובטח שלא בעל זכויות, אלא חובות בלבד. צרכיו לא נשמעו, לדעותיו לא היה מקום וכל שהיה עליו לעשות הוא לציית למבוגר. כל האמצעים היו כשרים כדי למשמע ילדים כולל אלימות והשפלות, עד שהחוק שם לזה סוף, וטוב שכך. כי עם כל הכבוד לחינוך - צריך להתחשב בנפש הילד, דבר שלא ממש נלקח בחשבון בהיסטוריה. בעשורים האחרונים האוטוקרטיה המשפחתית התחלפה בדמוקרטיה, דבר שעיצב את ההורות המודרנית, שהיא קשה ומורכבת בהרבה מההורות של פעם.

בקרוב נצטרך כולנו, כמיטב המסורת, להזיז את המחוגים שעה אחורה לקראת שעון החורף. זה אומר שנרוויח שעת שינה נוספת בלילה בו יתחלף השעון, וכמונו - גם הילדים. בשעה 2:00 נעביר את השעה ל-1:00, ובהתאמה - בבוקר במקום 6:30, השעה תהיה 5:30. כך, פעוט שהיה רגיל להתעורר בשעה קבועה בבקרים, עשוי עכשיו, בגלל השינוי בשעון, להתעורר מוקדם מדי.

גם שעת ההשכבה בערב עלולה להשתבש לחלק מהתינוקות והילדים הבוגרים יותר: מי שבקיץ נהג להכנס למיטה בשעה 19:30 למשל, יהיה עייף כבר ב-18:30 בשעון החורפי, ויתקשה לסחוב את עצמו ער לעוד שעה שלמה. בחלק מהבתים זו יכולה להיות בעיה קשה. בטור זה נציע מספר טיפים שיסייעו לכם למנוע אותה.

מבוגרים רבים הנדרשים לטפל בתינוקות ופעוטות (הורים, מטפלים ומטפלות, גננים וגננות, בני משפחה אחרים), עלולים לעתים להרגיש אבודים בהתמודדות מול התנהגותם של הקטנים. אלה לא בהכרח הקושי הפיזי או העייפות, כמו שזהו התסכול שנושא לפעמים המבוגר נוכח בכי בלתי פוסק, התקפי זעם, בעיות שינה ועוד אתגרים שאיש לא הכין אותו אליהם.

כך, בקרב הורים, הדבר יכול לצבוע את חוויית ההורות כולה בשחור, ולגרום להם להרגיש כשלון. בקרב גננות ומטפלות, תסכול כזה עשוי לגרום להן לשנוא את עבודתן ולחבל במקצועיותן, ובמקרי קיצון הוא אף עשוי להוביל להתעללות. הילדים, מנגד, רק זקוקים למי שיתרגמו נכון את צרכיהם. 

השמנת יתר, תופעה כרונית בישראל ובעולם, שהולכת ומחמירה עם השנים, לא פוסחת גם על ילדים. העניין הוא שבקרבם הנזק גדול יותר, מכיוון שסיכויו של ילד שמן להיות מבוגר שמן ולסבול מבעיות בריאותיות הם גבוהים. חשוב להבין שהשומן הוא לא הבעיה, אלא התוצאה הבריאותית שלו - וכך גם צריכה להיות ההתייחסות אליו.

יש לטפל בשורש הבעיה, ואף למנוע אותה מבעוד מועד כדי שילד לא יסבול מהנזקים הנילווים להשמנה. השיח לא צריך להתמקד בפיגורה, כי אם בבריאות נפשית, פיזית וחברתית. עלינו לדעת שכהורים ואנשי חינוך יש לנו השפעה על כל אלה.

הלב בוכה כשקוראים או צופים בהורים הכואבים שילדיהם עברו התעללות במעון או בגן. עוד סיפור, עוד תיעוד, עוד משפט, ועוד הפגנה. ברור שככה אי אפשר לתת אמון במסגרות החינוכיות, ושקשה להפקיד בידיהן את ילדינו. אחרי כל פרשייה כזו נדמה שהנושא עלה למודעות הציבורית ושהנה הרשויות עושות משהו כדי שהוא לא ישנה. אבל הוא כן. גם חוק הפיקוח על הגנים הפרטיים לא יעזור, תוכנו לא שווה כלום, וגם לא החמרת הענישה על מנת להרתיע. שני הצעדים האלה הם אומנם התחלה טובה, אבל לא די בהם כדי לטפל בתופעה החולנית הזאת. אז מה כן צריך לעשות?

ילדים לא נולדים בני שלוש

את תחילת דרכי המקצועית עשיתי כגננת בחינוך הדיאלוגי. זהו זרם חינוכי שאני מרגישה שליחה שלו בעולם ההורות. במהלך ההכשרה שלי כאשת חינוך, הבנתי כמה יש לדעת על עולמו של ילד בבואך "לחנך" אותו, וכמה חבל שרק אנשי הוראה לומדים את זה באופן מסודר. לכן, חלק מפועלי כמדריכת הורים וגם כאן בכתבה הזאת הוא להנגיש משהו מהתורה הנפלאה של החינוך הדיאלוגי למשפחות. בנושא של מריבות בין ילדים, בהחלט יש מה לקחת מהחינוך הדיאלוגי הביתה.

אחד מהמוטיבים המרכזיים בגן דיאלוגי הוא רכישת מיומנויות בפתירת קונפליקטים. זוהי פרקטיקה הכרחית לחיים, שרלוונטית מגיל צעיר מאוד. אבל הורים (ולצערי גם אנשי חינוך מסויימים) בדרך כלל לא מלמדים ילדים איך לפתור קונפליקטים, אלא מנסים למנוע אותם, או לפתור אותם בעבור הילדים.
ברור שקשה לשמוע ילדים רבים, וכשהם לא מסתדרים מתנפץ לנו החלום על סביבה הרמונית בהנהגתנו. לכן, אנחנו הרבה פעמים מעדיפים פשוט לשים לזה "סוף מהיר" מבלי להתעכב על הדרך בה עושים זאת.

המרדף אחר שעות שינה אבודות תופס חלק מרכזי מהעיסוק של ראשית ההורות, במיוחד בעשור האחרון. מאז ומתמיד דפוסי השינה של תינוקות היו שונים משל מבוגרים, והפער הזה יצר עייפות אצל כמעט כל הורה טרי, אבל נדמה שבעבר ההתייחסות לזה הייתה פחות היסטרית ובטח שפחות מרכזית. אולי זה בגלל שההורות כולה עברה שינויים משמעותיים במאה ה-21, ואולי בגלל שעודף המידע הנגיש באינטרנט בנושא "קשיי שינה" הוליד יותר שאלות מתשובות. 

ואם העזתם לחשוב שהתינוק שלכם נורמלי למרות שהוא מקיץ תכופות במשך הלילה בחודשיו הראשונים, אל דאגה - הסביבה כבר תגרום לכם לפקפק בכך ותטיל בכם ספקות. אם הרגשתם שזה טבעי להרגיע את ילדיכם לפעמים בידיים או להניק תדיר - האינטרנט כבר ידאג להזכיר לכם שתינוקות "אמורים" לאכול ולישון במרווח שעות קבוע, ולהירדם ללא תלות. וגם נשות מקצוע למיניהן לפעמים חוטאות ומוכרות את החלום על לילה שלם מוקדם מדי או בקלות רבה מדי, מה שמשאיר הורים רבים מלאי תחושות אשמה על כך שאצלם זה לא כל כך פשוט.

התשתית לתפיסה החינוכית שלי, היסודות שעל בסיסן אני מדריכה הורים ואפילו העקרונות לבניית תכנית שינה לפעוטות - כולם נובעים מתוך הגישה הדיאלוגית בחינוך, אותה למדתי מהאישה המרואיינת כאן. בימים אלה, בהם נשות חינוך נמצאות בחזית ושאלת מתווה הגנים עומדת במרכז השולחן, יש חשיבות רבה להעניק במה לקול מקצועי (ולא פוליטי, לשם שינוי), שמכיר מקרוב את המערכת הגנית ואת צרכי הילדים. לכן, כשד"ר אפרת מור מציעה פתרונות אחרים לחזור לשיגרה, כדאי בהחלט להקשיב לה.

מור, מחברת הספר "הילדות כתרבות" - העוסק בפדגוגיה של הקשבה ודיאלוג - היא מדריכה פדגוגית בגני ילדים, שעסקה רבות בהכשרת גננות חדשות והיתה גננת בעצמה. "אני רוצה להקדים ולומר שזאת שערוריה שבונים מתווה פעילות לפעוטונים ולגני ילדים מבלי להתייעץ עם אנשי המקצוע עצמם" היא פותחת את דבריה, "המתווים מתאימים לבתי ספר ומנסים בכוח לעקם אותם כדי שיתאימו גם לגנים. מה גם שבכל הנוגע לגני ילדים, יש לחשוב לפי מאפייני גיל ולא לפי מאפייני הגן".

בלילה שבין חמישי לשישי אמור להתחלף שעון החורף בישראל לשעון קיץ. שר הפנים, אריה דרעי, לא הצליח לדחות את בואו והוא יתחלף כסדרו. לכן, אפשר כבר עכשיו להתחיל להכין פעוטות וילדים למעבר, במיוחד בימי קורונה אלה, כשכולנו בבית והשגרה משובשת.

יהיו ילדים שהשינוי לא ישפיע עליהם במיוחד, בזמן שאחרים יתעוררו עייפים ויקח להם זמן להתרגל לשעון החדש. הדבר תלוי בטמפרמנט הילד, בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, בהרגלי השינה שהיו לו לפני הזזת השעון ובאופן שבו הוריו ינהלו את המעבר. לרוב, תינוקות בני פחות משלושה חודשים ממילא לא ישנים לילות שלמים, והאבחנה שלהם בין יום ללילה עוד לא בשלה לחלוטין. גם ילדים גדולים (מעל גיל חמש) יסתגלו מהר כי גופם מתנהג באופן דומה לזה של מבוגרים. אלה פעוטות בטווח הגילאים שבין הקבוצות הללו שצפויים להתקשות. הנה כמה המלצות שיעזרו לכם להתמודד עם הזזת השעון באופן הקל ביותר, ואף לנצל את ההזדמנות לשיפור הרגלי השינה.

כיאה לישראלים, גם במשבר הקורונה הנוכחי אנחנו מגיבים מהר ובווליום גבוה לאירועים. אבל בעוד שמבוגרים אולי מסוגלים לנהל את רגשותיהם בצורה רציונלית (האומנם?) לנוכח הדרמה, ילדים פחות. האחריות על תיווך המצב מוטלת לפתחנו ההורים. אם נגיב בהיסטריה, זה יעבור לילדים, ולא יועיל לאף אחד. אז איך עלינו לנהל את המשבר הזה בבית?

קודם כל, לשדר ביטחון לילדים, להוות להם מודל להתמודדות נכונה עם לחצים ועתות משבר, ולהעשיר את סל הכלים שלהם לניהול רגשות כמו פחד ואי-ודאות. נחקר והוכח שילדים מחקים את הוריהם. לרוב זו התנהגות מועילה, אבל לעיתים היא גם בעוכרינו. לכן זכרו, ההתנהלות שלכם במהלך התקופה הזו היא שתקבע את האופן בו יחוו אותה הילדים וכיצד הימים האלה יחקקו בזכרונם. כך תעשו זאת נכון:

זה חלף כל כך מהר, אבל עוד רגע מגיעה אל קצה מחצית שנת הלימודים הראשונה והילדים שלנו יקבלו מדד כלשהו, בין אם ציון מספרי ובין אם מילולי, המסכם את הישגיהם עד כה. אם טרם זומנתם ליום הורים, זה ודאח יקרה בקרוב, ואחריו יגיע יום חלוקת התעודות.

האמת היא שכולם מתרגשים מהיום הזה, גם מי שנדמים אדישים כלפיו, גם ילדים השואפים להצטיין וגם כאלה שפחות. וכאן טמונה הבעיה. נתחיל במוצלחי הכיתה, שמחכים בכליון עיניים להציג בפני הוריהם את הישגיהם הגבוהים. חלקם אולי יקבלו על כך פרס חומרי וחסר תכלית כדי לעודד אותם להמשיך להצטיין. על פניו - אושר גדול, רק שאנחנו מפספסים את העובדה שחלק גדול מהילדים האלה משלם מחיר על ההישגיות שלהם. הם מקדישים את חלק הארי מילדותם להשגת ציונים, ויש בהחלט  מקום לתהות איזה מקום היא באמת ראויה לתפוס.

"חופש ניתן בתוך גבולות",  זה מה שאני מלמדת את המודרכים שלי, ומזכירה לכם פה בהקשרים שונים. בהיעדר גבול - אין ערך לחופש, ועם יותר מדי גבולות - אין מקום לפרוח. אבל מה עושים בתקופה שמוגדרת כולה כחופש אחד גדול - הקיץ?

האינטרנט מוצף בהסברים מדוע כה חשוב לשמור על הרגלי שינה בריאים גם בחופש. חיפוש זריז בגוגל מלמד שאם תרשו לילדים לישון מאוחר בחופש הם יצברו מחסור גדול בשעות השינה, דבר שישפיע על מצב רוחם לרעה ויהפוך כל בילוי איתם לאסון. אם תעזו לאפשר להם להירדם לא במיטתם הם עשויים להתרגל לזה וכשתרצו להפסיק את המנהג תהיה בבית מלחמה. השיבושים האלה יפריעו להם לחזור ללימודים ואתם תאכלו את הלב על הקיץ הזה הרבה אחרי שהוא יגמר. יש בזה אמת אבל אני שואלת, הכצעקתה?

כולם מפחדים לפעמים, וזה לא דבר רע. למעשה, פחד ביסודו הוא תגובה הישרדותית שנועדה לשמור אותנו דרוכים מפני סכנות. הבעיה עם פחדים של ילדים היא שהם רבים, ושהורים רבים מוצאים את עצמם אבודים מולם. בעיקר כשזה מפריע לשינה. אנחנו יודעים שאין באמת מפלצות או דרקונים, ברור לנו שחלומות רעים הם רק בראש של החולמים, ושהחושך לא באמת מסוכן. אנחנו מבינים את זה הודות לוותק שלנו בעולם, בו למדנו את ההבדל בין דמיון למציאות ובין מסוכן לבטוח. אבל בחשיבה הילדית כל אלה לא ברורים מאליהם. כשהם פוחדים, זה אמיתי מבחינתם. אתם יכולים להמשיך ולהגיד להם שאין ממה לפחד, זה לא יעזור, כי מבחינתם יש. לכן, ותרו מראש על הוויכוח המיותר הזה והתרכזו בתגובות יותר מתאימות לילדים. הנה כמה עצות:

הימנעו מיצירת תווית "פחדן"

"איך מביאים תינוקות לעולם?", "גם אתה תמות כמו סבא?", "מה זה פיגוע טרור?" , "למה סבא לא גר עם סבתא?" שאלות כאלה ודומות להן נשאלות בהרבה בתים על ידי הרבה ילדים. רובן מעמידות את ההורים אילמים ממבוכה או מתשישות. 

ככל שילדים גדלים, הם נחשפים ליותר ויותר מצבים חדשים בעבורם והיכולות הקוגנטיביות שלהם משתכללות. זה אומר שלאט לאט הם מסוגלים להבין סיטואציות מורכבות, שהם לא היו מודעים אליהם קודם לכן. עם הזמן הם לומדים את החוקיות שיש בין סיבה לתוצאה ובין רגש לתגובה, ומחפשים הסברים להרבה אירועים שפעם לא נתנו עליהם את הדעת. ילד בן שנתיים יכול לצפות בגשם מטפטף וליהנות מהמראה בלי יותר מדי שאלות. אבל ילד בן שלוש או ארבע עשוי לשאול מניין מגיעים המים לשמיים ולמה הם מטפטפים עלינו דווקא עכשיו. באופן דומה, פעוט שהוריו מתגרשים יקבל זאת ודאי כעובדה מוגמרת ולא ישאל שאלות, בניגוד לאחיו בן החמש, שיתהה מדוע הם הפסיקו לאהוב ומה גרם להם להיפרד.

בעבר, הרבה מהחינוך הושתת על הפחדה. ילד שלא הכין שיעורי בית היה חוטף חמש הצלפות מאביו על הטוסיק ולומד להבא שאם לא יציית - יכאב לו. מאוחר יותר הדפוס התרכך ובמקום המכה בא העונש. הכאב הפיזי הוחלף בשלילת בזכויות אשר באה ללמד את הילד שיש לו מה להפסיד. ("אני מעניש כדי שיכאב לו, שיעלה לו"). במרוצת השנים גם האסטרטגיה הזו התרככה ואף הפכה מתירנית עד אנרכיה. בהרבה בתים השתרשה האמונה שאהבה תחליף את הצורך בגבולות, ושחופש מוחלט יבטיח חיי משפחה מאושרים. היום אנחנו מבינים שהתבדינו. הסתכלו סביב - הילדים איבדו כל כיוון; חוצפתם גדלה, הם מסרבים לשתף פעולה עם בקשות של מבוגרים, מתקשים להתמודד עם תסכול סביר, חסרי אונים מול המילה "לא", וסובלים מהתקפי זעם בתדירות גבוהה. הם גדלים להיות אנשים שמתקשים לקבל סמכות ולהתאים את עצמם לאילוצים ודרישות בחיים הבוגרים. האם זה נשמע למישהו כמו דור מאושר?

אני רואה בגבול חשיבות עליונה כל עוד הוא מוצב ללא פגיעה בכבודו של הילד. אני בעד הקשבה מלאה לילד ולצרכיו. אני בעצמי מנחה הורים לתת לילדיהם אפשרויות בחירה איפה שניתן לאפשר זאת, ואני נגד ביטול קולם או הפחדתם של הצעירים. לצד זה, מוכרחים להשיב קצת מהסדר על כנו לטובת הילדים והוריהם. לא יתכן שילד בועט באמא שלו בכל פעם שהיא מסרבת למלא את מבוקשו וכולם חיים עם זה בשלום. לא מקובל שילד יזרוק אוכל על הריצפה בהתרסה ומיד יקבל מנה חדשה. לא יכול להיות שבכל בוקר אבא יתעכב 40 דקות לעבודה כי בתו מסרבת להתלבש לגן.

זו לא חייבת להיות תחפושת רוויית דם ואימה כדי שילד בגיל הרך יפחד ממנה. ליצן חייכני או מסכה של קוף חביב מעוררות בהלה אצל הרבה פעוטות וילדים צעירים בדיוק כמו שמעוררת תחפושת של מפלצת. למעשה, אפילו בלי שום תחפושת ילדים נבהלים לפעמים מוויזואליות שהם לא רגילים אליה. ראיתם פעם ילד מפוחד בגלל שהגננת שלו הסתפרה באופן בולט, או ילדה חדורת אימה ממפגש ראשוני עם קשיש בעל שיער שיבה?

עצם המפגש עם מראה חריג גורמת לאי נוחות אצל ילדים לפעמים והתגובה הטבעית שלהם לזה היא פחד. זה קורה בעיקר כשקביעות האובייקט עדיין לא מגובשת אצל הילד. כלומר הוא לא בטוח שמתחת ללוק הזר מסתתר אותו אדם שהוא מכיר, גם אם הוא יראה אותו חובש את המסכה לנגד עיניו! הזהות מיטשטשת בגלל החיצוניות שמתחלפת, וילד צעיר מדי לא מסוגל להנות מהמשחק הזה עדיין. עבורו זה פשוט מבהיל.

"שלום, התקשרתי להודיע שבני לא יגיע היום לכיתה כי הוא חולה", אמר הקול מבעד לשפורפרת של מנהל ביה"ס. "עם מי יש לי הכבוד?", שאל המנהל. "אני אבא שלי", השיב הילד והסגיר את עצמו.

עם הסיפור המתוק הזה פותח ד"ר קאנג לי את ההרצאה שלו על שקרים של ילדים. שקר לא לגמרי מוצלח כמובן, אבל טיפוסי לגילו של הילד שבדה אותו. ד"ר לי הוא מוביל דעה בתחום הפסיכולוגיה, חוקר ומרצה באוניברסיטאות מוכרות ברחבי ארה"ב, שמקדיש את עיקר מרצו לחקר שקרים בקרב ילדים. ממחקריו עולה כי 30% מבני השנתיים מתחילים לשקר. בגיל 4 יותר מ-80% כבר ממולחים באומנות השקר, והמספרים ממשיכים לנסוק ככל שהילדים מתבגרים.

"מאמי, בעוד 3 חודשים תצטרף אלינו למשפחה אישה נוספת. אתן תהיו חברות טובות, ואנחנו נעזור לה להרגיש בבית. את תלמדי אותה כל מה שאת יודעת כי את אישתי הרבה יותר זמן ממנה, והיא עדיין לא מכירה את ההרגלים שלנו". מגיע המועד והיא נכנסת הביתה, בעלך מחבק אותה קרוב לחזה, ושואל "את רוצה ללטף אותה? היא מתוקה מאד". ככה מרגיש ילד בכור כשנולד לו אח חדש. הוא אולי לא מדבר את זה אבל הוא לרוב מתנהג את זה. ואם לא מיד עם הלידה אז מספר חודשים אחריה יתבטא הקושי הרגשי הזה במופע של מאבקי כוח, בעיות התנהגות, בעיות בשינה, באכילה, בגמילה, you name it  .

לא שחלילה אני מתכוונת להניא אתכם מלהביא ילד נוסף. נהפוך הוא, זו ברכה לכל המשפחה, ובמיוחד לבכור (שכרגע לא מבין את זה). אבל אני כן מזמינה אתכם לתת את הדעת על המשבר המשפחתי שנולד יחד עם התינוק החדש ולחשוב איך להתמודד עם המורכבות הזו.

אולי יש לכם ילד עקשן או אלים שכל בילוי איתו אפוף מאבקי כוח מתישים. אולי הוא פשוט לא מה שציפיתם שיהיה- פחות זורם מכפי שייחלתם לו להיות, שלילי מדי, תלותי, או אולי הוא מרבה להתלונן וזה מבאס אתכם. יתכן שהיה דכאון לאחר לידה וזה השפיע על הקשר. מכל מיני סיבות הורים עלולים להרגיש שבתקופות מסויימות פשוט לא כיף להם במחיצת אחד מילדיהם. יש אפילו מחקר שמצא כי 65% מההורים הנשאלים מעדיפים את אחד הילדים על פני האחר.

כנראה שלא אפשרי לאהוב את כל הילדים באותה צורה (שימו לב שלא אמרתי "באותה מידה"). האמת שאם נחשוב על זה, הרי אף ילד לא זהה לאחיו. לכן רק ברור שהם לא יעוררו בנו את אותן תחושות בדיוק, על אף שכולם יצאו מחלצינו והם משוש חיינו. אז נסכים שהגיוני שאופי היחסים בין הורה לילד אחד יהיה שונה מאופי היחסים עם הילד האחר. אבל מה עושים כשכמות המאבקים עם אחד מהם עולה על רגעי הכיף איתו, ובסופו של יום אנחנו זוכרים ממנו רק את הקושי? מה אם זה מפריע לאהוב אותו? ואפילו אם אין מאבקים - מה אפשר לעשות אם אחד מהילדים מעורר בהוריו אכזבה, ייאוש ותסכול במקום אהבה?

הורים רבים סבורים שאסטרטגיית הפרסים היא יעילה. אם החולדה של סקינר למדה ללחוץ על מתג כדי לקבל מזון, למה שמתכונת דומה לא תעבוד עם ילדים? נחלק להם חיזוקים חומריים על התנהגויות שנרצה לעודד, ונקבל ילדים צייתנים (אגב, האם זה מה שתאחלו להם להיות? אני לא).

אנחנו מספרים לעצמנו כמה התורה הזאת טובה כי קל למבוגר לבצע את חלקו בה. במקום להתעסק בליבת החינוך, כל שעליו לעשות הוא לרכוש כמה שוקולדים או עפרונות צבעוניים ולהעניק אותם לילדו כשזה מתנהג יפה. לפעמים זה אפילו מצליח, אז קשה לראות את הבעייתיות שבזה, מה גם שרובנו גדלנו כך בעצמנו, ולכן השיטה מרגישה מוכרת ויעילה, בדיוק כמו ענישה. אבל המציאות ומחקרים מוכיחים שפרסים לא עובדים לאורך זמן.

בכתבה הקודמת עסקתי בשאלה איך מזהים ספר ילדים טוב. הצעתי מאפיינים שמצביעים על ספר איכותי מבחינה חינוכית וספרותית, ולמדנו גם איך מזהים אם הוא מתאים לילד. הפעם אציע דרכים לשבח את חוויית הקריאה, כך שתגרום לילד לאהוב ספרים ולרצות עוד מהם.

חשוב להבין שספר הוא לא עונש ולא משימה. צר לי על מי שמקשר ספרים למטלה לימודית בלבד. הייתי רוצה שילדים ייהנו באמת ובתמים מהמפגש עם הספרים כבר מגיל צעיר וימצאו בהם עניין ותרפיה. הכייף שבקריאה לא צריך לבוא במקום הרווחים הדידקטיים והרגשיים שיש בספרים. הנה כמה מהם: דרך סיפור ילד יכול להשליך את רגשותיו על דמויות חיצוניות וכך לעבד אותם טוב יותר. הזדהות עם דמויות ספרותיות נותנת לגיטימציה לתחושות ולדילמות שחווה ילד רך בתקופות שונות בחיו. ספרים הם גם מקור להעשרת השפה תוך בילוי נהדר שמפתח את הדמיון. אז איך מתווכים לילדים את הספר כחבר?

אחת המטרות המרכזיות בקריאת ספרים היא הנאה צרופה, וכשהיא מתקיימת נוצרת אהבה לספרים ומתפתח תחביב סביב הקריאה. ילד שאוהב ספרים יקרא הרבה ובאופן הזה יגדלו סיכוייו להכיר ספרים טובים (לצד ספרים טובים פחות). המפגש עם ספר מזמין הזדהות עם דמויות ומצבים, דבר שעוזר לגבש זהות ולהתמודד עם רגשות. הרעיון הוא לגרום לילדים לאהוב ספרים, וזו מטרה נעלה כמעט יותר מאשר איזה ספר נבחר לשם כך.

פעוטות בני פחות משישה חודשים יסתפקו בספרים פשוטים על חפצים ודמויות שהם מכירים מהחיים, מלווים בתמונות גדולות ובאיורים עם מרקמים שונים. מספר המילים בכל עמוד יילך ויגדל בהתאמה לגיל. בחירת ספרים עבור ילדים גדולים קשה יותר מפני שבמקרה זה מתווספות שאלות שמסבכות את הסינון כמו מוסר ההשכל שנובע מהספר, השימוש בשפה ומורכבות העלילה.

"הוא לא אסף את הצעצועים אז לא יקבל ממתק היום". "היא זרקה אוכל על הרצפה אז היא נשלחה לחדר שלה". "הוא קרע לאחיו את הציור אז לא ייצא לטיול מחר".

אתם מזהים את המשפטים האלה וחושבים לעצמכם שעונש נועד ללמד את הילדים להבדיל בין אסור למותר' ולהוכיח להם שהם ישלמו ביוקר על מעשיהם. ככל שנפגע בהם יותר, כך יכאב להם והם ירצו לתקן את מעשיהם. לא תישאר להם ברירה והם יפסיק את ההתנהגויות המפריעות.

שמה של הצרה הוא אנורסיס, ובעברית: בריחת שתן במהלך השינה כשהילד כבר גמול מחיתולים. 20%-15% מהילדים עד גיל 5 סובלים ממנה, ומספרם של הבנים המרטיבים כפול בערך ממספרן של הבנות. ישנם ילדים שממשיכים להרטיב בלילות אפילו עד גיל ההתבגרות. נהוג להבחין בין שני סוגים לתופעה: הרטבה ראשונית, שפירושה שילד לא נגמל מעולם מהרטבות בלילה, והרטבה משנית המופיעה לאחר תקופה ארוכה של לילות יבשים. התופעה מוכרת מאוד אם כי לא מדוברת מספיק, אולי בגלל הבושה שמתלווה למצב.

חשוב להבין שמבחינה אורגנית השליטה בשתן בלילה שונה מאשר ביום. הגוף אמור לייצר בלילה פחות שתן, ועל המוח לשלוט בכיווץ שלפוחית השתן אפילו בשינה. כשהשלפוחית מתמלאת נשלח למוח אות שמעיר את הגוף הישן כדי להתפנות. תהליך זה כרוך בבשלות פיזיולוגית שבהיעדרה אי אפשר להעביר לילה יבש (אפילו אם ביום אין הרטבות כלל). לעתים די להמתין עד שהמערכות האלו יבשילו מעצמן ואז מושגים לילות יבשים, ופעמים אחרות יש בעיה שכדאי לטפל בה.

שעת צהריים, שני ילדים יושבים ליד השולחן וממתינים שאמא תחלק את האוכל לצלחות. האם מעבירה מנה עיקרית ותוספת אלא שאז אחד הבנים הופך את הצלחת בכעס: "למה נתת לו שלושה שניצלונים ולי רק שניים?!", הוא רושף.

לחלקכם זה יישמע מוגזם אבל מקרים כאלה שכיחים בבתים רבים. זו דוגמה אחת מני רבות למה שקורה בחיי היומיום של האם הזו. "אני עושה הכול בשביל שלא יהיו ביניהם הבדלים והם עדיין מחפשים מה יש לאחד שאין לאחר. לשניהם צלחות זהות, הן באותם הצבעים ובאותו הגודל. כשאני קונה מתנה לאחד אני תמיד מביאה גם לשני, וכשאני מחמיאה לאחד אני מיד זורקת מחמאה גם לאחיו. למרות המאמצים האלה הם מרגישים מקופחים ואני לא יודעת מה הבעיה".

"אני מתביישת להגיע בבוקר לגן", מספרת לי אמא לבת שנה וחצי שמקבלת תלונות חוזרות ונשנות מהורים ומהגננת על כך שבתה נושכת ילדים אחרים. "מה אני יכולה לעשות? דיברתי איתה עשרות פעמים, הגננת כועסת עליה כשזה קורה, אפילו ניסינו להתעלם אבל דבר לא עזר. ילדים חוזרים הביתה מהגן עם סימני נשיכה ממנה וההורים כועסים. אני מבינה אותם, איזה הורה רוצה לשלוח את ילדיו לגן שבו לא משתלטים על ילד אלים? אין לי תשובות טובות בשבילם או בשביל הגננת. אני נבוכה. האם זה עניין חולף?". הורה אחר מתאר מצב דומה אבל מהצד של הקורבן: "בחודש האחרון בני בן השנתיים חוזר מהגן פצוע מנשיכות של ילדים פעם בשבוע. פניתי לגננת והיא אמרה שתשתדל להשגיח ביתר תשומת לב. תשובתה לא הרגיעה אותי כי מדי פעם עדיין נושכים אותו. אני לא רוצה ללמד אותו להחזיר, אבל מה כן צריך לעשות?".

נשיכות בין ילדים בני שנה וחצי עד שנתיים וחצי הן דבר שכיח, ולמען האמת הן אפילו סימן להתפתחות תקינה. גם בטבע גורי יונקים נוטים לנשוך זה את זה כחלק ממשחק או מאימון. ההבדל הוא שבקרב בני אדם לא נהוג לנשוך כשעשוע או כאמצעי תקשורת, לכן אנחנו המבוגרים נלחצים בראותנו את הילדים עושים זאת. פעוטות בגילאים האלה נמצאים בשיאו של תהליך החיברות, שמשמעותו ללמוד את כללי החברה שבה הם גדלים ולהתאים את התנהגותם אליה, וכל שעל המבוגר לעשות הוא לפעול בצורה שתגרום לילד להפסיק לעשות מה שאסור בחברה זו. הבעיה מתחילה כשההורה או הגננת מגיבים לעניין ביתר תשומת לב והופכים תופעה חולפת להתנהגות קבועה שמשתלמת לילד.

בעוד זמן קצר ייגמר החופש הגדול והילדים יחזרו לגנים, או שיתחילו מסגרות חדשות. ההתמודדות עם תחילת שנת הלימודים החדשה מתחלקת לשלושה פרקים: במהלך חופשת הקיץ, בימים הראשונים של שנת הלימודים ובחודשים הראשונים לאחר תחילתה. רבים נוטים לחשוב שאם יתארו את הגן החדש היטב, הדבר יבטיח כניסה חלקה של הילד. האומנם?

נכון שלקראת התמודדות עם שינוי מקל לדעת לקראת מה הולכים ולמה לצפות, ומכאן נובעת חשיבותם של ההסברים לפני היום הראשון ללימודים. למרות זאת, חשוב גם לזכור שאין זה תחליף להתמודדות בשטח עם השינוי. יכול להיות שתתארו לילד היטב  מה יהיה בגן ותספרו על הצוות החינוכי ועל סדר היום, ובכל זאת יהיה לו קשה מאוד להסתגל למקום.

הקיץ כבר כאן ולפנינו עוד החלק הארי של החופש הגדול. אני רואה בו הזדמנות נפלאה לבילוי עם הילדים וליוזמת מפגש איכותי איתם בגובה עיניים, דבר שבמהלך השנה אין לנו זמן לעשות. אני מדגישה את חשיבות הבילוי איתם ולא לידם.

פעמים רבות, הורים נוטים לבחור פעילויות גרנדיוזיות לחופש הגדול כדי להרגיש ששעשעו מספיק את ילדיהם הצעירים ושהשקיעו בהם מאמץ ותקציב. הבילויים היקרים כגון חופשות משפחתיות, הצגות ומופעים, קייטנות מיוחדות וחוגים - כל אלה הם העשרה ובידור אך אין בהם אינטראקציה בין הורה לילד, לכן הם אינם תחליף לזמן איכות משפחתי. אני מציעה להשתדל לשלב את הילדים הקטנים בפעילויות שאתם עושים ממילא ביומיום ולתת להם תפקידים. כך ייווצר דיאלוג משמעותי שגם יזמן לכם אפשרות להתבונן בילדים ואפילו ללמוד מהם משהו.

המילה "לשרוד" מופיעה בצירוף תדיר מדי, לטעמי, עם הביטוי "חופש גדול". זה קורה כמעט בכל קבוצת הורים בפייסבוק ומגזין הורות ברשת. היחס אל חודשי הקיץ הוא כאל צרה צרורה ועונש להורים. נכון ששגרה ומסגרות הן דבר מבורך משום שהן מכניסות סדר וגבולות לחיים של כולנו, ונכון שבלעדיהן נדרשת היערכות מחדש למניעת כאוס, אבל החופש הגדול לא חייב להיחוות כאסון אם הוא יתוכנן נכון ואם היחס אליו יהיה מעט יותר מתון. להפך, החופש הזה יכול להיות דווקא קרקע פורייה להעצמה אישית, לגיבוש משפחתי ולפיתוח מיומנויות רגשיות-חברתיות שהוזנחו במהלך שנת הלימודים.

קצת חורה לי שהורים הורגלו לחשוב שהחופש הוא קללה, ושבילוי עם ילדיהם הוא רק קושי. שכחנו שהוא גם כיף. טפטפו לנו למחשבות שאי אפשר לשרוד את החופש בלי השקעה כספית מטורפת בשעשועים יקרים, וזו אחת הסיבות העיקריות לכך שהורים חוששים מפני חודש יולי. מובן שיש גם את הקושי להעסיק ילדים השכם והערב, ולהפריד ביניהם כשרבים.

החופש הגדול התחיל. ילדייך משחקים במשחק האהוב עליהם, או צופים יחד בתכנית טלוויזיה. את מאושרת על כך שהם מסתדרים נפלא זה עם זה ומקווה שכך ייראו החודשיים הקרובים. כך בדיוק ראית בעיני רוחך את המשפחה שתקימי - הרמונית, מתקשרת ונעימה. את מרתיחה מים לקפה ומתכוננת לשבת רגל על רגל לכמה דקות של נחת, או מתפנה לעבודות הבית.

לא חולפות עשר דקות ונשמעת צעקה: "אמאאאאאא, הוא לקח לי!!!". את מגיעה אליהם, מגשרת, רוטנת, כועסת, מכריחה אותם להשלים, וכשהסדר שב על כנו את חוזרת למטבח. הקפה שלך התקרר אבל את עדיין מקווה ליהנות ממנו לפני התקרית הבאה. זו הייתה תקוות שווא מפני שברגע שאת מתיישבת נשמע קול חבטה ואחריו בכי. את מנתרת לחדר הילדים, הפעם הרבה פחות מפשרת. את גוערת בהם, שניהם בוכים, לפחות אחד מהם כועס עלייך למרות שפנייך היו לשלום, וכך עבר היום הראשון של החופש הגדול בביתכם. את כוס הקפה שלך כבר לא תשתי היום, אולי רק אחרי שהקטנים יירדמו (אם יואילו בטובם להיכנס למיטות בשעת ערב סבירה, שתאפשר "זמן הורים" לפני שגם אתם צוללים לשינה).

ככל שאני פוגשת יותר הורים, אני מבחינה בבלבול רציני בין שני מצבים בהורות: תלות וצורך בעזרה. שניים שעל פניו נראים דומים אבל התגובה אליהם צריכה להיות שונה לחלוטין. יש הורים שחוששים מפינוק יתר ובגללו חוסכים בהגשת עזרה לילדיהם. אלה הורים שמתוך מקום טוב רוצים למנוע תלות, ומותירים את הילדים להתמודד לבדם עם מצבים שאין להם כלים לעשות זאת. כמדריכת הורים בגישה ששמה את צורכי הילד במרכז, עבור ילדים אלה אני מרגישה שחובתי לעמוד על ההבדל בין פינוק לעזרה.

הורים אחרים דווקא בטוחים שהפעוט לא יכול בלעדיהם (לא לישון בלעדיהם ולא להתמודד עם כעס/אכזבה/עלבון). ממקום שרוצה להגן, לעזור ולהעניק הם לפעמים מגישים סיוע שהוא מחסום לעצמאות ולחופש. כיועצת שינה שמאמינה במסוגלותם של ילדים אני מלמדת לתת מענה לצורכי התינוק תוך ניתוק תלות מיותרת. מעמדה זו, להורים שעוזרים יותר מדי אני מבקשת להבהיר מתי עזרתם הכרחית, ומתי היא דווקא מחבלת בתחושת הביטחון ובעצמאותו של הילד. שני הקצוות בעייתיים. לא סתם נטבע המונח "חיבוק דוב" - כינוי לקשר או לעזרה שהחלו טובים אך נעשו מפריעים. לא בגללו נפסיק לחבק כמובן, אם כי חשוב לשים לב שהחיבוק הזה לא כובל.

הורים רבים שולחים את ילדיהם לחוגי הכנה לכיתה א', בהם מעשירים את הידע לקראת המעבר לבית הספר; לומדים מיון, ספירה, אותיות, גזירה, אחיזת עפרון, הכרת הברות, צלילים פותחים וסוגרים, סימני חיסור וחיבור וכיו"ב. אני מוצאת את ההכנה מהסוג הזה כרועץ לרוב הילדים, במיוחד כי היא באה במקום הכנה מסוג אחר - שלצערי מוזנח מאוד - ההכנה הרגשית-חברתית.

באופן אבסודרי, רבים הם ההורים ואנשי החינוך שעדיין מתרכזים בדידקטיקה יותר מבשאר מיומנויות החיים. זאת למרות שבעולם המודרני שבו אנו חיים, כדי להצליח, נדרש הרבה מעבר לקריאה וכתיבה, אחיזה נכונה של מספריים וישיבה זקופה בכיתה. בעבר מי שידע היטב חשבון נחשב לגאון ואפשרויות רבות נפרשו בפניו. מי שכתב במחברות בכתב עגול וקרא בשתי שפות בלט מאוד בהשוואה לשאר. אלה ילדים שעתידם היה בצווארון לבן והיה להם כל שצריך להצלחה (לא אמרתי אושר).

כאשת חינוך ויועצת משפחתית לגיל הרך, אני מוטרדת כשמתעלמים מבכי של תינוקות כאסטרטגיה. אני כועסת את כעסם של הקטנטנים על הבחירה של הוריהם בשיטות כאלה ללימוד הירדמות עצמאית. אני זועמת בלבי על אנשי מקצוע שמנחים הורים לנהוג כך עם תינוקות בני חודשים ספורים, בלי לחשוב פעמיים. אני דואגת מהקלות שבה מכנים "שיטה" את הרעיון הפשוט בעל המחיר הכבד - לעזוב תינוק בוכה בחדרו החשוך לבד, כדי ש"ילמד" להירדם בעצמו.

מדובר בכלי שנועד ללמד ילד לנתק תלות בין ההורה לשינה. לפיו, אם  עד עכשיו תינוק היה נרדם אך ורק בידיים של אמא, כדי להכחיד את ההרגל הרע הזה יהיה עליה להניח אותו במיטתו בעודו ער, ולצאת מהחדר גם אם בוכה את נשמתו. היא רשאית להיכנס לחדר לליטוף קצר כל 5 דקות אם התינוק לא פסק לבכות קודם לכן (יש המנחים לצאת מהחדר אף ליותר זמן). תדירות כניסותיה לחדר תפחת עד שלא יהיה בה צורך. אני מבינה את הרציונל - הכחדת התלות של התינוק באמו למטרת הירדמות - אך מתנגדת לדרך.

כהרגלי, אני מדברת את קולם של הילדים ורואה את תפקידי כמתווכת בינם ובין עולם המבוגרים. זו מהות ההדרכות ההוריות שאני עושה. אני פוגשת לא אחת בהורים שבוחרים להתגרש ועסוקים כל כך בעצב שלהם או גרוע מזה, עסוקים במלחמה עם ההורה השני, שהם שוכחים להכיל את צרכיו של הילד בתוך הסיטואציה. רבים נוטים להקל ראש בחוויית הילד במהלך הפרידה, אולי כי הוא קטן ו"לא מבין", ואולי כי ההורה הוא שלא מצא את האומץ לדבר על זה עם בנו או בתו. אני פונה אל אלה שדחו את הבשורה על ההחלטה להתגרש, ולאלה שכבר אחריה אבל לא בטוחים איך להתקדם ממנה הלאה. אפשר לעבור את זה במינימום פגיעה. זה תלוי בכם ובעזרה שתגייסו.

בעידן בו אחוז הזוגות המתגרשים הולך ועולה, מתבקש בעיניי לשאול - האם לא מוותרים מהר מדי על מה שהתחילו לבנות? כמורה בעברי, הכרתי בתי ספר שנותנים אוטומטית שני עותקים מגיליון הציונים לכל תלמיד, מתוך הנחה שהוריו עשויים להיות פרודים אז שיהיה אחד לכל אחד. זו רק דוגמא אחת לכמה שהחברה שלנו מקבלת את הגירושין כאפשרות לגיטימית וסבירה. אולי אפילו מעט יותר מדי? אני שואלת את זה לא בשם האהבה, אלא בשם הילדים (בהנחה ומדובר בזוג הורים).

בקרב הורים רבים, וגם בקרב יועצים כמוני המתמחים בהורות לגיל הרך, רווחות דעות מגוונות בנוגע לסוגיית הגמילה מחיתולים. אם נפרוש אותן על פני ציר דמיוני נוכל לזהות בו שני קצוות -  בקיצון אחד האמונה שגמילה מחיתולים היא דבר שצריך ליזום הילד בעצמו, בקצב שלו ובצורה המתאימה לו. להורה אין רשות להיות שותף לכך גם אם העניין נדחה לגיל מאוחר יחסית. בקיצון השני מאמינים כי אחריות ההורה היא להכריז על הרגע להיפרד מהחיתול, לנצח על התהליך ולקבוע את אופיו. בהתאם לגישתי, אני לא מאמינה בקיצוניות. גם בנושא הזה אני מוצאת לנכון לדבר על האמצע המורכב.

מדאיג אותי שהורים רבים לוקחים את המושכות לידיים וקובעים בעצמם עבור הילד שהגיע הזמן להיפרד מהחיתול, בלי לקחת בחשבון את המוכנות שלו לשלב הזה, בלי לתת לו מקום. ברור לי שמה שמנחה אותם לעשות זאת הם בעיקר הלחץ והתחרותיות. באופק הקרוב מאיים המעבר לגן העירייה, שבו נדרשים ילדים להיות כבר גמולים, ובנוסף, חלק מחבריו של הילד כבר מתהלכים בתחתונים ועושים צרכים בסיר. אולי מאיצה בהורים אלה גם הדאגה שמא הם יחטאו אם לא יקדמו את הילד לעבר המטרה. במקרה הטוב, הורים כאלה קוראים עמוד בספר הדרכה שמדבר על הגיל הנכון (לכאורה), ומיד פוסקים שהגיע הזמן לגמול. כך מחליטים ביעף שעל הילד להתבגר מחר ולהיפרד מהחיתול. בחלק מהמקרים זה עובד נפלא, אולי כי במקרה הילד כן היה בשל לכך וזרם. אך כשלא, מתחילים לצוץ קשיים בתהליך שרק מסתבכים עם חלוף הזמן. את המקרים האלה פוגשים מדריכי הורים, פסיכולוגים ורופאים שהורים ניגשים אליהם ושואלים  "למה הילד שלי לא מפסיק לפספס? למה הוא מתאפק? ולמה זה נראה כאילו הוא עושה לי דווקא?".

"כבר שנה שהערב אצלנו נראה כמו קרנבל, אשתי ואני משקשקים כשהשמש שוקעת כי אנחנו יודעים מה מצפה לנו בלילה", אומר אב לשני בנים שכבר איבד תקווה להשכיב אותם לישון בלי מלחמות. הורה אחר מספר באחת הפגישות בייעוץ שינה: "לפעמים אני מעדיף להישאר בעבודה עוד קצת כדי שאשתי תנהל את המקלחות וההרדמות לבדה". חשבתם שרק אצלכם המעבר לשינה עובר דרך שבעה מדורי גיהנום? לא סתם בשנים האחרונות חנויות הספרים מלאות במדריכים בסגנון "השיטה ללמד ילד להירדם לבד".

חלק ניכר מהבלבול שקיים בהורות המודרנית מורגש גם בלילות. שינה היא רק עוד אחד מהחלקים ביממה שבהם הורים מרגישים אבודים. מה שמעצים את כל החוויה והופך אותה לקשה מנשוא היא העייפות כמובן. סיימתם יום עבודה ארוך, שאולי אפילו לא לגמרי נגמר כי יש עוד כמה מיילים לעבור עליהם מהבית, נתקעתם בפקקים, מילאתם מטלות אין-ספור סביב הילדים - והנה הגיע הערב שכה חיכיתם לו. משוועים להרים רגליים על הספה, לעצום עיניים ולישר את הגב. במקום זה, כשאתם כל כך מותשים - נדרש מכם תפקוד מלא. משמרת שנייה מתחילה ואי אפשר להתחמק ממנה. להורים ליותר מילד אחד, לרוב זה קשה שבעתיים כי ערב הוא גם זמן מצוין למריבות בין אחים, ולמי יש כוח להפריד או לגשר ביניהם בשעה כזו?

זהבה הגיעה במקרה אל ביתם של שלושת הדובים. היא מצאה שם שלוש קערות דייסה על שולחן האוכל. היא טעמה מהקערה הראשונה - הדייסה שבה היתה חמה מדי, בקערה השנייה הטעם היה מתוק מדי, ובשלישית הדייסה היתה מאוזנת וטעימה! כשחיפשה כיסא להתיישב עליו מצאה שוב שלושה. הראשון היה קשה מדי, השני היה רך מדי, והשלישי היה מדויק בנוחיותו. אותו דבר קרה עם המיטה - זהבה נרדמה במיטתו של הדובון הקטן, שהתאימה לה בדיוק. בסיפור הזה אני בוחרת להתייחס לחיפושה של זהבה אחר מה שנכון לה. טעם הדייסה, נוחות הכיסא והמיטה נעו על ציר בעל שני קצוות - "מדי" ו"חסר". ומה שנמצא בין הקצוות הללו התאים לה ביותר. גם לתשובות לשאלות שעוסקות בחינוך יש מנעד רחב.

דיאנה באומרינד היא פסיכולוגית קלינית שקיטלגה בעבר כמה סגנונות הורות נפוצים. היא מיינה אותם על פי מידת הסמכות שמופעלת בהם ביחס לעמדת הילד. לדידה, הצלחה תהיה שילוב בין השתיים. כיום דפוסי ההורות הם רבים מאלה שהיא דיברה עליהם, וגם הגישות שנפוצו בפסיכולוגיה ובחינוך בשנים האחרונות. דווקא בגלל הפלורליזם הזה, לעתים אני מרגישה שלהורים קצת קשה לזהות את הקול ההורי שלהם ולגבש דפוס חינוכי שהם שלמים אתו. אז הם נצמדים לקצוות. אני מאמינה שהאמצע הוא רחב, ומורכב, ושווה להרהר בו.