אם תגיע לגיל, אמא ואבא ידברו איתך על אוננות

אם השיח על מיניות הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום בבית, גם שיחה על אוננות לא נתפסת כמוזרה או מביכה, אפילו אם מדברים עם ילדים קטנים

לי ראובני בר דוד
לי ראובני בר דוד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבר בתחתונים
השיחות על מיניות, אוננות ואינטימיות מתחילות בגיל ההתבגרות, אבל בעיני על מיניות צריך לדבר מלידה, מרגע שמתייחסים אל הילדים כאל ישות עצמאיתקרדיט: ללא קרדיט
לי ראובני בר דוד
לי ראובני בר דוד

תחת הכותרת "אם תאונן יבוא שוטר" (מוסף "הארץ", 4.10) כתב עפרי אילני על הספר "מידע אמין על מין" שכתבו סנדי בשרטי ושלומית הברון (הוצאת מודן, 2019). אילני שואל אם להורים יש אחריות לשוחח עם ילדיהם על אוננות ואם אין בכך פלישה למרחב הפרטי של נערים צעירים (בעיקר) ומשטור של אחד ממעוזי ההנאה האחרונים שנותרו במרחב האישי.

אלו שאלות חשובות שעולות במרחב של החינוך למיניות מיטיבה. הן עולות בהרצאות שאני מעבירה להורים, לצד שאלות רבות אחרות, וגם בפגישות עם אנשי מקצוע במסגרות חינוכיות. עד כמה אנחנו צריכים לדבר? עד כמה צריך לפרט? האם לא נכון יותר וטבעי יותר שבני נוער יגלו את הדברים לבד, בעצמם?

אני חושבת שהנחת היסוד היא שהשיחות על מיניות, אוננות ואינטימיות מתחילות בגיל ההתבגרות, אבל בעיני זה לא המצב האידיאלי. על מיניות צריך לדבר מלידה, מרגע שהילדים שלנו מגיעים לעולם ואנחנו מתייחסים אליהם כאל ישות עצמאית, נפלאה, סקרנית ובעלת פוטנציאל להנאה עצמית.

בתור אמא לבנים צעירים, שעסוקים מינקותם גם בחקר האיברים הפרטיים שלי, קיבלתי על עצמי את המשימה להתמודד עם אתגר השיח מרגע שלימדתי אותם את שמות איברי הגוף והרגלי היגיינה. השיחה מתנהלת לרוב בשירותים או במקלחת, כאשר אני רואה שהם נוגעים בעצמם ומשיימת (נותנת מילים לפעולה) ומנרמלת את האוננות שלהם,

אני יכולה להתייחס לזה באופן אגבי, מכבד ומאפשר. למשל, אני אומרת: "נכון שנעים לגעת בפין? אנחנו עושים את זה בפרטיות בשירותים ובמקלחת, נכון?" כך אני מלמדת אותם שהפעולה היא טבעית, שהפין הוא חלק בלתי נפרד המגוף (כמו האף, הבטן, המרפק והמצח) ושלגעת בעצמם זה נעים ומצריך פרטיות. גם כשאנחנו בשירותים הדלת סגורה וההורים יכולים להתקלח בפרטיות.

אצבע מקלידה את המילה "סקס"
תרבות היפר סקסואלית איננה נמדדת בכמות העירום במדיה אלא במסרים המועברים באמצעות העירום, כלומר באיזה אופן העירום מוגשצילום: ללא קרדיט

כאשר השיח על מיניות הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום בבית, גם השיחה על אוננות לא נתפסת כמוזרה או מביכה, כי היא תמיד היתה שם בעצם. לא חייבים לחכות לשלב בחיים שבו הילד מתקלח שעות או מסתגר בחדר. כדאי לנרמל את החוויה מילדות בצורה פשוטה ונינוחה.

הקושי שלי עם הביקורת של אילני נובע מהטענה שלו שמחברות הספר, שרואות את הנזקים של העדר השיח, אינן מבינות את המציאות. כאילו אין בנזקים ממש. כאילו העדר שיח מאפשר הנאה לגיטימית, שאינה משפיעה על חלקים אחרים של המיניות או על תפיסת האינטימיות של הפרט. אילני מייחס לבשרטי ולהברון נקודת מבט שמרנית וממשטרת על אוננות של מתבגרים והעדר הבנה של צורכי הנוער היום. באותו אופן הוא גם מייחס להן ראייה צרה וניתוח לא מדויק של המציאות המינית/הפורנוגרפית שבה אנו חיים. לטענתו, בשנות ה-70 וה-80 המדיה חשפה אפילו יותר עירום של ילדים וסרטי מתיחות היו פופולריים בעיקר בזכות השדיים של הכוכבת התורנית.

כאשת מקצוע שעוסקת בטיפול מיני (אך גם בחינוך למיניות בריאה) אני מצרה על נקודת המבט הזו, ומוצאת שהיא חוטאת למציאות שבה מתבגרים חיים היום. תרבות היפר סקסואלית (או תרבות רוויה בפורנוגרפיה, כפי שבשרטי והברון מתייחסות אליה) איננה נמדדת בכמות העירום במדיה אלא במסרים המועברים באמצעות העירום. קרי, באיזה אופן העירום מוגש.

ראיון עם שלומית הברון וסנדי בשרטי, מחברות "מידע אמין על מין"

מי שגדל בשנות ה-80 וזוכר את הסרט "הלגונה הכחולה", מבין שהעירום של ברוק שילדס היה חלק מהוויה של אהבה בתולית, ראשונית, תמימה ויפה, ואין בו כדי לזעזע או לעורר גועל. באותם ימים תמימים עירום היה "נקי", טהור, ללא המסרים הנלווים אליו היום. שלא תטעו, גם אז היו רעות חולות ואתגרים בחינוך מיני, אבל פורנוגרפיה לא היתה כל כך זמינה ולרוב החשיפה אליה היתה אחרי התנסות מסוימת בעולם הממשי. היום, לעומת זאת, ילדים נחשפים לפורנו עוד לפני שהם מתפתחים פיזית (לפני הופעת סימני מין משניים). ילדים ומתבגרים חשופים לעירום פורנוגרפי אלים, מחפיץ ומעורר דאגה.

הורים שמקבלים אחריות על כל פן בחיי ילדיהם, ומלמדים אותם אינטימיות, אהבה, קשר ודימוי עצמי בריא, אמורים לשוחח עם ילדיהם גם על מיניות. לא מתוך מקום מפחיד או מקטין, אלא מתוך מקום שנותן אלטרנטיבה לתרבות המיינסטרים המולידה אירועים כמו אלנבי 40 ואיה נאפה.

הטענה שבסופו של דבר כולנו נהיה פרוורטים במידה בריאה, בין אם נשוחח על מיניות בריאה ובין אם לא, היא לעג לרש. מקרי האלימות המינית מתרבים כל הזמן, גיל הפוגעים יורד ומספר הפוגעים באירועים מחרידים אלו עולה. כלומר, אופי הפגיעות מחמיר וההיכרות המוקדמת עם הפוגע (שכנים, תלמידים באותו בית ספר וכו') נעשית שכיחה יותר ויותר.

אלו התוצאות הישירות של העדר שיח והעדר חינוך מיני. ככה נראית תרבות שלא נותנת קונטרה למיניות פורנוגרפית. חינוך מיני, גם אם הוא מתייחס לסוגיות מאתגרות כמו פורנו, לא חייב להיות כבד, ממשטר ושמרני. לדוגמה, סרטון מצוין על אוננות שיצרה לייסי גרין הנפלאה מנרמל את האוננות בחיינו ונותן לגיטימציה לפעולה. גם גרין מתייחסת לאוננות בילדות ומדגישה שעושים זאת בגבולות הבית, במרחב שבו יש לילד/ה פרטיות ואינטימיות.

נקודה אחרונה ועצובה בהקשר זה היא התיעוד. בני נוער פוגעים ומתעדים. באופן הזה הם מחקים את תרבות הפורנו שהם צורכים. מי שראה את הסרט "שש פעמים" בוודאי זוכר את הקטע שבו נער אלמוני כופה על גילי, הדמות המרכזית בסרט, סקס אורלי בשירותים, מתעד את האקט ומסתכל עליו דרך המסך. בעיני התגובה האוטומטית – שליפת טלפון לתיעוד, כמו שהיה באירוע המחריד באלנבי 40, נובעת מהצורך בניתוק מהסיטואציה הלא מותאמת שמצאנו את עצמנו בתוכה. הרי לא הגיוני שנכפה סקס אורלי על בחורה זרה בשירותים. הזוי לראות אשה צעירה מקיימת סקס אורלי על בר במועדון, לעיני עשרות בליינים. לא הגיוני ש-12 נערים ייכנסו לחדר אחד עם צעירה זרה ויכפו עליה סקס.

הדבר הכי הגיוני הוא להיות שותף פסיבי לכאורה לחוויה דרך המסך. להתבונן תוך התנתקות רגשית ולדמיין שהנה אני בבית סתם צופה בפורנו, בלי שאני משויך לסיטואציה ממש. בהמשך יבוא הצורך לעבד ולשתף עוד ועוד חברים באירוע, והסרטונים מופצים בווטסאפ ובסנאפ-צ'אט והופכים לחומר שנעים לאונן עליו בין שיעורים בבית הספר. מפני שכך מצופה ממני לנהוג: להיות מנותק רגשית, חרמן וקר רוח.

צעירה בריטית שהתלוננה על אונס קבוצתי על ידי תיירים ישראלים באיה נאפה בקפריסין
הבריטית שהתלוננה על אונס באיה נאפה על ידי ישראלים. בני נוער פוגעים ומתעדים, ובאופן הזה הם מחקים את תרבות הפורנו שהם צורכיםצילום: IAKOVOS HATZISTAVROU / AFP

במובן זה, אי אפשר להתנהג כאילו האוננות היא רק אוננות פרטית, נעימה, מעצימה ומרגיעה. היא הופכת לחלק מטקס התבגרות שלם, המכפיף נשים, מנתק רגשית מאינטימיות ומעונג ובעיקר הופך להיות קונקרטי, נטול דמיון ומצומצם.

נראה לי שאילני כותב מנקודת מבטו הבוגרת, כמי שמגן על זכותם של אנשים בוגרים לאונן על פורנו בלי שהשוטר הפנימי יפריע או יעורר בהם קול מוסרי (הרי ידוע שפורנו כתעשייה הוא נצלני ופוגעני). מנקודת מבט בוגרת, התוכן שמציעות הברון ובשרטי הוא באמת בלתי נסבל. הרי הרבה יותר קל לאונן ולשכוח, לא להיות ערים לתופעות התרבותיות והחברתיות הנגזרות מהעדר שיח משמעותי על מיניות, העיקר שהגנו על זכותנו לעונג הבא.

למזלנו, הברון ובשרטי, כמו מחנכות איכותיות ואמיצות למיניות בריאה, לא מוכנות לזרום והן מניחות את ידן במרכז הסכר ומנסות לגרום לכולנו לחשוב לרגע על המשמעות של חיים ללא תיווך מסרים ועיבוד תכנים מורכבים לילדינו. שהרי אם אין שיח, מה נותר לנו לעשות כהורים?

לי ראובני בר דוד

לי ראובני בר דוד | |מין זה שאיננו אחד

לי ראובני בר דוד, מטפלת מינית מוסמכת ומדריכה מטעם איט"ם, מטפלת זוגית בשיטת EFT, מרצה בתוכנית לטיפול מיני באוניברסיטת חיפה ובר אילן, מחנכת למיניות ומחברת הספר "מיטה וחצי מדריך למתבגריםות". מוזמנים לבקר באתר שלי WWW.MINIYUT.CO.IL

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ