מאיר שמגר: השופט שאחראי לחקיקה מהפכנית לטובת נשים

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, הלך לעולמו לפני זמן לא רב. פסק הדין בעניין האונס בקיבוץ שמרת, שנתן הרכב השופטים שבראשו עמד, הוא מופת של התייחסות משפטית לזכותה של האישה על גופה

לי ראובני בר דוד
לי ראובני בר דוד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאיר שמגר בצילום משנת 2014
הנשיא שמגר כתב בפסק הדין בעניין האונס בשמרת: "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר"קרדיט: אורן בן חקון
לי ראובני בר דוד
לי ראובני בר דוד

בימים טרופים אלו, רגע אחרי שכולם חזרו לשגרה אחרי חודש רצוף חגים ושמחות, נודע על מותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר. רבים בישראל, בקהילה המשפטית ובבית המחוקקים הרכינו את ראשיהם עם היוודע דבר מותו.

מאחר שאינני משפטנית, חשוב לי להוקיר את פועלו ולכבד את זכרו בנושאים הקרובים ללבי - מגדר, יחסים והסכמה מפורשת ליחסי מין. אני רוצה לעשות את זה באמצעות התייחסות לערעור של פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון על פרשת האונס בקיבוץ שמרת, אחד מפסקי הדין המכוננים בחברה הישראלית.

מקרה האונס המפורסם התרחש בשנת 1988. במשך כמה ימים שלושה נערים בני הקיבוץ, שהיו אז בני 18-16.5, אנסו בת 14.5 באיומים והפחדות. בתחילה הנערה ביקשה עזרה מאחות הקיבוץ ונענתה באופן קונקרטי אך ללא עידוד להגיש תלונה או תמיכה. רק לאחר כמה ימים, בעקבות שיתוף אמה, הנערה הגישה תלונה למשטרה וכעבור שנתיים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. למרבה האכזבה והתסכול, כל המשתתפים במקרי האונס זוכו מחמת הספק. למרבה המזל, פסק הדין האומלל הזה היכה גלים, ובעקבות לחץ ציבורי הוגש ערעור לבית המשפט העליון נגד ארבעה מהמשתתפים באירועים הקשים.

הארבעה הורשעו ונגזר עליהם מאסר בפועל, אך תוכנו של פסק הדין המהפכני הוא שמעורר השראה והתרגשות. השופטים בהרכב, בראשותו של נשיא בית המשפט שמגר, כתבו בפסק הדין שחובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, ואם לא ניתן אישור כזה מדובר באונס. כלומר העובדה שהאישה לא אמרה "לא" אינה משמעותית, אלא רק הסכמתה המפורשת נחשבת. במהלך קיום יחסי מין היא צריכה לומר "כן", ואם זה לא נאמר בצורה מפורשת, מרומזת או מה שהיום היינו מכנים הסכמה נלהבת, המעשה המדובר הוא אונס.

אישה ב"מצעד השרמוטות" 2018 שעל החולצה שלה כתוב "כן זה כן"
במהלך קיום יחסי מין אישה צריכה לומר "כן". אם זה לא נאמר בצורה מפורשת, מרומזת או מה שהיום היינו מכנים הסכמה נלהבת, המעשה המדובר הוא אונסצילום: מגד גוזני

הנשיא שמגר כתב באופן מרגש ומפורש בפסק הדין: "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא."

עוד הוא מוסיף ביחס לסיטואציה עצמה: "מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת 14 וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני 16 וחצי עד 18, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקה כהסכמה דמיה. האם קטינה – אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר...?".

שופטים ועורכי דין מפעילים שיקול דעת מוטעה ופוגעני כל כך הרבה פעמים כלפי מתלוננות, והרבה מאוד תיקים של פגיעות מיניות נסגרים מחוסר עניין לציבור או בגלל יצירת קונפליקט המושתת על המילה שלו נגד המילה שלה.

כשהמקרה הזה נדון בבית הדין מחוזי, כתב השופט מיכה לינדנשטראוס בפסק הדין שגרסתה של הנאנסת אינה אמינה: "העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה נפשית היטב ל'מערכה' עם הסניגורים הנכבדים. מאידך, צר לי לציין, כבר בשלב זה, כי היו סתירות מהותיות ורציניות בעדותה של המתלוננת, סתירות אשר לא מצאתי להן הסברים מניחים את הדעת".

הערה זו מעידה בעיקר על בורות ועל חוסר הבנה של זיכרונות טראומטיים, הקושי במתן עדות מול הפוגעים ובכלל ההתמודדות הכללית של הנפש עם תכנים קשים המבקשים זמן לעיבוד, לשליטה בחוויה ולאמון. כל הדברים שאין במתן עדות אינטנסיבית המצריכה עמידות לשאלות חודרניות חוזרות ונשנות, כמו שאפשר לראות בסדרת הטלוויזיה המופתית לא ייאמן (נטפליקס). עניין זה מצטרף לחוסר הרגישות של השופט שביקש מאישה להדגים בפני בית המשפט את מעשה הפגיעה בה, או תגובות בלתי נסבלות של שוטרים המפקפקים במתלוננות ולא מבינים למה הן נזכרו להתלונן אחרי כל כך הרבה שנים.

מבחינה ציבורית, אני חושבת שהאירוע הזה יצר הד משמעותי בשל הניסיון להציג אמות מידה שכאילו נשכחו, או נשחקו, בנוגע לאופן שבו אנו אמורים לנהוג כלפי מתלוננות. פסק הדין הזה העיד על האבסורד של התפיסות המערכתיות המיושנות והמעוותות כלפי פגיעות מיניות.

גם תחום האמנויות התמודד עם פסק הדין הזה בדרכים שונות: בתיאטרון אורנה פורת הועלה המחזה "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנא מזי"א, ולהקת "מוניקה סקס" הקליטה את השיר המקסים-עצוב "כל החבר'ה".

יצירות אלה הציגו את האופן שבו מתייחסים אל אנשים שנחשבים מלח הארץ, בני הטובים המיועדים לשירות קרבי בסיירות מובחרות, שמוֹעדים בקטנה - אבל ממש ממש בקטנה - ועדיף לחוס עליהם ועל עתידם מאשר לתת לצדק להיראות ולהיעשות.

מי ייתן ומערכת המשפט תיטיב עם מתלוננות ונפגעות ותוציא את צדקתן לאור כפי שנהג השופט שמגר במקרה האונס בשמרת. יהי זכרו ברוך.

לי ראובני בר דוד

לי ראובני בר דוד | |מין זה שאיננו אחד

לי ראובני בר דוד, מטפלת מינית מוסמכת ומדריכה מטעם איט"ם, מטפלת זוגית בשיטת EFT, מרצה בתוכנית לטיפול מיני באוניברסיטת חיפה ובר אילן, מחנכת למיניות ומחברת הספר "מיטה וחצי מדריך למתבגריםות". מוזמנים לבקר באתר שלי WWW.MINIYUT.CO.IL

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ