איך זה להיות רופאה בחברה שוביניסטית, והבקשה שחולים מפנים רק לאשה

"מותק", "חמודה", "תביאי כוס מים". כשאת רופאה-אשה בישראל, השובניזם מציץ מכל פינה - מהחולים ועד לרופאים. והוא בולט במיוחד דווקא באמירות שמגיעות לכאורה ממקום טוב

טל גרינברג
טל גרינברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טל גרינברג
טל גרינברג

כשניסיתי לענות לחולה על שאלה

הוא קטע

ואמר, מותק

חיכיתי לבדיקה של הרופא

ועכשיו את מפריעה.

קראתי לפני כמה שנים ראיון עם טייסת. כאישה במקצוע שרובו ככולו גברי, שאלו אותה על הקשיים שבהם נתקלה, היחס השונה וההערות השוביניסטיות שמופנות כלפיה. היא סיפרה שהתרגלה לכך שהנוסעים סבורים שהיא הדיילת ומבקשים ממנה כוס מים. "מה את עושה במצב כזה?" שאלו אותה. "למדתי היכן נמצאות הכוסות, ואם מישהו מבקש - אני מגישה לו מים", ענתה.

בניגוד לטייסים, לא ניתן לטעון בימינו כי מקצוע הרפואה הוא גברי. כבר היום ישנן רופאות רבות ומספרן הולך ועולה עם השנים, כאשר בבתי הספר לרפואה הרוב הוא דווקא נשי. יש שמייחסים עובדה זאת לשכר הנמוך (יחסית) ולכך שגברים יעדיפו לרוב מקצוע מכניס יותר. ב-2013 הקימה ההסתדרות הרפואית צוות משימה לקידום מעמד הנשים ברפואה בישראל. חרף המספרים ההולכים ועולים, ועל אף הרוב הנשי בדור הצעיר של הרופאים, קיים צורך בצוות מיוחד שידאג דווקא לקידום מעמדו של הרוב.

צוות רפואי בבית חולים

יהודה עמיחי, אמן דיוק התחושות, פרש על גבי שיר תהיה: "איך זה להיות אישה? / איך זה לחוש ריקנות בין רגליים", והמשיך להרהר בשאלות שלעולם לא יוכל לענות עליהן. אני רוצה להקדיש את הטור הזה ליהודה עמיחי, יקיר המדור, כשאנסה לענות לו ולתאר איך זה להיות אישה - רופאה. אני חייבת להזהיר: יהודה - זה לא תמיד חלק כשמן ומשיי כפי שחשבת. להיות אישה-רופאה משמעו להיתקל פעמים רבות ביחס שוביניסטי במחלקה, לעיתים מכיוון החולים ולעיתים דווקא מכיוון הרופאים.

כבר בתקופת הלימודים שמעתי תלונות מצד סטודנטיות על כך שחולים רבים פונים אליהן כ"אחות". בהתחלה לא הבנתי על מה התרעומת. הצוות הסיעודי הוא חלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי, האחים והאחיות השקיעו שנים רבות בתואר אקדמי והם עובדים ועובדות קשה מאוד בבתי החולים. אך עם הזמן, וכעבור עוד עשרות פניות אליי ולקולגות שלי כ"אחיות" הבנתי - לא כל יחס שוביניסטי הוא יחס מעליב ולא כל יחס מעליב הוא יחס שוביניסטי. כלומר, אותה פנייה כמעט גורפת לכל רופאה בתואר "אחות" היא דוגמה ליחס שוביניסטי הנובע מנקודת המוצא של חולים רבים כי כל אישה שהם פוגשים בבית החולים היא אחות וכל גבר שהם פוגשים הוא רופא. לא סביר בעיניהם שאישה תהיה בתפקיד של מקבלת ההחלטות. לא פעם קרה שעמדתי במחלקה ליד אח ואליו פנו בתואר "דוקטור". אליי, לעומת זאת, פונים פעמים רבות בתואר "מותק" או "חמודה". לרוב, אותם חולים שפונים לרופאות כ"מותק" יפנו כך גם לאחיות - פניה שלרוב מקדימה דרישה, בניגוד לשאלה או בקשה, ובדרך כלל מלווה בטון תובעני ומזלזל.

ביקור הבוקר במחלקה מתבצע על ידי רופאים בכירים ומתמחים ביחד. באחד הביקורים שבהם השתתפתי כסטאז'רית החולה הפנה שאלה לרופאים וכאשר אחת המתמחות ניסתה לענות לו על השאלה, הוא קטע אותה בגסות: "מותק", הוא אמר, "חיכיתי לבדיקה של הרופא, לא לך". איש מהצוות הרפואי לא העיר לו ולא העמיד אותו במקומו. הרופאה השתתקה, אולי הייתה המומה ולא ידעה כיצד להגיב. גם הרופא הבכיר לא התייחס לאותה הערה מקוממת ופשוט ענה לשאלת החולה, כפי שהחולה דרש.

גם אותו מלווה, אשר חלפתי על פניו במיון הגדוש בשעה ה-18 לעבודתי, אשר לא דיבר איתי לפני כן וקרובת משפחתו לא נבדקה על ידי, מצא לנכון להעיר לי על שאיני מחייכת. האם היה מעיר לגבר על שאינו מחייך או על "פרצוף התחת" שלו, לדבריו? סביר להניח שלא. מנשים קיימת הציפייה שיהיו תמיד ייצוגיות, יפות וחייכניות, דרישה אשר רלוונטית אך ורק במקצוע הדוגמנות ולא בשום מקצוע אחר.

אותה ציפייה שנשים יהיו תמיד ייצוגיות ויפות מושרשת כה עמוק בתרבות שלנו, עד שקשה להבחין ביסודות השוביניסטיים שלה. אחת המחלקות הזכורות לי לטובה מהשנים הקליניות בבית הספר לרפואה, היא אותה מחלקה אליה הגעתי כחלק מקבוצה של חמש סטודנטיות. זכינו לקבל במחלקה הזאת את כל מה שסטודנט לרפואה יכול לחלום עליו: הרופאים שלימדו אותנו היו משכמם ומעלה, בעלי ידע מקיף, מסורים לעבודתם, אדיבים לחולים, נעימים לצוות הרפואי. הכל היה מושלם, אך פרט אחד לא הניח את דעתנו. הם תמיד התייחסו אלינו בתור "הסטודנטיות היפות". במחלקה שבה הרגשנו בבית ידענו שהמטרה היא, כמובן, להחמיא לנו. אך אותה הערה שמטרתה להחמיא, למעשה מקבעת את יופיין של הנשים כמשאב הכי חשוב שלהן, במקום את שכלן.

בניגוד ליחס המזלזל של אותו חולה שמשתיק רופאה כיוון שהוא מעוניין רק בתשובתו של הרופא, דווקא אותן אמירות החמקמקות לתפיסה כשוביניסיטיות, דווקא אותן אמירות שמגיעות לכאורה ממקום טוב, הן שמעידות על התחלואה האמיתית של החברה שתופסת אישה קודם כל כאובייקט מיני ובהתאם לכך, מצפה ממנה להיות יפה וחייכנית, בלי קשר לתפקידה, השכלתה או מקצועה.

בכל פעם שחולה במחלקה מבקש ממני כוס מים אני נזכרת בראיון עם הטייסת ובתשובתה המרשימה בפשטותה לאותה סיטואציה - והולכת להביא לו כוס מים. אבל איני יכולה שלא לשים לב כי אותה בקשה תמיד מופנית אליי, ולא לגבר שעומד לצדי.

טל גרינברג

טל גרינברג | מציאות ויראלית

אחרי הסטאז' ברפואה ולפני התמחות ברפואת ילדים, עומדת על קו התפר שבו אני מובטלת עם דוקטורט. מתעלת את הסוריאליזם היומיומי של חיי בית החולים לשירים בחרוזים ולמבט על הנקודה העדינה שבין הרופאה למטופל במציאות הישראלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ