מצא את ההבדלים: הדיכאון שמפריע לראות את תוצאות הניתוח הפלסטי

רוב המטופלים מודעים לשינוי שהם עוברים אבל יש פעמים שבהן הם נתקפים דיכאון לאחר ניתוח פלסטי. זוהי תופעה שלא מרבים לדבר עליה, ובכל זאת צריך לדעת איך להתמודד איתה

אברי רווה
אברי רווה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דיכאון אחרי ניתוח פלסטי
ניתוח פלסטי אינו מעלים את הקשיים הנפשיים שהיו לפניו, והפער בין הציפיות לבין המציאות יכול להיות כר פורה להתפתחות קשיים נפשיים חדשים. איור: שגיא אשיןקרדיט:
אברי רווה
אברי רווה

"דוקטור, אני לא רואה את ההבדלים", אמרה לי נעה (שם בדוי), שהגיעה אלי למעקב אחרי ניתוח מתיחת פנים קל, המכונה מיניליפט. כמו כל פלסטיקאי שמבצע מתיחות פנים, גם אני שמעתי את המשפט הזה בעבר. במקרה של נעה דווקא לא ציפיתי לשמוע אותו, משום שהיה קל לראות את השינוי המוצלח שעברה. לכן פתחתי את התיק הרפואי שלה על המחשב ועברתי יחד איתה על תמונות ה"לפני" וה"אחרי" שלה.

הייתי בטוח שהיא תבחין לבד בהבדל, אבל אחרי שבחנה את התמונות היא הביטה בי ברצינות ואמרה: "דוקטור, אני מבינה שמסגרת הפנים שלי נראית מצוין ושאין לי קמטים בצדי העיניים, אבל נראיתי ככה גם קודם". האמירה שלה בלבלה אותי. האם לא הבחינה שיש הבדלים ברורים בין התמונות? "בוודאי שיש הבדל בין התמונות", אמרה נעה והסכימה שתמונות ה"אחרי" נראות נהדר. "הנקודה היא שתמונות ה'לפני' הן ממש לא שלי. זאת לא אני".

הייתי בטוח שאני מפספס משהו: "התמונות האלה לא שלך? זאת לא את?". "זאת אני", אמרה, "אבל לא נראיתי כך". לא היה לי ברור עם מה אני מתמודד. "רגע," שאלתי, "התמונות שלך, אבל לא נראית כך? אז איך נראית?". נעה עמדה על דעתה, "כמעט כמו היום. לא נראיתי כמו בתמונות שאתה מראה לי". שאלתי אותה אם היא חושבת שמישהו עשה פוטושופ לתמונות ה"לפני" שלה ועיוות אותן. לא הייתה לה תשובה: "אני לא יודעת", אמרה, "הדבר היחידי שאני יודעת הוא שלא נראיתי כך".

השיחה הזו עם נעה חזרה על עצמה מדי שבוע בווריאציות שונות במשך שלושה חודשים, והובילה אותי למסע בנבכי הסיבות שבגללן מטופלים כמו נעה מתקשים להכיר בתוצאותיהם של ניתוחים פלסטיים מוצלחים שעברו.

האפשרות הראשונה שבדקתי היא שנעה סובלת מזיכרון סלקטיבי. אחרי תהליך ארוך של שינויים קוסמטיים, אנשים לפעמים שוכחים מה היה המראה שהם בנקודת הפתיחה. מאחר שבעבר הרחוק הם אכן היו מתוחים כפרי צעיר, ומכיוון שכשאנחנו מדמיינים את עצמנו ממילא רוב הזמן עולה בדעתנו גרסה צעירה ומהודקת יותר שלנו, אפשר להבין את הנטייה של התודעה לדלג מעל שלב הביניים שלא מצא חן בעינינו. במילים אחרות, ייתכן שנעה זוכרת את עצמה כפי שנראתה לפני עשר שנים, ושהתודעה שלה לא עשתה save על גרסת המראה שלה ערב הניתוח. אחרי ששללתי את הסיבה הזו בדקתי אם ערכתי עם נעה תיאום ציפיות מדויק, והתיק הרפואי שלה העיד שכן, נעה הייתה אמורה להבין אילו אזורים בפניה היו עתידים להישאר ללא שינוי אחרי הפרוצדורה.

קמטים במצח
זיכרון סלקטיבי. אחרי תהליך ממושך של שינויים קוסמטיים אנשים לפעמים שוכחים מה היה המראה שהם בנקודת הפתיחהצילום: Getty Images IL

השבועות חלפו ונעה עדיין התעקשה שהיא לא מבחינה בתוצאות הניתוח, לכן התחלתי לחשוש שהיא סובלת מהפרעת גוף דיסמורפית (body dysmorphic disorder). זוהי הפרעה קשה שהסובלים ממנה מוטרדים בצורה מופרזת ממאפיינים בהופעתם החיצונית שהם תופסים כפגומים. מנתחים פלסטיים אמורים לשלול את קיומה של ההפרעה הזו כבר בשלב המקדים לניתוח, ובדקתי שלא פספסתי בעניין הזה.

כשגם חיפוש בכיוונים פשוטים יותר, כמו היעדר משפחה או חברים תומכים העלה חרס, נאלצתי לתהות שמא נעה סובלת מדיכאון לאחר ניתוח פלסטי. דיכאון כזה הוא בעיה שלא מרבים לדבר עליה, אבל מנתחים רבים יכולים להעיד על ירידה במצב רוחן של המטופלות המחלימות ממתיחת פנים. באופן אישי אני סבור שזוהי תופעה שמקבילה במידה מסוימת לדיכאון אחרי לידה. במקרה של ניתוח הגוף אינו חווה שינוי הורמונלי, אבל בדומה ללידה הוא אמור להיות אירוע משמח שמשפר את איכות החיים מבחינה רגשית, ושהאדם שעומד לחוות אותו מקנה לו חשיבות גדולה בעולם הפנטזיה שלו. העניין הוא שבדומה ללידה, ניתוח פלסטי אינו מעלים את הקשיים הנפשיים שהיו טרם הלידה או הניתוח, והפער בין הציפיות לבין המציאות יכול להיות כר פורה להתפתחות קשיים נפשיים חדשים.

לכן, כשבפגישה המי-יודע-כמה שלנו נעה עדיין לא הצליחה להכיר בשינוי הפניתי אותה לפסיכותרפיה, בתקווה שטיפול פסיכולוגי יעזור לה להתגבר על המצוקה הרגשית שלה. כשזו תעבור, היא תוכל להעריך באופן מדויק יותר את תוצאות הניתוח כך שהוא יגרום לה קורת רוח.

לשמחתי, זו הייתה ההתערבות הנכונה. שלושה חודשים לאחר מכן נעה הגיעה לפגישת מעקב נוספת, מלווה בבני משפחתה. היא חייכה אלי ואמרה: "אני לא מאמינה שהצלחת להתמודד איתי כל התקופה הזו. הייתי בדיכאון קשה". היא שיתפה אותי מעט בתהליך הפסיכותרפי שעברה, ביחד יכולנו להבין שכשנעה לא הרגישה כמו עצמה, הנפש שלה לא אפשרה לה לזהות את עצמה בתמונות. הטיפול הרגשי המוצלח היה הדרך היחידה שבה נעה הייתה יכולה לעבור שינוי נפשי בשביל להכיר בשינוי הפיזי שעברה עם הניתוח הפלסטי.

אברי רווה

אברי רווה | |מעמיד פנים

תמיד חלמתי להיות רופא. בגיל 23, אחרי השירות הצבאי והתנדבות של שנה בקהילת סלוניקי (כן, אני דובר יוונית), התחלתי לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר סטאז' במרכז הרפואי בילינסון התחלתי התמחות בכירורגיה כללית בקמפוס גולדה של המרכז הרפואי. שנה אחר כך התקבלתי להתמחות בכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי שערי צדק. את המחקר שלי בהתמחות עשיתי על השתלת תאי גזע ממקור שומן לאחר ניתוחים מיקרו-כירורגיים. בשנה השלישית להתמחות שלי, ובמקביל אליה, התחלתי לעבוד ב"כללית אסתטיקה" ברחבי הארץ. בשנה החמישית להתמחותי פתחתי וניהלתי את המרפאה הגאה הראשונה בתל אביב של "כללית אסתטיקה". כעבור תקופה קצרה התחלתי לעבוד עם ד"ר דב קליין, ובמסגרת הקליניקה שלו, ביצעתי יותר מאלף ניתוחים ויותר מ-4,000 פרוצדורות אסתטיות. בסיום השנה הרביעית עם ד"ר קליין פתחתי את הקליניקה הראשונה שלי, וכיום אני עובד באופן פרטי בתל אביב.  

העבודה שלי היא אחד מענפי הרפואה היחידים שבהם אפשר לראות אנשים נכנסים בשמחה ובהתרגשות לחדר הניתוחים. תחום הרפואה האסתטית דורש מידה גבוהה של אמון בין המטפל למטופל - התהליך כמובן כירורגי, אבל יש בו היבטים משמעותיים שהם רגשיים ומנטליים. בבלוג הזה אני מבקש להתמקד בהיבטים הנפשיים והסוציולוגיים של הכירורגיה הפלסטית. מכל מטופליי השכלתי.

לערוץ היוטיוב

לאינסטגרם

לאתר האישי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ