לא שלנו, לא בבית ספרנו - חורגת - הבלוג של מיכל בסן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא שלנו, לא בבית ספרנו

הרחקת אוכלוסיות מודרות יכולה אולי להרחיק אותם מהמצפון, אבל היא לא פתרון לקיומן ולקשיים שמהם הן סובלות במציאות

תגובות
מסיבת עיתונאים על מותו של יהודה ביאדגה
מוטי מילרוד

פעם, לפני שהתבגרתי באיחור קל של עשר שנים, גרתי בחדרה. חדרה היא לא עיר שרע לגור בה. היה בה קניון אחד, בית קפה אחד, תחנת רכבת אחת וחוף ים אחד, שנמצא בגבעת אולגה (שקיומה השתנה בהתאם לנהג האוטובוס שאתו דיברתם).

בחדרה ההיא, כך לפחות האמנתי, לא היו יוצאי אתיופיה. היו בה עולים מרוסיה והיו בה אנשים מעדות המזרח. חל בה עוצר שבת לכבוד החרדים, ואפילו קבצנים שיובאו, לטענת חברתי החדרתית, ישירות מתל אביב, בתכנית חילופי תושבים סודית שנחתמה עם רון חולדאי. היו בה אינסוף תושבים חביבים שהתגאו בקיבוץ הגלויות החדרתי, אבל פרט לבחור החביב שחלק אתי דירה במשך כמעט חצי שנה לפני שנס על נפשו, מעולם לא ראיתי בחדרה אף אתיופי.

עד ליום שבו כדי להשתתף בתכנית "עמיתים" (תכנית שמציעה רשת המתנ"סים לנפגעי נפש, להשתתפות מסובסדת בחוגים) נאלצתי לעלות על אוטובוס למתנ"ס שנמצא בקצה השני של העיר. ושם – אוהו. שם היו אתיופים.

אתיופים גבוהים ואתיופים נמוכים. ילדים אתיופים וגברים אתיופים. אמהות אתיופיות וילדות אתיופיות, ואישה מבוגרת שישבה בפני חנות ירקות מהסוג ההולך ונכחד ושמרה על הסחורה. מספיק אתיופים למלא את כל חדרה, ואפילו לשלוח קצת לתל אביב ולנהריה. משום מה כל אותם אתיופים התגוררו בשכונה אחת או שתיים, ומרגע שהאוטובוס שעליו עליתי עזב את גבולות השכונה, התחלפו הפנים הכהים בפנים בהירים.

לא היו שם חומות שכלאו את בני העדה. אף אחד לא מנע מהם לנדוד לחדרה הרב תרבותית, לרחובות שבהם הסתובבו סבתות מגרוזיה וצעירות שהוריהן ממרוקו, בחורים טריפוליטאים וניצולת קיבוץ אחת. ועדיין, להוציא הנסיעה האחת ההיא ומדי פעם בדרך לרכבת, מעולם לא נתקלתי בנציגים של האוכלוסייה האתיופית.

הפגנה לציון שלוש שנים להמצאותו בשבי של  אברה מנגיסטו
מוטי מילרוד

לפני שבוע התפרסמו ידיעות על מותו של יהודה ביאדגה, שנורה למוות על ידי שוטר בבת ים. אני מודה ומתוודה: למעט העובדה ששנינו נפגעי נפש, לי ולביאדגה יש מעט מאוד במשותף. לפיכך, מתבקש להגיד שלו הייתי אני במקומו של ביאדגה השוטר שאחז באקדח היה חושב פעם ופעמיים אם ללחוץ על ההדק.

אך זה רק חצי מהסיפור. החצי שבו שוטר, כל שוטר, היה קרוב לוודאי חושב פעמיים אם לירות באישה, על אחת כמה וכמה אשכנזייה (מה שבוודאי לא הופך הרג אנשים שעורם כהה למוצדק). הגזענות שעליה מאיר הטיעון הזה היא אותה גזענות שקל לנו לסמן ולפטור כמובנת מאליה.

החלק הפחות מובן מאליו הוא התובנה שברחוב, וליתר דיוק במרחב הקיבוצי שבו גדלתי, לא היו שוטרים. ואם הייתי יוצאת אל מדרכות הקיבוץ ומשחקת עם סכין, בתוך כמה דקות היה חולף על פני אדם מבוגר ומתקשר לאמא שלי. למטפלת שלי. למזכירת הקיבוץ. והכי חשוב? בקיבוץ שבו גדלתי לא היו אתיופים. כפי שבאזור בחדרה שבו התגוררתי לא היו אתיופים.

נכון, היום ישנה לפחות אישה אתיופית אחת בקיבוץ (והיא אפילו מפעילה בית אתיופי אותנטי!), אבל זה לא מספיק. כפי שנפגע נפש אחד שמחזיק בדוקטורט ועוד חמישה שעובדים בהיי טק לא יכולים לחפות על כך שמרבית הקהילה סובלת מכ-90% אבטלה.

הרחקת אוכלוסיות מודרות יכולה אולי להרחיק אותם מהמצפון, אבל היא לא פתרון לקיומן ולקשיים שמהם הן סובלות במציאות. אברה מנגיסטו, נפגע נפש, עדיין נעדר. יהודה ביאדגה נורה למוות ונותר להתבוסס בדמו. קל להמשיך להתעלם מהם, כי הם לא חלק מהמיינסטרים שלנו. הרי אם נפגעי נפש אשכנזים הם משהו שאנחנו עדיין לא לגמרי יודעים איך לאכול, הרי שמול נפגע הנפש האתיופי הכי פשוט לשלוף אקדח ולהעלים את הבעיה. להחזיר אותה בדיוק לאותו מצב שבו היא הייתה כל הזמן: לא שלנו, לא בבית ספרנו. לא משהו שאנחנו צריכים להתמודד אתו.

אבל מצוקתו של נפגע הנפש האתיופי, ובהשאלה גם מצוקתה של העדה האתיופית, לא תיעלם אם נירה בו. להפך, היא רק תתגבר ותתגבר. זו דרכם של פצעים לא מטופלים: הם מפתחים דלקת, הדלקת מרעילה את הדם, והדם המורעל זורם לכל חלקי הגוף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#